פורום אוצר החכמה

שמות י"ב, כ"ח. "וילכו יעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו".
ופירש"י, "וכי כבר עשו והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם כאילו עשו".
ורבינו יונה בשערי תשובה שער שני השווה קבלה זו ל"נעשה ונשמע".

מבואר שהסכימו ישראל כבר בר"ח על קרבן פסח, והלא מדיני הקרבן וכל ערל לא יאכל בו, א"כ לכאו' בהכרח שהסכימו באותה עת למול. אמנם ידוע ממדרשים רבים שלא הסכימו ישראל למול עד י"ד ניסן כשהריחו קרבן פסח של משה.

האם מדרשים חלוקים הם, או שמא היתה סיבה מיוחדת עבורם למאן בברי"מ?

(ובמאמר המוסגר, התקשיתי עוד. אם כל שני שכם מלו עבור חמדת אשה של "בן חמור", א"כ מדוע מיאנו ישראל למול עבור יציאתם לחירות?)

עי' ברש"י פרשת בא י"ב מ"ג. דבי"ד בניסן נאמרה הפרשה של כל ערל לא יאכל בו. וע"ע חי' הגרי"ז שם שדן מנ"ל לרש"י הא מילתא.

יואש כתב:עי' ברש"י פרשת בא י"ב מ"ג. דבי"ד בניסן נאמרה הפרשה של כל ערל לא יאכל בו. וע"ע חי' הגרי"ז שם שדן מנ"ל לרש"י הא מילתא.

יישר כח גדול!

כעת תשתנה השאלה מכפי ששאלתי.
מפני מה נצטוו ישראל על המילה רק בשעת אכילה ולא בשעת עשי'. ובפרט שגאולתם של ישראל היתה תלויה בזה, כדרשת חז"ל עה"פ ואומר לך בדמך חיי ואומר לך בדמייך חיי.

שמעתי מגאון אחד הטעם. שאילו היה משה אומר להם תיכף שימולו לא היו שומעים לו דסוכ"ס היו משוקעים בטומאת מצרים.ע"כ אמר להם שישחטו הפסח ואיתא במ"ר דכשהריחו הריח גן עדן של הקרבן פסח היה נפשם קוהא לאכלו באו אצל משה ואמרו לו משה רבינו תן לנו וכו' אמר להם כך אמר הקב"ה כל ערל לא יאכל בו מיד כאו"א נתן חרבו על ירכו ומהל עצמו. נמצא דאם אמר להם משה תיכף שאי אפשר לאכול לערלים לא היו עושים אותו ולא היו מריחים הריח גן עדן שיהא נפשם קוהא לאכלו.

יתכן כדבריך. אבל יש כאן נקודה להדגשה.
הרי "משכו וקחו לכם" סברו וקבלו. דהיינו לפרוש מעבודה זרה קיבלו, ובכלל זה לשחוט את הפסח. אבל למול לא הסכימו. ז"א שיש משהו בקבלת עול מלכות שמים שיש במצות מילה שיותר קשה מעבודה זרה.

יש לי נגיעות (דוקא חיוביות!) למהלך כזה, אשמח למ"מ וראיות נוספות.

צורב מתחיל כתב:

יואש כתב:עי' ברש"י פרשת בא י"ב מ"ג. דבי"ד בניסן נאמרה הפרשה של כל ערל לא יאכל בו. וע"ע חי' הגרי"ז שם שדן מנ"ל לרש"י הא מילתא.

יישר כח גדול!

כעת תשתנה השאלה מכפי ששאלתי.
מפני מה נצטוו ישראל על המילה רק בשעת אכילה ולא בשעת עשי'. ובפרט שגאולתם של ישראל היתה תלויה בזה, כדרשת חז"ל עה"פ ואומר לך בדמך חיי ואומר לך בדמייך חיי.

עכשיו חשבתי שלכאורה הטעם בזה פשוט. משום דפסח מצרים היה עיקרו לאכילה ולא היה לו דין הקרבה. משא"כ פסח דורות יש לו דין הקרבה. ואפ' אי הקריב הפסח ולא אכלו יצא חובתו ולא יתחייב להביא פסח שני. להכי אפשר דבפ"מ לא היה שייך כ"כ דינים בשחיטתו שלא ישחט לערלים.