פורום אוצר החכמה

ידוע שנחלקו הראשונים בקיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. האם עיקר המצוה היא במצה הראשונה או שהעיקר באפיקומן. דעת רש"י והרשב"ם בפסחים דף קיט: דעיקר המצוה במצה הנאכלת בסוף כיון דהיא זכר למצה הנאכלת עם קרבן פסח, ומה שמברכים על אכילת מצה על המצה הראשונה הוא מטעם דאחר שמילא כריסו מצה לא שייך שיברך "על אכילת מצה" כמו שמבואר בגמ' גבי מרור. אבל הרא"ש כתב (פ"י סי' לד)

הלכך נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה

. עי"ש שהק' כמה קושיות על שיטת רש"י.
עכ"פ יוצא שמי שסובר שהמצה האחרונה היא זכר למצה שנאכלת עם הפסח ניתן לומר שזו עיקר המצוה. אבל הרא"ש סובר שזו תקנה זכר לקרבן פסח, וממילא לא באה כקיום אכילת מצה.
לכן קשה כי בפי' ר"י בר יקר בפסקת "הא לחמא עניא", כתב בתחילה שמי שאין לו אפשרות אין לו לקחת מן גבאי הצדקה עבור אכילת מצה הראשונה, רק עבור המצה האחורנה. ומבואר בזה דס"ל שעיקר החיוב הוא במצה האחרונה. ומאידך כתב שם שהלשון כל דצריך ייתי ויפסח מתייחס למצה האחורנה כיון שהיא מגיע "כנגד הפסח", אשר משמע מזה כדעת הרא"ש דעיקר המצוה היא במצה הראשונה.

לדעת הרא"ש וכי א"א לקיים את המצוה באחרונה.
ואם תסכים עם זה א"כ עדיף לאכול באחרונה שיקיים גם אכילה זכר לפסח.

גם זה הבל כתב:לדעת הרא"ש וכי א"א לקיים את המצוה באחרונה.
ואם תסכים עם זה א"כ עדיף לאכול באחרונה שיקיים גם אכילה זכר לפסח.

איה"נ דלעת הרא"ש יכול לצאת באחרונה. אבל לכאורה היה נראה כיון שתקנו אכילה זו זכר לקרבן פסח א"כ אין זה נגד מצה, כי לא מסבתר שעל גבי מצה אחת נקיים שני עניינים. ובאמת להלכה כתוב שנוהגים לאכל עם האפיקומן מצה נוספת זכר למצה הנאכלת יחד עם קרבן פסח.

אם תרשה לר"י בר יקר לחלוק על המסתבר, ובפרט שזה לא מעיקר הדין לאכול ב' כזיתים באפיקומן, א"ש.

לפחות תסכים שיש כאן דבר חידוש.
שהרי הרא"ש כאשר חלק על שיטת רש"י וכתב שעיקר המצוה היא במצה הראשונה הוסיף שהמצה האחרונה

אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח

, אשר משמע להדיא מכך שאם תוקנה זכר לקרבן פסח אינה משמשת לקיום מצות אכילת מצה אשר היא מצוה בפני עצמה. ובדברי הר"י בר יקר מבואר לא כך שיתכן שהתקנה מלכתחילה נעשתה באופן זה שהיא גם זכר לפסח וגם מקיימים בה את עיקר מצוות אכילת מצה.
ומה שכתבת שגם להרא"ש ניתן לצאת ידי חובה במצה אחרונה, אינו ענין לכאן, כי ברור שבדיעבד אין שום הגבלה וניתן לצאת בכל אכילת מצה. וכאן הנושא הוא איך חז"ל העמידו תקנתם לכתחילה.