פורום אוצר החכמה

כידוע מנהג עם ישראל רבות בשנים (כנראה כ800 שנה) לצאת בבוקרו של יום י"ד בניסן ולשרוף חמץ.

אך מעטים הם היודעים בבירור את הסיבה אשר בגללה אנו שורפים את החמץ.

ראשית ישנה מחלוקת בין ר"י לרבנן אם ביעור חמץ בשריפה דוקא או בכל דבר, ונחלקו הראשונים להלכה, ואנו שורפים כדי לחוש לדעות שדוקא בשריפה.

זאת ועוד המנ"ח (ט) חקר אם מצות תשביתו מתקיימת בקום ועשה או בשב ואל תעשה ונפק"מ אם צריך ללכת ולקנות חמץ כדי לבערו, כנראה שגם פה אנו חוששים לדעת התוס' שהמצוה מתקיימת בקו"ע וצריך לחזר אחר חמץ לשיירו.

אלא שכאן נשאלת שאלה הלא לדעת התוס' שהמצוה בקו"ע, זמן המצוה הוא רק מחצות ואילך ואילו אנו שורפים את החמץ בשעה שלישית או רביעית, ובזה לכאו' לכ"ע אין עניין לשייר, ולא מצאתי שמבארים ענין זה.

ונ"ל לומר שהסיבה שאנו משיירים חמץ אינה מוגדרת כחיזור אחר המצווה, אלא פשוט נשאר חמץ אז משאירים אותו לזמן הביעור (יום י"ד, ולכאו' אפשר גם קודם, ואולי אף תוך ל' יום) ומבערים, אבל אה"נ אם לאדם לא נשאר בבית חמץ אינו צריך ללכת לקנות כדי לבער, דבכל מקרה הביעור יעשה קודם זמנו דאין בזה מצוה לדעת התוס', ולדעת רש"י א"צ לחזר, וע"כ ממ"נ אינו צריך לעשות כן.

האם הדברים מוסכמים?

הדרך הישרה היא ששריפת חמץ שלנו היא מנהג בעלמא.
וכבר נידונו הדברים כאן בעבר (דומני אפילו בהשתתפות מר).

סגי נהור כתב:הדרך הישרה היא ששריפת חמץ שלנו היא מנהג בעלמא.
וכבר נידונו הדברים כאן בעבר (דומני אפילו בהשתתפות מר).

אשמח אם תמצא את הנידון.

יש את הטענה של הגרשז"א במנחת שלמה שהקשה איך אנו מאבדים את החמץ מאכילת כלב לפני שאנו מסיימים את הביעור.

עשיתי חיפוש ונראה לי שמצאתי את האשכול שאתה מתכוון אליו, אך הוא חסר מאוד ולא מוסבר, אם מישהו יכול כאן להסביר מדוע המנהג הזה אין לו כ"כ מקום בהלכה זה יהיה לתועלת, ובפרט שהשנה מסתבר שיהיו כמה שיהיה זה טורח מרובה עבורם לעשות שריפת חמץ (אף שאפשר ע"י שליח או לשרוף מעט בתוך הבית).

זה עתה ראיתי בחזון איש (דמאי ב,ז) שכותב ששריפת חמץ בע"פ היא ממדית חסידות, וכנראה כוונתו דהואיל ושורף קודם הזמן ע"כ דנוקט כרש"י שהמצווה היא בשוא"ת וא"כ אין חיוב לחזר אחרי המצוה.

עני בן פחמא כתב:

סגי נהור כתב:הדרך הישרה היא ששריפת חמץ שלנו היא מנהג בעלמא.
וכבר נידונו הדברים כאן בעבר (דומני אפילו בהשתתפות מר).

אשמח אם תמצא את הנידון.

יש את הטענה של הגרשז"א במנחת שלמה שהקשה איך אנו מאבדים את החמץ מאכילת כלב לפני שאנו מסיימים את הביעור.

וכן יש להקשות לאידך גיסא - מדוע איננו מקפידים לשרוף עד שנעשה פחמים כנפסק בשו"ע.

