פורום אוצר החכמה

הגמרא בפסחים בדף מ' ע"א אומרת : "הדר אמר רבא: מצוה ללתותו שנאמר: "ושמרתם את המצות", אי לא דבעי לתיתה , שימור למאי ? אי שימור דלישה, לאו שימור הוא". ע"כ דברי הגמרא.
רבא הבין שאם התורה אומרת לנו לשמור את המצות שלא יתחמצו, צריך להיות שהן ימצאו באיזה שהוא מצב של סיכון, ובכל זאת נשמור שלא יגיעו לחימוץ. כי אם לא נלתות את הגרעינים, אין שום סיכוי שהן תחמצנה וזה לא נקרא שמירה.
וא"כ, מדוע בתרומה שגם שם השתמשה התורה בשם: "משמרת" , והכוונה שאנו מצווים לשמור מכל משמר את התרומה שלא יקרה לה שום דבר רע. לא הפסד פיזי ולא הפסד של טומאה וכדומה. והנה כאן התבאר שבגין כך אסור אפילו להכשיר את התרומה בכדי שלא נגיע לשלב של טומאה. לפי היסוד של רבא במצות, היה צריך להיות הדין שדוקא כן נביא את התרומה במגע עם מים כמו בגרעיני החטים למצות ואז נשמור מכל משמר שלא יטמא. לזאת יקרא שימור, כשיש מצב סיכון.
מה ההבדל בשימור של המצות לשימור של התרומה.

לא ציינת מהי מסקנתו של רבא. שהרי אפשר שבהוי אמינא של רבא אכן מצות ותרומה היינו הך ושתיהם צריך שיהיו במצב של סיכון. - כמו כן לא ציינת מיהו זה אשר אמר שגם תרומה כמצות צריך שמירה. והאם רבא מסכים לה.

אתה צודק, החסרתי קטע לגבי האיסור להכשיר תרומה,

הגמרא בסוכה (ל"ה ע"ב) אומרת: "בשל תרומה טהורה לא יטול, פליגי בה רב אמי ורב אסי, חד אמר: מפני שמכשירה, וחד אמר מפני שמפסידה".
וברש"י ד"ה "שמכשירה" כתב וז"ל: "לקבל טומאה דאמרינן במתניתין: (דף מ"ב ע"א) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת שהיו שורין האגודה בשבת כדי שלא ייבשו וכשנוגעים באתרוג, הוכשר לטומאה דכתיב: "וכי יתן מים על זרע" (ויקרא,י"א), ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב: "משמרת תרומותי" (במדבר,י"ח), אמר רחמנא: עשה לה שימור". עכ"ל.

מבואר, שגם בהכשרת התרומה לקבל טומאה, בעצם ההכנה ומעבר מאוכל שלא הוכשר לאוכל שכן הוכשר, אף שעדיין לא נטמאת התרומה, בכל זאת עתה, ישנה עלילות יתר, אפשרות יותר קרובה שאם חלילה תגע טומאה המטמאת אוכלין בתרומה, תיטמא התרומה , מה שלא היה נכון קדם להכשר. ולכן בהכשר התרומה כבר עוברים על הלאו של משמרת תרומותי.

ולגבי דברי רבא שאומר מצוה ללתות, זה לא נפסק להלכה.

חשבתי לחלק על פי מה שפעם שמעתי, מדוע היה צריך אברהם אבינו לזמום בהמותיו וכי היו חשודים לאכול מן הגזל? והרי חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא אכל מהדמאי. ובודאי אברהם אבינו היה במדריגה זו. אלא שמה שנוגע לבין אדם למקום כגון איסור דמאי, ניתן לסמוך על צדקות הבהמה אבל כשנוגע לבין אדם לחברו, שם אל תסמוך על ענין סגולי ושים זמם.
ולפי זה גם כאן, המצה זה בין אדם למקום וניתן ללתות ולהישמר אבל בתרומה יש כאן בעיה שיפסיד לכהן ובין אדם לחברו לא עושים חכמות ונשמרים יותר שלא להפסיד.

ישנו חילוק מהותי בין דין השמירה של תרומה לשמירה של מצה
בתרומה הוא עניין טכני ואפשר לשמור על ידי גוי או כל דבר אחר השומר
במצה יש דין שבדווקא על ידי יהודי גדול ודעת הרבה ראשונים דחש"ו שלש ואפה אינו יוצא בדיעבד
והיינו דיש חלות דין בחפצא של המצה דלשם מצווה נשמרה
ומעתה אתי שפיר דרק במצה למד רבא דמותר ללתות דהבין דרק על ידי שמירה משעת ביאת מים שייך למיעבד החלות בגוף המצה לשם מצווה (עי' ט"ז תס סק"א ומהר"ם על תוס' פסחים מ.)

מצה כשרה רק ממה שהוא בא לידי חימוץ, מה' מיני דגן, ומה שלא שייך בו חימוץ אין בו מצה. וזהו כי מהות המצה הוא מה שהוא נעשה באופן שיכול להיות חמץ ומונעים את חימוצו. (שלא הספיק בצקם להחמיץ וכו'), על כן מתפרש שמירת המצות כפעולה של מניעת חימוץ. משא"כ משמרת תרומותי שנצטוו על התרומה שהיא במצב מסוים לשמור שלא ישתנה המצב.

היא שיחתי כתב:בתרומה הוא עניין טכני ואפשר לשמור על ידי גוי או כל דבר אחר השומר

מה המקור שאפשר לשמור תרומה ע"י גוי?
אדרבה משמע מהרמב"ם שאם הי' גוי לבד זה טמא