פורום אוצר החכמה

למי שיודע יסודות במס' פסחים, שאלתי ובקשתי:
נניח גוי זורק בעצם חג הפסח פת לחם חמץ בביתו של יהודי ע"מ לזכותו, והיהודי אין רוצה בלחם ואין רוצה להיכשל בבל יראה ובל ימצא, חוץ מהענין שצריך לבער את החמץ כדי שלא יאכלנו, היהודי אינו עובר בל יראה ובל ימצא כי הרי אינו רוצה לזכות בפת הלחם. אבל נניח שהיהודי אומר בליבו: "אני רוצה את הלחם שישאר כאן ואכלנו אחר הפסח" האם הוא מתחיל לעבור על בל יראה ובל ימצא על כל רגע ורגע בגלל מחשבתו?

דאם כך הוא הדין נמצא חידוש בדין חמץ - שמחשבתו קובעת! אם אינו רוצה בלחם חמץ - אינו עובר, ואם כן רוצה בליבו - עובר!

האמנם?

בכל קנין חצר אינו כן?

לחם_יומם כתב:בכל קנין חצר אינו כן?

זכין לאדם שלא בפניו.
וכי מחשבתו של אדם קובעת אם קנה בקנין חצר או לא? הוא יכול למחות בפיו שאינו רוצה לזכות.

אריה לייב כתב:

לחם_יומם כתב:בכל קנין חצר אינו כן?

זכין לאדם שלא בפניו.
וכי מחשבתו של אדם קובעת אם קנה בקנין חצר או לא? הוא יכול למחות בפיו שאינו רוצה לזכות.

אם אנו יודעים שבאמת אינו רוצה לקנות (שכך חושב בליבו) אה"נ שלא יקנה.

לא השכלתי להבין את הנידון כאן:
והרי אמרו בגמ' שלכן צריך לעשות גם בדיקה ולא מספיק לבטל שמא יחזור בו כאשר ימצא גלוסקא יפה, ויש לעיין היטב בראשונים שם.
ככלל הדבר פשוט שעניין החמץ זה עניין של מחשבה וכפי שכתב הר"ן שלכן ביטול חמץ צריך דווקא בלב...
וראה גם מה שאמרו עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו...
וכנראה שלא ירדתי לסוף דעתו של השואל ושאר הכותבים באשכול....

תולעת ספרים07 כתב:לא השכלתי להבין את הנידון כאן:
והרי אמרו בגמ' שלכן צריך לעשות גם בדיקה ולא מספיק לבטל שמא יחזור בו כאשר ימצא גלוסקא יפה, ויש לעיין היטב בראשונים שם.
ככלל הדבר פשוט שעניין החמץ זה עניין של מחשבה וכפי שכתב הר"ן שלכן ביטול חמץ צריך דווקא בלב...
וראה גם מה שאמרו עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו...
וכנראה שלא ירדתי לסוף דעתו של השואל ושאר הכותבים באשכול....

עי"ש ברש"י פסחים דף ו: דהחשש הוא שמא ימצאנו ולא יבטלנו , משמע דאם ביטל בפיו סגי.

למעשה, בגמרא מדובר בחמץ ערב פסח שכבר היו ברשותו ושייכים לו מלפני החג אבל אני שואל על חמץ שלא היה שייך ליהודי כלל מלכתחילה, ובא גוי וזורק את החמץ שברשותו לתוך ביתו של היהודי כדי לזכותו בעצם ימי הפסח שכבר אי אפשר לבטל, ושאלתי במצב כזה האם מחשבתו של היהודי קובעת אם יעבור בל ייראה ובל ימצא או לא. מחשבה לבד בלא מעשה כלל ובלא דיבור, אשמח לשמוע מקורות לדברים.

רמבם ,אין לוקין על בל יראה וכו, אלא אם כן קנה חמץ בפסח ,
והנה נכנס לרשותו חמץ שרוצה בקיומו הרי קנה את החמץ

אריה לייב כתב:למי שיודע יסודות במס' פסחים, שאלתי ובקשתי:
נניח גוי זורק בעצם חג הפסח פת לחם חמץ בביתו של יהודי ע"מ לזכותו, והיהודי אין רוצה בלחם ואין רוצה להיכשל בבל יראה ובל ימצא, חוץ מהענין שצריך לבער את החמץ כדי שלא יאכלנו, היהודי אינו עובר בל יראה ובל ימצא כי הרי אינו רוצה לזכות בפת הלחם. אבל נניח שהיהודי אומר בליבו: "אני רוצה את הלחם שישאר כאן ואכלנו אחר הפסח" האם הוא מתחיל לעבור על בל יראה ובל ימצא על כל רגע ורגע בגלל מחשבתו?

דאם כך הוא הדין נמצא חידוש בדין חמץ - שמחשבתו קובעת! אם אינו רוצה בלחם חמץ - אינו עובר, ואם כן רוצה בליבו - עובר!

האמנם?

כיון שחמץ אינו ברשותו, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לכן אף בדבר קל יכול לגרום שלא יהיה ברשותו.
ולכן גם מועיל נוסח 'כל חמירא' אף שאינו מועיל בשאר הפקר.

כל זה מתבאר מדברי הר"ן [המפורסם] ריש פסחים.

מה שהעיר הרה"ג ביליצר שיחי' לאוי"ט מדברי הר"מ, צריך לדעת שמה שכתב הר"מ שלוקה על מה שקנה חמץ, הנה זה פשוט שאין החמץ נעשה שלו בדיני ממונות דהא אסור הוא בהנאה ואין קנין באיסוה"נ, רק הכל הוא מכלל ההלכה דב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, דגדר הדין הוא שאם הסיבה להפקעת הבעלות היא האיסור חמץ, בזה חדית לן רחמנא דאין זה סיבה לבטל בעלותו ונשאר עובר באיסור בל יראה ולכן גם יכול לקנות לענין זה בלבד, אבל אין זה עדיף משאר איסור הנאה לשאר ענינים. וכן הוא להדיא בחזו"א

ולעצם הנידון, הלא פשוט הוא לכאורה, דתלוי מה היתה מחשבתו, אם רוצה לזכות בו השתא בקנין חצר, ודאי שעובר כמו שמבואר בר"מ הנ"ל, אבל אם רק רוצה שישאר לו אח"כ אין זה זכיה המחייבתו בלא יראה

רבינו רון שליטא ,יפה כתבת ,

אך הרבה לומדים דהקנין חל ויש מבדילים בין קנין מישראל לקנין מעכום ,ולכאורה הוא הדין בקנה מן ההפקר,