אבל היא הנותנת - קודם זמן האיסור די בכך שנפסל מאכילת כלב כדי שלא לעבור עליו כשיגיע זמן איסורו, ואין כאן דין שריפה כלל. ובכלל, כיון שהמדורה נמצאת מחוץ לרשותו - הרי יכול להפקירו ולהשאירו שם (אף ללא שריפה כלל) ודיו, שהרי רק לאחר זמן האיסור אין הוצאת החמץ מהבית מועילה.

ובאמת בשוע"ר מבואר כל זה היטב, שקודם זמן האיסור השבתת החמץ היא בכל דבר, באכילתו במכירתו בהפקרתו (מדאורייתא אף כשנשאר ברשותו, מדרבנן רק כשמוציאו) וכו', ולא שייך כלל דין ביעור מיוחד בחפצא - שכ"ז הוא רק לאחר זמן האיסור. ודוק שאין להכריח מזה שהמצוה היא בשוא"ת (אני מקצר בפרט זה ואי"ה בחוה"מ אוכל להאריך וכמש"נ עוד חזון למועד).

וראה עוד כאן.

ובאמת בשנה זו צ"ע אם מי שאינו יכול לשרוף את החמץ צריך לבערו באופן אחר (כגון ע"י השלכתו לביה"כ), או שכיון שאינו מקיים מנהג השריפה יכול לאוכלו עד תומו / למוכרו לנכרי / להשליכו לאשפה (שברה"ר). ובאם כן צריך לבער, היש אופן ביעור עדיף.

סגי נהור כתב:ובאמת בשנה זו צ"ע אם מי שאינו יכול לשרוף את החמץ צריך לבערו באופן אחר (כגון ע"י השלכתו לביה"כ), או שכיון שאינו מקיים מנהג השריפה יכול לאוכלו עד תומו / למוכרו לנכרי / להשליכו לאשפה (שברה"ר). ובאם כן צריך לבער, היש אופן ביעור עדיף.

כמדומני שבכל ההנחיות שראיתי אמרו לזרוק בביה"כ או לשפוך אקונומיקה.
לכאורה באכילה עדיף, שהרי מקיים בזה ביעור לפי בעה"מ.
למיטב זכרוני, בספר מקראי קודש (של הרה"ג משה הררי) הביא מהגאון הצדיק רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א שלדידן לא מהני להשליך לאשפה ברה"ר, כי רה"ר היא של ישראל, ב"ה. (לאחינו ב"י שעדיין בחו"ל כן יועיל כי רה"ר שם אינה של ישראל)
למכור לגוי מכירה גמורה ואמיתית לצמיתות זה גם דרך של ביעור.

גם השלכה לביה"כ היא ביעור גמור שמועיל אפילו בזמן האיסור כמבואר במג"א סי' תמה.
לגבי שפיכת אקונומיקה - אינני יודע אם דינה כביעור או כפסילה מאכילת כלב דלא חשיבא ביעור (ולפ"ז יתכן שהוראת הרבנות אינה מדוקדקת).
אם השלכה לאשפה לא מועילה בערב פסח, למה היא מועילה שבוע לפני פסח?

גם אכילה זה ביעור כך מבואר ברש"ש ונכב"ב.
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=8935#p79888

סגי נהור כתב:גם השלכה לביה"כ היא ביעור גמור שמועיל אפילו בזמן האיסור כמבואר במג"א סי' תמה.
לגבי שפיכת אקונומיקה - אינני יודע אם דינה כביעור או כפסילה מאכילת כלב דלא חשיבא ביעור (ולפ"ז יתכן שהוראת הרבנות אינה מדוקדקת).
אם השלכה לאשפה לא מועילה בערב פסח, למה היא מועילה שבוע לפני פסח?

ביה"כ- אה"נ (כתבתי אחרת? אם כן, אז טעיתי)
שפיכת אקונומיקה- מסתברא כדברי כת"ר.
לגבי אשפה- כי אז כבר זה נפסל מאכילת כלב עד פסח (וגם מפנים את זה וקוברים ואז זה בטח נפסל)

בברכה המשולשת כתב:לגבי אשפה- כי אז כבר זה נפסל מאכילת כלב עד פסח (וגם מפנים את זה וקוברים ואז זה בטח נפסל)

אם הושלכה חבילה סגורה, לדוגמא, אינה נפסלת מאכילת כלב כל כך מהר (אלא שהיא בוודאי לכל הפחות כחמץ שנפלה עליו מפולת).
עכ"פ מהיות טוב ודאי כדאי להזהר להשליך לאשפה רק מה שיפונה קודם זמן האיסור כפי שמקפידים רבים.

