פורום אוצר החכמה

'רשע... ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שיניו ואמר-לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל'.

דוגמת ניב זה מצינו בתנ"ך [ירמיה לא,כח]: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה. ובחז"ל בכמה מקומות, ראה בסנהדרין קט,ב על קורח בן יצהר בן קהת -שהקהה שיני מולידיו. ופירש"י: שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים. ובסוטה מט,א לגבי קטני בני רשעי ישראל (שמתו בעודם קטנים. רש"י) שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבוא, אומרים לפניו, רבש"ע, למה הקהת שיניהם בם, ופירש"י: למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו ונפרעת עלינו בחייהם.

ובכן שמתי לב לתופעה שביטוי זה מופיע תמיד ביחס שבין אבות לבנים, שהאבות מתביישים בבניהם וכן להיפך הבנים סובלים ומתביישים בעוון אבותם.

ולפי"ז מה מעניין הדבר שכאן בתשובת הבן הרשע האב 'מקהה את שיניו' של בנו הרשע, והרי לכאורה בדיוק להיפך, כאן האב מנתק את בנו ממנו, ואומר לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו, כלומר, אני זכיתי לנסים ולא אתה שבעבור כפירתך בעיקר לא היית זוכה להגאל!

מי חכם ויאלפני פשר דבר?

ראה בפירוש הריטב"א שטענת הרשע הייתה על עיכוב הסעודה ב'מגיד', וע"ז אמר 'הקהה את שיניו' הרוצה ללעוס ולאכול בהם, עכ"ד.

ראיתי שהחת"ס בתורת משה מפרש דבאמת ה'הקהה את שיניו' הוא כנגד האב שיצא לו בן רשע כזה, ואף שהאב אינו בדרגה שפלה כזו, מ"מ הרי אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, פי' דהאבות ג"כ אינם טובים ומקיימים מצוות בקרירות וכיו"ב, אלא שהם רק אכלו בוסר ועוד לא הוציאו מחשבתם אשר לא טובה לפועל, והבנים כבר מקהים שיניהם בדרך זו.

אפשר דכאן הביאור גופא הוא שלא יאמר המשל הזה עליך בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה כי אף אתה הוציאנו מן הכלל ואין לך חלק בו ושיניו הן שתקהינה ואיש בעוונו יומת.

עי' כתובות דף סא. שמבאר רש"י בד"ה כל שענין קהיון שינים הוא ש'מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל' עכ"ל. ולפי"ז נ"ל שאף כא הכוונה להוציאו מן הכלל ולמנוע ממנו אכילת קרבן פסח אפיקומן ולגרום לו בזה קהיון שינים.

נוטר הכרמים כתב:ובכן שמתי לב לתופעה שביטוי זה מופיע תמיד ביחס שבין אבות לבנים, שהאבות מתביישים בבניהם וכן להיפך הבנים סובלים ומתביישים בעוון אבותם.
מי חכם ויאלפני פשר דבר?

הגהמ כתב:עי' כתובות דף סא. שמבאר רש"י בד"ה כל שענין קהיון שינים הוא ש'מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל' עכ"ל. ולפי"ז נ"ל שאף כא הכוונה להוציאו מן הכלל ולמנוע ממנו אכילת קרבן פסח אפיקומן ולגרום לו בזה קהיון שינים.

שפילו לסיפא דקרא, ואז גם לא תזדקקו לרש"י:
"כל האדם האוכל בוסר - תקהינה שיניו" (ירמיה לא כט)

אגב בהגדה של בני ארץ ישראל ענין הקהת השיניים לא מוזכר כלל וכך כתוב: "בֶּן
רָשָׁע מַה הוּא אוֹמֵר- מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, מָה הטּוֹ רח הַזֶּה
שׁאַ תּם מ טר י חין עָלֵינוּ בּ כל שׁ נה ושָׁנָה, מ כּי ון שֶׁהוֹצִיא אֶת
עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, אַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ בַּעֲבוּר זה עָשָׂה יי לי, לי
עָשָׂה, לאוֹתוֹ ה אישׁ לֹא עָשָׂה. א ילּוּ ה יה אוֹתוֹ ה אישׁ בּ מ צ ר ים
לֹא ה יה ראוּי ל ה גאַל מ שׁם לעוֹ לם

כמה דברים שעלו על דעתי בעניין הזה (ענינו בעיקר עמ"ש בפרשת בא, במיוחד ענין "ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"):

ידוע הגמ' בפסחים: אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור ככלב. אמר להן זה (חמור) נושך ושובר עצם וזה (כלב) נושך ואינו שבר עצם ע"כ.

ניתן להבין מהגמ' הזאת שכלב -בניגוד לחמור(לזכותו ייאמר)אוכל את הבשר ואינו שובר את העצם
והענין גם מבואר בספר מלכים א פרק יג:
לֹא-אָכַל הָאַרְיֵה אֶת-הַנְּבֵלָה, וְלֹא שָׁבַר אֶת-הַחֲמוֹר

וכן שלרשעים יש שנאה עזה לתלמידי חכמים עד כדי רצונם לנשוך את האחרונים..

אולי משום כך ציווה הקב"ה את בני ישראל שאסור לשבור את עצמות קרבן הפסח ; לזכר, הכלבים במצרים שלא חרצו את לשונם

יש כמה עניינים פה ואנסה להעבירם בצורה לא מפותלת

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם

ניתן לראות מהפסוקים הללו שמצות אכילת הפסח- ואיסור שבירת העצם בו -שזורה היא עם הציווי של בבית אחד יאכל (ואמרו חז"ל שמכאן לומדים שאסור לחלק את הקורבן בין שני חבורות אלא כל חבורה ושה שלה) והאיסור של כל בן נכר לא יאכל בה

ומיהו בן נכר?

בליל הסדר מזכירין אנו את הבן הרשע ועליו ציוונו להקות את שיניו, לפי שהוציא את עצמו מן הכלל- כלומר עשה היפך מצוות הפסח שבה חייבים להיות ביחד; בבית אחד
(ומאז יציאת מצריים עד מתן תורה התנהגו כאיש אחד בלב אחד כדמייתא מהפסוקים שנוקטים בלשון יחיד, כגון ויחן ישראל נגד ההר, וכדאיתא בגמ')
ובקוראו תיגר על קדשי ישראל כחמור-שנושך ושובר עצם דמי, ואין לו חלק ונחלה באכילת הפסח
!

וראינו כבר באברהם וישמעאל, כשאלהים ציווה אותו להקריב קרבן את בנו יחידו אהובו, הוא אומר לישמעאל: שבו לכם פה עם החמור, (ורק) אני והנער נלכה עד כה

ואמרו חז"ל: עם הדומה לחמור

וזה גם העניין של האפליה שעשה אלהים בין ישראל לבין מצרים, שבני ישראל דומים לשה (בין שבעים זאבים) ואלה העויינים את ישראל דומים לחמור-שכאמור נושך ושובר עצם, וישראל לא כך הוא

והפסוק ממשיך שם ברמיזא

וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא השם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

(וגם חמור מוזכר בפרשתנו ואם לא תפדה (שים לב ללשון של פידיון/גאולה וערפתו-כלומר שוברים את העצם של החמור, עורפים את ראשו)

והקב"ה מציל את הצדיק/תלמיד חכם מהעמי הארץ, המבקשים את נפשו, לבל יפול שערה משערות ראשו ארצה ולבל יישבר עצם מעצמותיו, כמאמר נעים זמירות ישראל

לְדָוִד: רִיבָה השם, אֶת-יְרִיבַי; לְחַם, אֶת-לֹחֲמָי.
ב הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה; וְקוּמָה, בְּעֶזְרָתִי.
ג וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר, לִקְרַאת רֹדְפָי; אֱמֹר לְנַפְשִׁי, יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי.
ד יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי: יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ--חֹשְׁבֵי, רָעָתִי.
ה יִהְיוּ, כְּמֹץ לִפְנֵי-רוּחַ; וּמַלְאַךְ השם דּוֹחֶה.
ו יְהִי-דַרְכָּם, חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת; וּמַלְאַךְ השם, רֹדְפָם.
ז כִּי-חִנָּם טָמְנוּ-לִי, שַׁחַת רִשְׁתָּם; חִנָּם, חָפְרוּ לְנַפְשִׁי.
ח תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה, לֹא-יֵדָע:
וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדוֹ; בְּשׁוֹאָה, יִפָּל-בָּהּ.
ט וְנַפְשִׁי, תָּגִיל בַּיהוָה; תָּשִׂישׂ, בִּישׁוּעָתוֹ.
י כָּל עַצְמוֹתַי, תֹּאמַרְנָה-- השם, מִי כָמוֹךָ:
מַצִּיל עָנִי, מֵחָזָק מִמֶּנּוּ; וְעָנִי וְאֶבְיוֹן, מִגֹּזְלוֹ

ועוד שר דוד:

עֵינֵי יְהוָה אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם. יז פְּנֵי יְהוָה בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם. יח צָעֲקוּ וַיהוָה שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָם הִצִּילָם. יט קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ. כ רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְהוָה. כא שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה. כב תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ. כג פּוֹדֶה יְהוָה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ.


ונחזור רגע לבן הרשע של ההגדה: לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ומה זה עיקר? הקב"ה ותורתו, כלומר הוה כבן נכר וגם עבד לא משוחרר (כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה) ואסור לשתף אותו בפסח.
לכן מקהין לא את השיניים לבל יקח חלק במצוות הפסח ואכילת המצות
ורמז לזה הברכה שניתנה ממשה לשבט אשר: מאשר שמנה לחמה ולבן שיניים מחלב
ואין לחם אלא תורה ככתוב במשלי
הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי
וגם חלב מסמל את התורה ככ' בשה"ש
דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ

וכידוע אחד הסיבות שאוכלים מאכלים חלביים בחג השבועות היא מפני שהיא חג מתן תורה, וכאמור עם ישראל אז היה נחשב כתינוק שנולד, והמאכלים הללו מאפיינים לתינוקות
וכל מטרת מתן תורה היתה להביא את עמ"י לארץ זבת חלב ודבש לקיים את המצוות. ובכך נסגר המעגל