פורום אוצר החכמה

איתא בגמ' בברכות לז' דאם אכל מנחה בליל פסח דיצא יד"ח מצה דהא כל המנחות באות מצה. והנה מלבד קו' הצל"ח שם העצומה דהא המנחות נילושות בשמן והוי מצה עשירה ולא לחם עוני, וכן דבעינן שיכול לבא לידי חימוץ וליכא, אך קשה עוד להני שיטות שאם לא היסב לא יצא יד"ח המצה וצריך לחזור ולאכול, והלא מנחות הוי ק"ק, ואינן נאכלים אלא בעזרה וקיי"ל דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בי"ד וא"כ חייב לאכול את המנחה בעמידה ואיך קיים המצוה דאכילת מצה בלי הסיבה.

ואולי נימא דכאן לא צריך הסיבה, דלא גרע מאוכל בפני רבו דאי"צ הסיבה משום דמורא רבו עליו, וה"ה כאן שיש עליו מורא מקדש וכו' וממילא ל"צ הסיבה

מה דעת המעיינים שליט"א?
נ.ב
במחילה מכבוד כל המעיינים לאו כו"ע זכו להיות קרובים לרבינו הגדול אשר כל התורה אצורה בקרבו הוא "אוצר החכמה", וממילא לא תמיד מועיל לשלוח אותנו לכל מיני ספרים שאינם בנמצא וד"ל.

לכבוד הדרת גאונו שליטא,

לגבי קושיית הצל"ח ,לכאורה אפשר במנחת חוטא דאין בו שמן ולבונה ,
ולגבי הסבה עיין תוספות יומא כה ד"ה אין ישיבה בעזרה – תימה דאמר בפ"ב דזבחים (דף טז.) ומה יושב שאוכל אם עבד חילל וכו' והיכי אכיל והא אין ישיבה בעזרה וי"ל שאוכל בקדשים קלים הנאכלין בכל העיר אי נמי אור"י בר אברהם דאף על גב דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד הנ"מ לדברים דלאו צורך עבודה אבל אכילה צורך עבודה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מישרא שרי ,

כיוצא בו תמהתי מעודי על כל אכילת קדשי קדשים שבעזרה שהיה בעמידה ואם כי אינו ממדת דרך ארץ ראה מסכת דרך ארץ ור"ם דעות.

הרב ביליצר שליט"א אשר כדרכו בקודש מפליא ליישב דברים הקשים, אך אוסיף נא את המשך דברי התוס' שם שכתבו בתי' נוסף דמדין "למשחה" כדרך שהמלכים אוכלים צריך לאכול קדשים, וא"כ דרך מלכים שאינם אוכלים בעמידה. ע"כ דברי התוס'. והנה בתמורה כג' א' מבואר לפום ריהטא בסוגיא שם דגם באכילת מנחות בענין למשחה וא"כ א"ש דמותר לשבת בשעה שאוכל מנחות.
[אלא שכתוב אצלי שהגאון המופלג ממש הגרי"ד אילן שליט"א העירני לתוס' בבכורות כז' שכתבו דשמא אין "למשחה" אלא בבשר].
ויש להוסיף עוד קנייטש חזק בס"ד, דהנה מרן הגר"ח בסטנסיל ביאר [ליישב קו' השאג"א על הרא"ש] דבדין אכילת המצה הנאכלת עם הקרבן פסח גידרו הוא שהוא מדיני הקרבן שיהא נאכל עמו מצה ומרור, ואמנם יש חיוב אכילה נוסף מצד "בערב תאכלו מצות" אך הדין "על מצות ומרורים יאכלוהו" הוא צורת מעשה אכילה דק"פ שיהא נאכל עם מצה ומרור.
ואשר לזה נראה, דשם בגמ' יש להעמיד באוכל המנחה עם הקרבן פסח, דכיון שמצד הדיני קרבן יש דין למשחה, הרי שכל מה שנאכל עמו הוא חלק מאכילת הקרבן וכמו שאכילת הקרבן בישיבה כך המצה הנאכלת עמו נאכלת בישיבה והוא נפלא בס"ד.
אם תרצה הרב ביליצר שליט"א אשלח לך מאמר נפלא בדברי הגר"ח והזכר יצחק בענין עם תוספת מרובה וטעם כעיקר!

הקושיא שאין ישיבה בעזרה ומה נעשה להסיבה היא עתיקת יומין ויש בזה הרבה במחברים
בשעת לילה מאוחרת זו איני זוכר הרבה אולם ודאי שראיתי מאריך בזה במקראי קודש של ר' צבי פסח
ולכשאפנה אולי אשנה

תוספות רי"ד יומא ו.

ונ"ל לומר דמאי דאמרי' דאין ישיבה בעזר' דוקא באויר העזר' שנרא' כנגד פתח ההיכל ואין זה דרך כבוד לישב אדם לפני הבורא אבל הלשכות שהיו בנויות בעזר' כיון שהן מוקפות מחיצה מותר לישן ולשכב בהם ואין זה דרך זלזול כיון שאין עומדים באויר העזר' תדע דהכי הוא שהרי קדשי קדשים טובלין בעזרה וכי בעמיד' היו אוכלין אותו ואנן בעינן למשחה כדרך שהמלכים אוכלים א"ו בלשכות היו נכנסין ואוכלין

רבינו רון שליטא ,הסמקתי נורא ,והחמצתי נורא [השעור שבעיסה]
יישר כח גדול על הארותיך הנפלאות,

לגבי טעם כעיקר האם כבודו מתכוין לגבי האשכול הסמוך בבית המדרש?

עברתי שנית אחר החפזון בתחילה ,כונתך דמוסיף טעם הוי כעיקר ,[יפה]

עברתי שנית אחר החפזון בתחילה ,כונתך דמוסיף טעם הרבה הוי כעיקר ,[יפה]

רון כתב:אלא שכתוב אצלי שהגאון המופלג ממש הגרי"ד אילן שליט"א העירני לתוס' בבכורות כז' שכתבו דשמא אין "למשחה" אלא בבשר

וצ"ע מגמ' סוטה דט"ו דאיכא דין למשחה גם במנחה.

קושי' זו ידועה בשם הגרצ"פ פרנק זצ"ל.
ועתה ראיתי בהגדת הרב אלישיב, שתירץ שבעזרה הוא כתלמיד אצל רבו שאי"צ הסיבה מפני אימת רבו.
אמנם חשבתי, דלכאורה הלא בן אצל אביו צריך הסיבה אף שאביו רבו. וא"כ צ"ל שהכהנים בעזרה היו בבחינת עבדים ולא בנים למקום...

ולעצם הדיון, לענ"ד במקום שאי אפשר להסב, יוצא גם בלי הסיבה.

מה שכתב הרב המסתכל מן הצד שליט"א
ראשית ביאור התירוץ שהוי כתלמיד לפני רבו הוא משום דאיכא מורא מקדש, ומצד זה הוא דאיכא מורא וא"כ מה יועיל שנחשבים בנים למקום.
ולעצם הדיון שכבודו חידש דהיכא דא"א להסב יוצא יד"ח גם ללא הסיבה, לכאורה הדבר תלוי בחקירתו של מרן הגרי"ז בספר, אם ההסיבה הוא תקנה כללית להסב בליל פסח, אלא דתיקנו לעיכובא רק באכילה דחיובא ושתית ד' כוסות, אך אם אינו מיסב הוא חיסרון במה שלא היסב, וא"כ אין החיסרון בעצם האכילה ושתיה [וכצד זה סוברת השיטה בפוסקים דאם לא היסב יי"ח כך ביאר מרן הרב שם]. או דלמא שחז"ל גדרו גדר לצורת האכילה ושתיה שצריכה להיות בהסיבה ולפי זה מסתבר שלא יוצא אם לא היסב

וע"ע י. פסחים סוף פרק ה; ראב"ד לתמיד כה ב ובשביל; כז א וא"ת [מהדורת עוז והדר דף ב בראש טור 2; ד בסוף טור 4 ולהלן]

מקראי קודש סי' לא.