סגי נהור כתב:

בברכה המשולשת כתב:לגבי אשפה- כי אז כבר זה נפסל מאכילת כלב עד פסח (וגם מפנים את זה וקוברים ואז זה בטח נפסל)

אם הושלכה חבילה סגורה, לדוגמא, אינה נפסלת מאכילת כלב כל כך מהר (אלא שהיא בוודאי לכל הפחות כחמץ שנפלה עליו מפולת).
עכ"פ מהיות טוב ודאי כדאי להזהר להשליך לאשפה רק מה שיפונה קודם זמן האיסור כפי שמקפידים רבים.

כתר"ה צודק, ואם זה בשקית סגורה- שמעתי באמת כדאי לשפוך על זה אקונומיקה. (אני פשוט רגיל לפינוי שאני מכיר, שהכל נשפך למשאית ונמעך ביחד)
לגבי הזמן- נכון מאוד.

אפשר ברשותכם לחזור לנושא האשכול?

למה אנחנו מבערים חמץ? אם מצד מצוות תשביתו לסוברים שהיא נוהגת גם קודם זמנה (רש"י והרמב"ם), המנ"ח טען שהמצוה היא רק בשוא"ת, וא"כ אין חיוב לחזר אחר חמץ, אן שמא נאמר שאין כאן חיזור לקנות חמץ, אלא אדם יש לו חמץ בבית שנותר לו והוא הולך ושורפו, דמצוותו בשריפה (כר' יהודה).

כאמור:

1. השבתה קודם זמנה אינה בהכרח בשוא"ת. דברי המנ"ח ידועים אבל מדברי הפוסקים משמע לא כן, אלא שיש מצוה בקו"ע לבער החמץ מרשותו אפילו קודם זמנו.

2. קיי"ל שביעור זה (שקודם זמנו) אינו צ"ל בשריפה אפילו לר' יהודה כנ"ל. אלא בכל אופן שהחמץ יוצא מרשותו מקיים המצוה.

3. לכן הביעור בשריפה דוקא הוא רק מנהג.

עני בן פחמא כתב:כידוע מנהג עם ישראל רבות בשנים (כנראה כ800 שנה) לצאת בבוקרו של יום י"ד בניסן ולשרוף חמץ.

אך מעטים הם היודעים בבירור את הסיבה אשר בגללה אנו שורפים את החמץ.

ראשית ישנה מחלוקת בין ר"י לרבנן אם ביעור חמץ בשריפה דוקא או בכל דבר, ונחלקו הראשונים להלכה, ואנו שורפים כדי לחוש לדעות שדוקא בשריפה.

זאת ועוד המנ"ח (ט) חקר אם מצות תשביתו מתקיימת בקום ועשה או בשב ואל תעשה ונפק"מ אם צריך ללכת ולקנות חמץ כדי לבערו, כנראה שגם פה אנו חוששים לדעת התוס' שהמצוה מתקיימת בקו"ע וצריך לחזר אחר חמץ לשיירו.

אלא שכאן נשאלת שאלה הלא לדעת התוס' שהמצוה בקו"ע, זמן המצוה הוא רק מחצות ואילך ואילו אנו שורפים את החמץ בשעה שלישית או רביעית, ובזה לכאו' לכ"ע אין עניין לשייר, ולא מצאתי שמבארים ענין זה.

ונ"ל לומר שהסיבה שאנו משיירים חמץ אינה מוגדרת כחיזור אחר המצווה, אלא פשוט נשאר חמץ אז משאירים אותו לזמן הביעור (יום י"ד, ולכאו' אפשר גם קודם, ואולי אף תוך ל' יום) ומבערים, אבל אה"נ אם לאדם לא נשאר בבית חמץ אינו צריך ללכת לקנות כדי לבער, דבכל מקרה הביעור יעשה קודם זמנו דאין בזה מצוה לדעת התוס', ולדעת רש"י א"צ לחזר, וע"כ ממ"נ אינו צריך לעשות כן.

האם הדברים מוסכמים?

