פורום אוצר החכמה

חוקרנוביץ כתב:מאן דהוא סיפר לי על בנו שעשה בר מצוה שהוא אלרגי מאוד למיני ירוק, ולא יכול לקיים מצוות מרור
לפיכך אמר אומר לתת לו חטיף דוריטוס חריף אש האם יצא ידי חובה או שאפילו אין זכר למצוה?.

משה ובני ישראל כתב:זה מזכיר שאלות מהסוג של מי שאין לו אתרוג האם ייקח לימון במקומו.

פלגינן כתב:

חוקרנוביץ כתב:מאן דהוא סיפר לי על בנו שעשה בר מצוה שהוא אלרגי מאוד למיני ירוק, ולא יכול לקיים מצוות מרור
לפיכך אמר אומר לתת לו חטיף דוריטוס חריף אש האם יצא ידי חובה או שאפילו אין זכר למצוה?.

זה לא מר.

חוקרנוביץ כתב:

פלגינן כתב:

חוקרנוביץ כתב:מאן דהוא סיפר לי על בנו שעשה בר מצוה שהוא אלרגי מאוד למיני ירוק, ולא יכול לקיים מצוות מרור
לפיכך אמר אומר לתת לו חטיף דוריטוס חריף אש האם יצא ידי חובה או שאפילו אין זכר למצוה?.

זה לא מר.

גם חסה בקושי יש בו מרירות.

משה ובני ישראל כתב:חוקרנוביץ כתב :
אז למה לא במבה או שוקולד? מסכן הילד.

ואני מציע שערות סבתא (ימבמבם) שיש בו גם זכר לע"ז שנמצאה לפני כמה שנים בפאות הנכריות לקיים מה שנאמר מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו גם אמותינו.

חוקרנוביץ כתב:

משה ובני ישראל כתב:חוקרנוביץ כתב :
אז למה לא במבה או שוקולד? מסכן הילד.

ואני מציע שערות סבתא (ימבמבם) שיש בו גם זכר לע"ז שנמצאה לפני כמה שנים בפאות הנכריות לקיים מה שנאמר מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו גם אמותינו.

לא אני כתבתי את הליצנות הזאת,בבקשה לדייק
השאלה היתה שאלה רצינית מי שאינו יכול לאכול מרור האם יש עניין שיאכל דבר מר לזכר המצוה

חוקרנוביץ כתב:השאלה היתה שאלה רצינית מי שאינו יכול לאכול מרור האם יש עניין שיאכל דבר מר לזכר המצוה

פלגינן כתב:

חוקרנוביץ כתב:מאן דהוא סיפר לי על בנו שעשה בר מצוה שהוא אלרגי מאוד למיני ירוק, ולא יכול לקיים מצוות מרור
לפיכך אמר אומר לתת לו חטיף דוריטוס חריף אש האם יצא ידי חובה או שאפילו אין זכר למצוה?.

זה לא מר.

איתן כתב:אולי בגלל מנהג אשכנזי לצאת ידי מרור בחריפית הגינה אנשים חושבים שמרור יכול להיות חריף, ולאו דווקא מר.

ואין ברצוני להיכנס לשאלת כשרותה של "חזרת".

חוקרנוביץ כתב:מאן דהוא סיפר לי על בנו שעשה בר מצוה שהוא אלרגי מאוד למיני ירוק, ולא יכול לקיים מצוות מרור
לפיכך אמר אומר לתת לו חטיף דוריטוס חריף אש וכל דבר מר האם לאכול זכר למצוה או לא.

אמר מר לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר פשיטא מהו דתימא לייתי כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג קא משמע לן זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למסרך

יושב ירושלים כתב:

חוקרנוביץ כתב:מאן דהוא סיפר לי על בנו שעשה בר מצוה שהוא אלרגי מאוד למיני ירוק, ולא יכול לקיים מצוות מרור
לפיכך אמר אומר לתת לו חטיף דוריטוס חריף אש וכל דבר מר האם לאכול זכר למצוה או לא.

אם הוא משום צד שיוצאים בזה המצווה עצמה וודאי דאין יוצאים בזה דבעינן 'ירק', וגם לכאו' אין זה מרירות, ואם משום 'זכר' לכאורה הוא בכלל דברי הגמ' בסוכה [לא:] דאין לעשות כן וז"ל:

אמר מר לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר פשיטא מהו דתימא לייתי כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג קא משמע לן זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למסרך

איש גלילי כתב:

איתן כתב:אולי בגלל מנהג אשכנזי לצאת ידי מרור בחריפית הגינה אנשים חושבים שמרור יכול להיות חריף, ולאו דווקא מר.

ואין ברצוני להיכנס לשאלת כשרותה של "חזרת".

מהיכי תיתי ש'מר' היינו 'ביטער' (מה שנהוג היום לקרוא לו מר), לכאורה 'מתוק' הוא טעם טוב ו'מר' הוא טעם רע.
תמוה בעיני המנהג שנהגו פה כמה תלמידי חכמים, להכריז במחי יד על אבותיהם מדורות רבים שהיו מברכים ברכה לבטלה בליל הסדר על 'חריין' (הנקרא בפי העם 'חזרת').

אמר רבי יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר והיו מתים בזמנן ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה:

איש גלילי כתב:א. ברור לכאורה שמנהג השימוש בחריין הגיע מפני שלא היה להם חזרת (-חסא), וברור גם שבימינו שיש לנו חזרת חובה עלינו להדר אחריה, אבל מ"מ היה המנהג ע"פ שיטה שאפשר לצאת בזה ידי חובת מרור (לולא זה, לא היו מברכים עליו אקב"ו על אכילת מרור). אם כי אפשר אולי להצדיק המנהג גם בלי לומר שהוא אחד מהירקות שנזכרו במשנה, ע"פ רש"י על התורה (שמות יב ח) שכל עשב מר נקרא מרור.
ב. ההבדלה בין שורש לירק - איה מקומה בדברי חז"ל? שלא גדל בא"י בזמן המשנה - אינני יודע, וסומך אני על דברי כת"ר. שאינו מר אלא חריף - כבר השבתי למעלה, שלא מצאתי שום מקור ש'מר' הוא 'ביטער', ואינו אלא 'טעם רע', וכל טעם רע בכלל.
ג. ההשוואה לדברי הגמ' על הנוהגים כדעת ר' אליעזר איננה השוואה, כי שם קאי על מחלוקת בהלכה, ואילו כאן לדעת מע"כ בירכו ברכה לבטלה בשוגג.

מ"מ כוונתי היתה בעיקר לדברים אחרים שראיתי כאן בפורום, וכמו שרמזתי, ובטעות לא שמתי את השורה הזאת באותיות קטנות יותר.

חוקרנוביץ כתב:ד"א האם נכון הסיפור על הרב בויאר שאכל חזרת[חריין] ונחנק ונפטר.

אפשר כתב:אכן היה עם ר' ישראל שלום לוריא, [ואולי גם עם ר' חיים יעקב הלפרין שנפטר בליל פסח, כמדומה כן שמעתי מנכדו].

ולפני כמה שנים היה כן אצל ר' חיים ראוכברגר.

לגבי נידון האשכול, כבר כתבו הרב ברכה והרב יושב שצריך ירק, ורצוני רק להוסיף מקור לדבריהם, בגמ' פסחים לט דשם אמרו דמרור דומיא דמצה דצריך להיות מין זרע, ועיי"ש בתוס, וכן בסוכה יג וסוכה לו בתוס' דמרור רק מין ירק. ועי' ד"מ תעג, ו, ושם במג"א טו, שהביאו מחלוקת ראשונים אם יוצאים רק באלו השנויים במשנה, או בכל ירק מר, ומבואר מדבריהם להדיא דעכ"פ ודאי ירק בעינן.

איתן כתב:

איש גלילי כתב:א. ברור לכאורה שמנהג השימוש בחריין הגיע מפני שלא היה להם חזרת (-חסא), וברור גם שבימינו שיש לנו חזרת חובה עלינו להדר אחריה, אבל מ"מ היה המנהג ע"פ שיטה שאפשר לצאת בזה ידי חובת מרור (לולא זה, לא היו מברכים עליו אקב"ו על אכילת מרור). אם כי אפשר אולי להצדיק המנהג גם בלי לומר שהוא אחד מהירקות שנזכרו במשנה, ע"פ רש"י על התורה (שמות יב ח) שכל עשב מר נקרא מרור.
ב. ההבדלה בין שורש לירק - איה מקומה בדברי חז"ל? שלא גדל בא"י בזמן המשנה - אינני יודע, וסומך אני על דברי כת"ר. שאינו מר אלא חריף - כבר השבתי למעלה, שלא מצאתי שום מקור ש'מר' הוא 'ביטער', ואינו אלא 'טעם רע', וכל טעם רע בכלל.
ג. ההשוואה לדברי הגמ' על הנוהגים כדעת ר' אליעזר איננה השוואה, כי שם קאי על מחלוקת בהלכה, ואילו כאן לדעת מע"כ בירכו ברכה לבטלה בשוגג.

מ"מ כוונתי היתה בעיקר לדברים אחרים שראיתי כאן בפורום, וכמו שרמזתי, ובטעות לא שמתי את השורה הזאת באותיות קטנות יותר.

ב. להגיד אמת ברצוני לעיין עוד פעם ב ז.עמר וי. פליקס. זכור לי שהוא לא היה מוכר בא"י אך כרגע איני בטוח.
ג. אתה צודק. אני חוזר מההשוואה.

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין ובתמכא ובחרחבינה ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ומצטרפין לכזית ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו:

אפשר כתב:אכן היה עם ר' ישראל שלום לוריא, [ואולי גם עם ר' חיים יעקב הלפרין שנפטר בליל פסח, כמדומה כן שמעתי מנכדו].