בריסק כתב:כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ו יוצאין ברקיק השרוי והוא שלא נימוח ובה"י שם כתב חולה או זקן שאינו יכול לאכול שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו והוא שלא נימוח. ודייק במג"א סימן תס"א סק"ז דמדכתב הרמב"ם גבי חולה או זקן ששורין לו רקיק במים, משמע דדוקא ברקיק השרוי במים יוצאין ידי מצה אבל השרוי בשאר משקין אין יוצאין יעו"ש. אמנם נראה דמכיון שהרמב"ם מביא את עיקר הדין דיוצאין ברקיק השרוי סתם, ולא חילק בין שרוי במים לשרוי בשאר משקין ע"כ דיוצאין ידי מצה גם אי שרוי בשאר משקין, לפי שאין השרייה מבטלתו מתורת לחם, ואינו כרקיק המבושל דאין יוצאין בו משום דהבישול מבטלו מתורת לחם, דאל"כ היה צריך הרמב"ם לכתוב ביסוד הדין דדוקא במים יוצאין. והעם לזה נראה, משום דליכא כלל דין בקיום אכילת מצה שיהיה טעם מצה, והא דכתב הרמב"ם גבי חולה או זקן שורין רקיק במים עצה טובה קמ"ל כדי שייצא בכזית זה גם ידי אכילת מצה וגם ידי אפיקומן, ושלא יצטרך לאכול שני כזיתים, דבאפיקומן בודאי אין יוצאין אם שרוי בשאר משקין משום דבאפיקומן כן נאמר דין "טעם מצה" באכילתו ובעינן שישאר טעם מצה בפיו, ואם ישרהו ביין יצטרך לאכול עוד כזית מצה כדי שיהא כזית מצה באחרונה אחר היין, דס"ל להרמב"ם דאחרי אפיקומן אסור גם לשתות
בכתבים משמו של הגרי"ז ז"ל.
מה שנכון נכון כתב:לפי הרמב"ם יוצאים יד"ח במצה שנלושה בשאר משקים כגון מי פירות, ואינה מצה עשירה אא"כ נלושה ביין שמן דבש וחלב. ראה בפ"ו ה"ה.
ובנד"ד גם ביין ושמן שרי לדידיה, כי אינה נהיית מצה עשירה כששורין בהם.
אמנם יש לחלק [לענין ביטול טעם המצה] בין כשהמשקין הנ"ל הם חלק מהמצה, לבין כשנתוספו אח"כ.
מה שנכון נכון כתב:ובנד"ד גם ביין ושמן שרי לדידיה, כי אינה נהיית מצה עשירה כששורין בהם.
מה שנכון נכון כתב:אמנם יש לחלק [לענין ביטול טעם המצה] בין כשהמשקין הנ"ל הם חלק מהמצה, לבין כשנתוספו אח"כ.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תסא סעיף ד
* (יז) יוצא אדם ז במצה (יח) [ח] שרויה * (יט) והוא שלא נימוחה; אבל ח <ב> אם (כ) בשלה, אינו יוצא בה.
מגן אברהם סימן תסא
ז במצ' שרוי - מדסתם הרב"י משמע דאפי' ביין שרי כמ"ש בשם הרוקח אבל לא ברותחין ולא במרק (מהרי"ל) אבל מלשון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע דדוקא במים אבל לא ביין שמבטל טעם מצה וכ"כ מהרי"ו דאף דשרי להטביל פסח במשקין היינו משום דנפיש טעמא טפי ממצה כדאי' בגמ' דף קי"ט, ולכן אין להקל אם לא לחולה, ואף במים כתב הרי"ף דלא שרינן אלא לזקן או לחולה, וכ"מ מלשון הש"ע ובגמ' שכתב יוצא אדם וכו' משמע בדיעבד וכל זה בין בברכת על אכילת מצה בין באפיקומן:
משנה ברורה סימן תסא
(יז) יוצא אדם וכו' - היינו [כז] דיעבד. ולזקן ולחולה שקשה לו לאכול מצה יבשה מותר אפילו לכתחלה לשרות המצה במים [כח] אך צריך ליזהר שלא יהיה שרוי מעל"ע דכבוש כמבושל:
(יח) שרויה - במים ואם מותר לשרותה בשאר משקין ומי פירות או במרק יש דעות בין הפוסקים [כט] י"א דאסור לפי שהן מפיגין את טעם המצה שנותנין בה טעם שלהן [ל] וי"א דוקא ע"י בישול מפיג טעם מצה ולא ע"י שריה [לא] וע"כ זקן או חולה שא"א לו לאכול מצה השרויה במים מותר לו לשרותה ביין או בשאר משקין אבל שאר כל אדם שאכל מצה השרויה בשאר משקין חוץ ממים לא יצא י"ח וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת בין הכזית של ברכת מצה בין הכזית של אפיקומן. וכ"ז דוקא כששורה את [לב] המצה בהן אבל להטביל אותה בהן כתב רבינו מנוח בפשיטות דשרי דבזה לא נתבטל טעם מצה.
שער הציון סימן תסא ס"ק כט
(כט) מגן אברהם ממשמעות לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו דתרו לה במיא ומשמע אבל לא בשאר משקין, ואינו ראיה גמורה, דאפשר דנקטו במיא לאשמעינן דבבישול אפילו במיא לבד אסור [בית מאיר], ועיין שם שהאריך ונשאר בעיקר הדין בצריך עיון. מיהו, מצאתי ברבנו מנוח שכתב בשם הראב"ד להחמיר בזה, ולעניות דעתי קשה, מאי שנא מהא דאמרינן לשין עיסה ביין ושמן ודבש, דבודאי גם שם איתא טעם יין ודבש יותר מעל ידי שריה ביין, ואפילו הכי מותר וגם היה יוצא בהן ידי חובה, ורק משום דלא הוי לחם עוני, אלא ודאי דוקא על ידי בישול אמרינן שאבד טעם הפת, דפת האפוי יש לו טעם אחר, אבל במה שמרגיש בזה טעם יין לא אכפת לן, ומה דאמרינן שם בגמרא שאר משקין שמפיגין טעמן, רוצה לומר, דבזה לא גרע על כל פנים מסתם בישול שהוא במים (אבל לא שהוא קל וחמר גמור, דאם כן אין מזהירין מן הדין, כמו שכתבו בתוספות), אבל שנאמר דיאבד ממנה שם מצה מפני שמרגיש בה גם טעם יין שבתוכה, לא גרע מעיסה שנלושה בדבש, ויש לומר, דסברת הראב"ד דומיא דמאי דאמרינן בדף קט"ו לא ליכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי, דלמא אתי מרור ומבטל טעם דמצה, והכי נמי דלמא היין מבטל טעם דמצה, ואינו דומה לעיסה שנלושה בדבש דהתם נלושה קודם שנעשה פת ונאפה הכל ביחד ונקרא פת מתובלת, מה שאין כן הכא שאחר שנגמר הפת באפייתה עירב בה טעם אחר, ועיין:
אמנם נראה דמכיון שהרמב"ם מביא את עיקר הדין דיוצאין ברקיק השרוי סתם, ולא חילק בין שרוי במים לשרוי בשאר משקין ע"כ דיוצאין ידי מצה גם אי שרוי בשאר משקין, לפי שאין השרייה מבטלתו מתורת לחם, ואינו כרקיק המבושל דאין יוצאין בו משום דהבישול מבטלו מתורת לחם, דאל"כ היה צריך הרמב"ם לכתוב ביסוד הדין דדוקא במים יוצאין. והטעם לזה נראה, משום דליכא כלל דין בקיום אכילת מצה שיהיה טעם מצה, והא דכתב הרמב"ם גבי חולה או זקן שורין רקיק במים עצה טובה קמ"ל כדי שייצא בכזית זה גם ידי אכילת מצה וגם ידי אפיקומן, ושלא יצטרך לאכול שני כזיתים, דבאפיקומן בודאי אין יוצאין אם שרוי בשאר משקין משום דבאפיקומן כן נאמר דין "טעם מצה" באכילתו ובעינן שישאר טעם מצה בפיו, ואם ישרהו ביין יצטרך לאכול עוד כזית מצה כדי שיהא כזית מצה באחרונה אחר היין, דס"ל להרמב"ם דאחרי אפיקומן אסור גם לשתות
בכתובים משמו של הגרי"ז ז"ל.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 10 אורחים