עני בן פחמא כתב:אלא שכאן נשאלת שאלה הלא לדעת התוס' שהמצוה בקו"ע, זמן המצוה הוא רק מחצות ואילך ואילו אנו

בשוע"ר סי' תמ"ו סע' א-ב כותב וז"ל" ונמצא שלא עשה כלל מצוה בבדיקתו ובביעורו עד שהגיע שעה ששית ואין חמץ נמצא ברשותו אזי למפרע עשה מצוה בבדיקתו ובביעורו" מדבריו נמצא שכאשר הגיע זמן האיסור (ראה גם בהמשך דבריו) והחמץ התבער הרי למפרע עשה מצווה.
מצורף כאן ביאור של הגרח"ש דייטש על דבריו של השוע"ר.

סגי נהור כתב:כאמור:

1. השבתה קודם זמנה אינה בהכרח בשוא"ת. דברי המנ"ח ידועים אבל מדברי הפוסקים משמע לא כן, אלא שיש מצוה בקו"ע לבער החמץ מרשותו אפילו קודם זמנו.

2. קיי"ל שביעור זה (שקודם זמנו) אינו צ"ל בשריפה אפילו לר' יהודה כנ"ל. אלא בכל אופן שהחמץ יוצא מרשותו מקיים המצוה.

3. לכן הביעור בשריפה דוקא הוא רק מנהג.

לגבי 2. מנא לך הא, הרי במשנ"ב (תמה שעה"צ ס"ק טז) כותב לחוש לדעות שגם קודם זמנו השבתתו בכל דבר, ואם כוונתך שמצד עיקר הדין א"צ לעשות שריפה, מ"מ יש הבדל בין מנהג שאין לו שום צד בהלכה, ושום הידור, לבין מנהג שנהגו לחוש לדעות מסוימות ולקיים מ"ע מדאו'.

באשכול שציינתי אליו הבאתי את דברי המשנ"ב (שם סק"י) בזה. אבל א"כ מה היתה שאלתך בפתיחת אשכול זה? הרי הדבר פשוט שאם השבתתו בשריפה דוקא המצוה היא בקו"ע (וראה חי' הגר"ח הלוי ריש הל' חמץ ומצה).

אז אתה טוען בעצם שיתכן ומקיימים מ"ע מדאו' בשריפת החמץ. וזה לא רק מנהג בעלמא שנהגו בלי שום טעם.

ומה לגבי הטענה שהעלתי ששיור החמץ הוא אינו בבחינת קניית חמץ שהסתפק עליה המנ"ח אם מחוייב בה, אלא הואיל ונשאר חמץ בע"פ הוא משיירו לקיים בו מצוות תשביתו?

עני בן פחמא כתב:

סגי נהור כתב:

עני בן פחמא כתב:

סגי נהור כתב:כאמור:

1. השבתה קודם זמנה אינה בהכרח בשוא"ת. דברי המנ"ח ידועים אבל מדברי הפוסקים משמע לא כן, אלא שיש מצוה בקו"ע לבער החמץ מרשותו אפילו קודם זמנו.

2. קיי"ל שביעור זה (שקודם זמנו) אינו צ"ל בשריפה אפילו לר' יהודה כנ"ל. אלא בכל אופן שהחמץ יוצא מרשותו מקיים המצוה.

3. לכן הביעור בשריפה דוקא הוא רק מנהג.

לגבי 2. מנא לך הא, הרי במשנ"ב (תמה שעה"צ ס"ק טז) כותב לחוש לדעות שגם קודם זמנו השבתתו בכל דבר, ואם כוונתך שמצד עיקר הדין א"צ לעשות שריפה, מ"מ יש הבדל בין מנהג שאין לו שום צד בהלכה, ושום הידור, לבין מנהג שנהגו לחוש לדעות מסוימות ולקיים מ"ע מדאו'.

באשכול שציינתי אליו הבאתי את דברי המשנ"ב (שם סק"י) בזה. אבל א"כ מה היתה שאלתך בפתיחת אשכול זה? הרי הדבר פשוט שאם השבתתו בשריפה דוקא המצוה היא בקו"ע (וראה חי' הגר"ח הלוי ריש הל' חמץ ומצה).

אז אתה טוען בעצם שיתכן ומקיימים מ"ע מדאו' בשריפת החמץ. וזה לא רק מנהג בעלמא שנהגו בלי שום טעם.

