מכירת חמץ "מכירת הרב אלישיב"

[חשבונות רבים]

הוזכרה באחד האשכולות הסמוכים המחלוקת בין הגריש"א זצ"ל להגרנ"ק שליט"א אם צריך מכירה תקפה מבחינה חוקית או לא

והנה אנוכי הקטן במושכל ראשון היה נראה לי פשוט כהגריש"א דאם איננה תקפה מבחינה חוקית הוי כהערמה בעלמא אבל אח"כ ראיתי במשנ"ב שמביא מהאחרונים שאם הגוי מסרב להחזיר המכירה אחרי פסח אסור לתבעו בערכאות על זה ומשמע להדיא שאע"פ שהמכירה איננה תקפה בערכאות ואפשר להוציא ממנו בדיניהם מ"מ אין בזה בעיה רק שלא יעשה כך בפועל וא"כ גם אצלינו לכאורה א"צ מכירה תקפה על פי חוקי המדינה.

[ידידיה]

היות וכאן אנו מעורבים עם אחינו שהערכאות אצלם קובעים הכל למרבה הצער, כבר הורגלה דעתנו שדבר שאין לו כח בערכואותיהם אינו כלום, וכעין סיטומטא הפוכה יש כאן, ודעת שני הצדדים אינה אלא לחוכא ואיטלולא, וגם בבית דין אם יבוא נידון ממוני בין המוכר לקונה, אפשר שתתקבל טענה שבדעתו ובדעת כל אדם שאין כאן כל קניין גמור.

מה שאין כן בזמנים שהיו מובדלים מן הגויים לגמרי, והיהודים כולם היו מובדלים מן הגויים (אפ' המשכילים החילוניים ר"ל, כתבו המחיזו והציגו ביידיש, ואכמ"ל) בדעת יהודי יר"ש שחי בין אחיו היהודיים, שדבר שהוא קניין לפי ד"ת הרי זה קניין מוחלט, ולא נותר אלא סידור טכני מול ערכאותיהם.

[חשבונות רבים]

היות וכאן אנו מעורבים עם אחינו שהערכאות אצלם קובעים הכל למרבה הצער, כבר הורגלה דעתנו שדבר שאין לו כח בערכואותיהם אינו כלום, וכעין סיטומטא הפוכה יש כאן, ודעת שני הצדדים אינה אלא לחוכא ואיטלולא, וגם בבית דין אם יבוא נידון ממוני בין המוכר לקונה, אפשר שתתקבל טענה שבדעתו ובדעת כל אדם שאין כאן כל קניין גמור.

אין לי מושג אם אנחנו מעורבים בין החילונים יותר ממה שיהודים היו מעורבים במקומות רבים עם הגוים אבל מה זה סיטומתא הפוכה?
ידוע לי שיש מושג של בליבו ובלב כל אדם כשיש סיבה לכך שדעתו שהמכירה לא תהיה מכירה ואז לא עוזר גם קניין מועיל אבל היכן מצינו שאם עשו קניין מועיל ע"פ ד"ת יתכן שלא יהיה בכך גמירות דעת עד שיעשו קניין אחר?

[ידידיה]

היות וכאן אנו מעורבים עם אחינו שהערכאות אצלם קובעים הכל למרבה הצער, כבר הורגלה דעתנו שדבר שאין לו כח בערכואותיהם אינו כלום, וכעין סיטומטא הפוכה יש כאן, ודעת שני הצדדים אינה אלא לחוכא ואיטלולא, וגם בבית דין אם יבוא נידון ממוני בין המוכר לקונה, אפשר שתתקבל טענה שבדעתו ובדעת כל אדם שאין כאן כל קניין גמור.

אין לי מושג אם אנחנו מעורבים בין החילונים יותר ממה שיהודים היו מעורבים במקומות רבים עם הגוים אבל מה זה סיטומתא הפוכה?
ידוע לי שיש מושג של בליבו ובלב כל אדם כשיש סיבה לכך שדעתו שהמכירה לא תהיה מכירה ואז לא עוזר גם קניין מועיל אבל היכן מצינו שאם עשו קניין מועיל ע"פ ד"ת יתכן שלא יהיה בכך גמירות דעת עד שיעשו קניין אחר?

א.. אולי זה קצת מפתיע, אבל מלבד מתבוללים ממש שהסתירו יהדותם, במזרח אירופה (מקום המ"ב) הובדלו היהודים ללא קשר לדת.
ב. הנושא הוא דעת בני אדם, בסיטומטא אמרינן שכשידוע לכל שפעולה מסויימת הוי קניין, גם בדיני התורה הוי קניין,
ובעניינו, ידוע לכל שמי שמוכר (ובעיקר קונה), רכוש, הוא עושה זאת באופן המועיל בדיניהם.
ואם לא עשו זאת, יש לדון שמא בי"ד יקבע שלא נגמרה דעתם.

[חשבונות רבים]

א.. אולי זה קצת מפתיע, אבל מלבד מתבוללים ממש שהסתירו יהדותם, במזרח אירופה (מקום המ"ב) הובדלו היהודים ללא קשר לדת.

יתכן. אני לא מבין בזה ואשמח אם הבקיאים שביננו יביאו מקורות בקשר לכך אבל לא זה העיקר.

ב. הנושא הוא דעת בני אדם, בסיטומטא אמרינן שכשידוע לכל שפעולה מסויימת הוי קניין, גם בדיני התורה הוי קניין,
ובעניינו, ידוע לכל שמי שמוכר (ובעיקר קונה), רכוש, הוא עושה זאת באופן המועיל בדיניהם.
ואם לא עשו זאת, יש לדון שמא בי"ד יקבע שלא נגמרה דעתם.

לא ירדתי לעומק לשונך יש לדון שמא וכו' אני יכול רק לחזור על שאלתי האם יש מקור לסברא הזו?

[ידידיה]

א.. אולי זה קצת מפתיע, אבל מלבד מתבוללים ממש שהסתירו יהדותם, במזרח אירופה (מקום המ"ב) הובדלו היהודים ללא קשר לדת.

יתכן. אני לא מבין בזה ואשמח אם הבקיאים שביננו יביאו מקורות בקשר לכך אבל לא זה העיקר.

היות ויש חשיבות להבין את הסביבה שבה נכתב המ"ב ושאר ספרי השו"ת והפסק דאז, והיות ובכ"ז אין אנו פה בבימ"ד ממש, ובפרט בין הזמנים, אאריך קצת במובאות.

ויקיפדיה יידיש


בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש בהדרגה לטובת שפות המדינות בהן חיו. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית יידית. זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה: השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה

תיאטרון היידיש הוא כינויו של זרם בתיאטרון שהתפתח בקרב יהודי מזרח אירופה ששפתם הייתה היידיש. תיאטרון היידיש הגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ונמשך עד לזמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. מרכזו היה באזורים היהודים התוססים במזרח ומרכז אירופה, אך ניתן למצוא תיאטרון יידי מקצועי גם בברלין, לונדון, פריז, ואולי יותר מכל, בעיר ניו יורק. התיאטרון הציג רפרטואר רחב של סגנונות; אופרטה, קומדיה מוסיקלית, מופעי רֶבְיוּ נוסטלגיים וסאטיריים; מחזות דרמה נטורליסטית, אקספרסיוניסטית, מודרניסטית, ומלודרמה.
תיאטרון היידיש הפך בעשורים של קיומו לתרבות תיאטרון שלמה ועשירה, ולה כותבים קנוניים כש. אנ-סקי, אברהם גולדפאדן ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר.

כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי דתית שעיקרה הצבת הפולקלור הספרות היפה והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי הישן בחייו הרוחניים של העם היהודי.
אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודיים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (1908), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה.
בין היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את חיים ז'יטלובסקי, נתן בירנבאום וי"ל פרץ.
ויקיפדיה, תרבות יהודית:

אבל בתחילת עידן הנאורות (וההשפעה שלו בתוך היהדות על תנועת ההשכלה היהודית), הרבה דוברי יידיש יהודים במזרח אירופה ראו את עצמם כיוצרים של קבוצה אתנית או לאומית שזהותה לא הייתה תלויה בדת.
תחושת הזהות הלאומית היהודית רק התעצמה עם עליית תנועת הרומנטיקה. לכן, למשל, חברי הבונד, איגוד העובדים היהודי הכללי בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים

על הויכוח בין החילוניים המשכליים לבין החילוניים הציוניים יידיש או עברית, ראה כאן:
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibiti ... mc_id=wiki

ובכלל, משכילי התקופה ההיא לא התחפשו לאמריקאים גויים (היו כאלו, אך כמעט שלא במזרח א) אלא עסקו במרץ בשכנוע המוני היהודים להיות כמותם ר"ל, מר מן הסתם שמע על המליץ הצפירה והמגיד.

[ישראל גד]

נראה לי פשוט שגם אם כותבים בשטר כל נוסח שבעולם אין סיכוי ולו הקלוש ביותר שיהיה איזשהו שופט בעולם שבאמת יאשר מכירה כזאת והרי פוסלים מכירות בבתי משפט על הרבה פחות מזה ופשוט.

[בברכה המשולשת]

בזמנו היה דיון דומה כעל היתר עיסקא, והעניין נדון הן בערכאות בחו"ל והן בערכאות בארץ ולא נשללה תחולתו המחייבת של היתר עיסקא מצד עצמה

[לעומקו של דבר]

ראה זה חדש, הגר"מ שטרנבוך כתב נגד זה שמחתימים מפעלים של הבד"ץ על "מכירת הרב אלישיב".
(אם כי אני מבין שלמעשה ממשיכים להחתים ואולי הוכרע בבד"ץ שלא כדעת הראב"ד?)
נדפס באליבא דהלכתא האחרון - 85 ונראה שהוא מתוך החלק הבא של תשובות והנהגות.

לכידה.PNG (176.59 KiB) נצפה 3086 פעמים

ד.PNG (215.13 KiB) נצפה 3086 פעמים

[לעומקו של דבר]

ושותא דרבינו לא ידענא כלל, שנכנס לנידון מה יהיה אם יגיע הדיון על שני המכירות לבית המשפט. הלא כל עיקרה של שיטת הבד"ץ הוא שאין מעניין אותנו מה יהיה כשתגיע המכירה לביהמ"ש, ואם היו חוששים לזה היו הם עצמם עושים "מכירת הרב אלישיב", א"כ למה פתאום כאן מעניין אותנו ביהמ"ש?
וכן, מה משנה שתחול מכירת הבד"ץ כי היא יותר מהודרת לשיטתם ולא המכירה השנייה, הלא כל עניין "מהודרת" במכירת חמץ, הוא שחלה המכירה, ולא שייך יותר מהודר מזה, וא"כ ממ"נ אם חלה המכירה השניה מה אכפת לבד"ץ שלא חלה המכירה שלהם ומה שייך "יותר מהודרת", ואם המכירה השניה לא חלה (בגלל שאין לה את ההידורים של הבד"ץ) אם כן ודאי חלה מכירת הבד"ץ.

אמנם מש"כ שזה מראה פקפוק במכירה, שזה "חוכא ואטלולא ואין דרך מכירה" כלשון הראב"ד, היא טענה שכבר נשמעה והגריש"א אכן הקפיד כשמוכר לכמה למכור לכ"א מקום אחר בביתו,

אבל לכאו' התשובה הפשוטה שהכל לפי העניין, היינו מכיוון שכאן עיקר המכירה היא להפטר מהחמץ, באופן שמי שקונה אם ירצה להשלים הקניה יצטרך לשלם תמורתו, ומה אכפת להם מי הקונה, א"כ לכאו' מה הבעיה שאני מוכר לכמה קונים באופן שמבחינתי אכן אין הבדל מי יקנה, וביותר הרי כך זה בכל מכירת חמץ שהמוכרים בד"כ אינם יודעים מי הגוי שקונה את החמץ, ולכאו' נטען אותו דבר, אבל האמת שאין בזה גריעותא כנ"ל כי אין להם באמת הבדל מי הגוי הקונה העיקר שיבוא גוי ויקנה את החמץ.