לא התכוונתי שזהו מנהג בלי טעם. "מנהג" אין פירושו לשלילה דוקא. הרי זה מנהג ותיק שיסודותיו נאמנים ומובא בשו"ע. ולהמשנ"ב שחוששים לדעת הטור בשיטת רש"י באמת יש רווח הלכתי במנהג זה. ועדיין זהו רק מנהג, כלשון הרמ"א (ראה ביאור הגר"א סק"ד). וכמובן, גם לאלו שאינם חוששים לדעת הטור (כהכרעת שוע"ר) המנהג מנהג נכון.

עני בן פחמא כתב:ומה לגבי הטענה שהעלתי ששיור החמץ הוא אינו בבחינת קניית חמץ שהסתפק עליה המנ"ח אם מחוייב בה, אלא הואיל ונשאר חמץ בע"פ הוא משיירו לקיים בו מצוות תשביתו?

בוא נעשה סדר: אנחנו לא שורפים את כל החמץ שנשאר, אלא משיירים כזית (או אפילו פחות מכזית, תלוי בב' השיטות הנ"ל) כדי לשרוף. את השאר, לכו"ע ניתן לאכול / לתת או למכור לנכרי / להפקיר ולהוציא מרשותו. הרי שהשריפה איננה הכרח אלא דבר שנעשה בדוקא, והוא המנהג שבו אנו עוסקים. מאידך, מנהג זה אינו חיוב גמור כנ"ל, כי מעיקר הדין אין חיוב להשבית בשריפה קודם זמן איסורו.
נשארה השאלה עד כמה מנהג זה מחייב, האם עד כדי לקנות חמץ במיוחד? הרמ"א מביא ממהרי"ל שאם לא מצא חמץ ישרוף הכלי בלבד (שלא ישכח חובת ביעור). אמנם הנוהגים לפי מ"ש במשנ"ב לשייר במיוחד כזית כדי לקיים בזה תשביתו לדעת הטור, יתכן שראוי להם אפילו לקנות חמץ במיוחד.

בענין השלכה לאשפה, מה הדין בבתים שהפחים נתונים על שטח היחיד, (גם הפחים עצמם שייכים להיחיד), בצידי רה"ר והמפנים באים ונוטלים משם הזבל. זה כעין הפקר, כל אחד מהעוברים ושבים לדוגמא יכול להניח לשם זבל או ליקח משם אם רוצה ולא יהיה נתפס כגנב (אך לא לתפארת יהיה לו לנבור בפח זבל פרטי של חבירו), האם יש בזה בעיה אם לא יתפנה לפני שעה חמישית / חצות? והאם יש נפק"מ אם מונחים חוץ לפח בסמוך לו

כולל יונגערמאן כתב:בענין השלכה לאשפה, מה הדין בבתים שהפחים נתונים על שטח היחיד, (גם הפחים עצמם שייכים להיחיד), בצידי רה"ר והמפנים באים ונוטלים משם הזבל. זה כעין הפקר, כל אחד מהעוברים ושבים לדוגמא יכול להניח לשם זבל או ליקח משם אם רוצה ולא יהיה נתפס כגנב (אך לא לתפארת יהיה לו לנבור בפח זבל פרטי של חבירו), האם יש בזה בעיה אם לא יתפנה לפני שעה חמישית / חצות? והאם יש נפק"מ אם מונחים חוץ לפח בסמוך לו

יעויין מש"כ בהודעה זו
viewtopic.php?f=27&t=50148#p614038

בשם הגאון הצדיק רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א

כולל יונגערמאן כתב:בענין השלכה לאשפה, מה הדין בבתים שהפחים נתונים על שטח היחיד, (גם הפחים עצמם שייכים להיחיד), בצידי רה"ר והמפנים באים ונוטלים משם הזבל. זה כעין הפקר, כל אחד מהעוברים ושבים לדוגמא יכול להניח לשם זבל או ליקח משם אם רוצה ולא יהיה נתפס כגנב (אך לא לתפארת יהיה לו לנבור בפח זבל פרטי של חבירו), האם יש בזה בעיה אם לא יתפנה לפני שעה חמישית / חצות? והאם יש נפק"מ אם מונחים חוץ לפח בסמוך לו

שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' נו: