מנהג אמירת ההגדה בשבת הגדול וטעמי שלילתו

[נוטר הכרמים]

תמיהה בדברי רבינו הגר"א בביאורו

שו"ע או"ח הלכות פסח סי' תל,א:

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו.

הגה:

והמנהג לומר במנחה ההגדה, מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו;

והנה מקור דברי הרמ"א הוא ב'מנהגים' סדר ניסן עמ' תלג, וכן מצינו בדברי ראבי"ה ח"ב מס' פסחים סי' תכה:

נהגו התינוקות להקדים ולקרות ההגדה ביום שבת הגדול, וכענין זה כתוב בסדר רב עמרם, ונראין הדברים כדי להסדיר בפיהם ויבינו בפסח וישאלו.

ובביאור הגר"א סק"א כתב:

והמנהג. שמאז התחיל הגאולה ע"י לקיחתו אבל הוא דבר שאינו דהא מפורש במכילתא סוף פ' בא שומע אני מר"ח, ת"ל ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כו'.

וכן במעשה רב סי' קעז איתא:

בשבת הגדול במנחה אין אומרים 'עבדים היינו', מטעם המבואר במכילתא, ונתקנה בהגדה, יכול מראש חודש ת"ל בעבור זה בשעה שמצה ומרור כו'.

והדברים צ"ב למאוד, מאי ראיה איכא מדברי המכילתא שאין מקום למנהג לומר הגדה בשבת הגדול, הרי דברי המכילתא מוסבים על החיוב מה"ת והמצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו דילפינן מ'והגדת לבנך', ועלה קאי המיעוט דבעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, אבל מנלן לשלול המנהג שהזכיר הרמ"א. ועוד צ"ב, מה באמת הטעם שאין לנהוג כן.

[נוטר הכרמים]

ביאור ע"פ דברי תרומת הדשן

ואולי י"ל בהקדם דברי התרומת הדשן סי' קכה על השאלה: קטן בע"פ שרי להאכילו מצות או לאו.

תשובה: אמנם אם הגיע הקטן שיוכל להבין כדלעיל, נראה דאין להאכילו מצה דדרשינן והגדת לבנך כו', ובעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואם ימלא הבן כבר כריסו מן המצות, היאך שייך לומר בעבור זה כיון דאין המצה חידוש לו לקטן.

והנה מדברי התרוה"ד שתים זו שמענו, א' אכילת המצה מישך שייכא למצות סיפור יציאת מצרים, ואין המיעוט רק על הזמן גרידא, שהזמן הוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אלא המצה היא חלק מן הסיפור, כמו שפירש"י על פס' זה (יג,ח): בעבור זה - בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו. [ועי' בפי' ההגדה לריטב"א: בעבור זה, לא אמרתי לך לספר אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על השלחן שתוכל להראות אותם באצבע שאתה אומר מצה זו מרור זה, עכ"ל], ואם ימלא כריסו מן המצות בער"פ, יש בזה חסרון בסיפור יציאת מצרים של הלילה שלא תהא המצה חידוש בעיניו. ב' שבסיפור יציאת מצרים ישנו ענין של 'חידוש'.

ולפי"ז יש לבאר הטעם לשלול מנהג זה לומר הגדה בשבת הגדול, כיון שזה יהיה חסרון בהגדה של ליל פסח, וזהו אשר נאמר במיעוטא ד'בעבור זה' לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, דהסיפור כהלכתו צריך שיהיה בליל ט"ו, ואחר שמקדים לשבת הגדול את אמירת ההגדה, שוב אין כאן חידוש.

[נוטר הכרמים]

דברי הגריעב"ץ בענין זה

ובאמת במור וקציעה כתב הגריעב"ץ ג"כ לתמוה על מנהג זה שהביא הרמ"א מדברי המכילתא שהביא הגר"א, ואילו בסידורו כתב לשלול המנהג משום דבעינן שתהא מצות הסיפור לתיאבון, יעו"ש. ובא זה ולימד על זה שדברי המכילתא למעט שיספר רק בליל ט"ו היינו משום האי טעמא.

[ועוד כתב הרב יעב"ץ שם בתו"ד: יכול מר"ח וכו' שהקפידו שלא להקדים אמירת ההגדה משום דקעבר על בל תוסיף, לכן תמהתי על מנהג האשכנזים במנחה בשבת הגדול וכו' עכ"ל. ולכאורה צ"ב, דהרי קיי"ל דשלא בזמנו בעי כוונה שיתכוין לשם מצוה ואי לא לא עבר כמש"כ בגמרא בר"ה כ"ח ורש"י שם, וא"כ הרי באמירת עבדים היינו בשבת הגדול אינו מתכוין לשם מצות אמירת ההגדה אלא כאמירת תהילים וכה"ג וליכא ע"ז ב"ת, עי' שו"ת מגדנות אליהו (רובינשטיין) ח"א סי' פו].

[נוטר הכרמים]

מקור התרוה"ד מלישנא ד'והגדת'

אמנם יש לדון מאין הוציא התרוה"ד ביאור זה דבעינן שתהא מצות והגדת לבנך בגדר חידוש ביום ההוא. ואולי י"ל לפי מש"כ במקו"א, דמשמעות נוספת ללשון הגדה יש ללמוד מדברי הגאון מלבי"ם בפי' לתהילים (יט,ב) עה"פ השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וז"ל:

ויש הבדל בין סיפור להגדה, שהמגיד יגיד דבר חדש הנוגע לחבירו, וזה יגיד הרקיע שמודיע בכל עת מעשי ידי ה' המתחדש בבריאה לצורך ישוב בני אדם, אבל סיפור השמים הם מדבר עבר שה' ברא הכל בששת ימי המעשה, שזה כמספר דבר שכבר היה לעולמים שאינו נוגע לנו בהווה.

ומעתה י"ל דה"נ במשמעות לשון הגדה דהכא הוא שיגיד הדברים כאומר דברים חדשים שנתרחשו זה עתה, ויש לזה גם משמעות הלכתית, ראה לשון הרמב"ם הל' חמץ ומצה (ז,ו) שמביא דין המשנה וההגדה בכל דור ודור וכו', ונוסחו הוא חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים וכו'.

ומה"ט בעינן שהדברים יהוו חידוש לקטן, שאם יודעם מכבר אין זו הגדה של דברים שנתרחשו זה עתה, וכן שמעתי בשם הגאון בעל להורות נתן זצ"ל שאמר כי בכל כתבי הקודש חזינן שלשון הגדה מורה על הגדת דבר שנתחדש, ואילו אמירה היא חזרה על הראשונות.

[נוטר הכרמים]

ביאור אחר בכוונת הגר"א

אולם יתכן לומר אופן אחר בכוונת רבינו הגר"א, שלא בא לשלול את אמירת ההגדה בשבת הגדול, אלא להביא ראיה שאין מקור וענין לנהוג כך, וזה מתוך דברי המכילתא שנתבאר בה הס"ד 'יכול מר"ח', ויש לבאר מה טעם הס"ד דמכילתא לומר שיקיים מצות והגדת לבנך כבר מר"ח. ומצינו בזה ב' פירושים בדברי הראשונים. בכלבו סי' נא מפרש ב' פירושים:

יכול מר"ח - פירוש עתה מפרש אימתי זמן ההגדה יכול מר"ח שהתחילה הגאולה, ועוד ששואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ב' שבתות וזהו מר"ח.

והיה מקום לומר שרבינו הגר"א פירש כפירוש הראשון דהיינו משום תחילת הגאולה, שכבר ענין תחילת הגאולה נראה בר"ח שבישרם על הגאולה ומכת בכורות, וסבר הגר"א דאם באמת ישנו ענין לומר הגדה בשבת הגדול והטעם הוא כמו שהקדים הגר"א בביאורו לשו"ע 'שאז התחילה הגאולה עם לקיחתו', למה אין זה מופיע בתורת ס"ד לחייב במצות והגדת לבנך משבת הגדול, וע"כ דאין ענין כזה.

ולפי"ז ההוכחה היא מעצם הס"ד, ולא ממיעוטא דקרא. אמנם אין ההוכחה אלא לומר שאין ענין כזה, אבל אין סרך איסור בדבר. ולפי הך גיסא מדויק היטב לשון הגר"א שהקדים טעם המנהג של האמירה משום התחלת הגאולה, שבא להקשות מדברי המכילתא לפי הטעם הלז, ועיין.

[נוטר הכרמים]

'התחלת הגאולה עם לקיחתו'

ובכוונת הדברים 'שאז התחילה הגאולה עם לקיחתו', ראיתי שפירשו בכמה אנפי.

הא' ע"ד דברי תוס' בשבת פז,ב (והובא בדבריו בביאורו), וז"ל:

ואותו יום חמישי בשבת היה כו' - ואם כן ברביעי שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחיהן שאז היה בעשור לחדש ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך אמרו להן זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם.

הב' ע"ד דברי הטור כאן, וז"ל:

שבת שלפני הפסחא קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.

[ועוד פירשו ע"פ דברי רבינו הגר"א בפירוש הגש"פ על 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, שהיו שני עניני גלות, גלות הנפש וגלות הגוף, ומפרש תחילה גלות הנפש ואח"כ גלות הגוף, ע"כ. ומעתה בשבת הגדול שכבר קיימו בעצמם 'משכו וקחו' וכדרשת חז"ל משכו מע"ז, ולקחו אליל מצרים לקרבן לה', כבר אז התחילה גאולת הנפש].

[נוטר הכרמים]

ביאור הס"ד ד'יכול מראש חודש'

ברם, כפירוש השני הנ"ל בכלבו דהס"ד יכול מר"ח היינו מצד השאלה בהלכות הפסח, כתבו עוד ראשונים, ז"ל רש"י בספר האורה ח"א פירוש האגדה: והגדת לבנך יכול מראש חודש, ששואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות, תלמוד לומר ביום ההוא. והדברים מחודשים, דלכאורה צ"ב מה ענין זה לזה, ומה ענין לימוד הלכות למצות סיפור. וזה מבואר היטב לפי מה שהארכנו במקו"א להוכיח שמצות הסיפור כוללת עיסוק בכללות ענין יציאת מצרים, ויוצא יד"ח גם בעסק בהלכות הפסח, ולזה ס"ד שיתחייב בזה מר"ח.
וראה לשון פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) כאן:

והגדת לבנך. יכול מראש חודש, יתחיל האב להגיד לבנו הלכות הפסח, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך

.
אכן בספר שבולי הלקט סדר פסח סי' ריח מצינו תוספת דברים בזה, וז"ל:

יכול מראש חודש. כלומר מאחר שאנו מקדימין לדרוש בהל' המועד קודם המועד א"כ בזה יעשה פתח לבנו ותהיה מצות והגדת נוהגת מראש חודש שהרי עומד בראש חדש ומזהיר על הפסח שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' דבר אל בני ישראל לאמר ויקחו להם איש שה וגו': ת"ל ביום ההוא. כלומר מצות ההגדה נוהגת ביום הנס: אי ביום ההוא יכול מבעוד יום. פי' משעת שחיטת הפסח שהרי כתיב בו מועד צאתך ממצרים ת"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך הא למדת שמצות ההגדה בשעת אכילתו של פסח ולא בשעת אזהרתו ולא בשעת לקיחתו ולא בשעת שחיטתו.

[נוטר הכרמים]

טעם חדש לאמירת ההגדה בשבת הגדול

בפירוש פעולת שכיר על מע"ר כתב טעם חדש למנהג זה של אמירת ההגדה בשבת הגדול,

'נ"ל טעם התפשטות המנהג הוא משום דאי איקלע יו"ט ראשון של פסח בשבת היה אסור לקרוא ההגדה אלא א"כ שנים בספר אחד, ולא התירו לקרותו אחד אחד אלא משום דהוי כעין ראשי פרקים, דאין עם הארץ שלא תהא שגורה בפיו קצת, כמבואר בשו"ע (סי' ערה,ט), וכשעובר עליה י"ב חודש שאינו קורא אותה מיקרי שכוחה ועזובה, ע"כ הנהיגו לקרות אותה בשבת הגדול, שלא יעברו עליו י"ב חודש מבלי קריאה, ומתוך זה מיקרי שגור בפיו.

ומוסיף בפעולת שכיר שרבינו הגר"א לא חש לזה כדרכו שלא לחדש בציבור דברים שלא שערום חכמי התלמוד, ואי איקלע יו"ט הראשון בשבת, יקרא כל א' לעצמו קודם הפסח כדי שיהא שגור בפיו.

ובהגהות אמרי שמואל על מע"ר ציין בענין זה את מש"כ בספר שבולי הלקט ענין שבת סי' סד, וז"ל:

אבל אם יודע קצת הפיוט על פה מותר לעיין ראשי הדברים בתוך הספר והוא יגמור הדבר מחוץ וחוזר ומעיין בספר לאור הנר וגומרו בחוץ כדאמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי פרשיות, וכן הדין בלילי פסחים שחל להיות בשבת וצריך לו לומר הגדה על השלחן אם הוא יחידי אסור לקרות בספר ולא יועיל בעיוני אשתו עמו אם אינה יודעת לקרות בספר אבל עיוני ראשי הדברים שיודע לגמור בחוץ מותר. וכתב אחי ר' בנימין נר"ו שהתרומה הזאת מדומעת במקצת מה שאמר בלילי פסחים שחלו להיות בשבת וצריך לו לומר הגדה על השלחן אם הוא יחידי אסור לקרות בספר ולא יועיל בעיוני אשתו עמו מה יעשה תיבטל מצות והגדת לבנך משום ספק שמא יטה ועוד אם התרנו לקרות שני גברי בחד ענינא דאיכא למימר כל אחד ואחד נותן דעתו לקרות ואינו מרגיש בהטיית חבירו כל שכן שיש להתיר בשאין חבירו עמו בספר ובעיוני אשתו והא דנקט תרי גברי בחד עניינא רבותא קמ"ל שאעפ"י ששניהן קורין שרי וכ"ש אם האחד קורא והאחר מעיין בו ושומע לאפוקי ביחיד בינו לבין עצמו דלא יקרא. ועוד דקריאת הגדה בספר הוי כעין ראשי פרקים דאין עם הארץ בעולם שלא תהא קצת שגורה בפיו ובעיונו קצת בספר קורא פעם בספר ופעם חוץ לספר. וכדברי אחי נראה בעיני דכל שכן שהאשה זכורה להזכיר לבעלה שלא יטה מאחר שהיא אינה טרודה לקרות.

[בברכה המשולשת]

ואולי ניתן גם לומר, על-פי דברי הראבי"ה הקד' שהביא כב' הרב נוטר הכרמים שליט"א- שהואיל וכל הענין הוא בגדר "נהגו התינוקות.", לא הסכים אדוננו הגר"א שייקבע הדבר כמנהג, כדרכו בענין הלל הליל הסדר ביהכ"נ, שאין לקבוע למנהג מה שהתייסד בשביל ע"ה (ואף על פי שקצת שונה, בכל זאת חזי לאיצטרופי)

[נוטר הכרמים]

ת"ח אחד שליט"א העיר את תשומת לבי לעובדא כי ב'חידרים' המכונים שיטת 'זילברמן' נוהגים לערוך 'סדר' ממש כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, באחד הימים הסמוכים לפסח, [שם כידוע זה עוד 'אמצע הזמן']. ותמה, היאך זה עולה בקנה אחד עם שיטת רבינו הגר"א שלא סבר את אמירת ההגדה בשבת הגדול, ואטו בסתם יום של חול עדיפא, אתמהה!!

[ערער בערבה]

בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך...

[חכם באשי]

נוטר,
הם סוברים כדעת ההוא אמינא "יכול מראש חודש", וכדעת החסידים, שגם ההוה אמינא של הגמרא מחייבת...

[נוטר הכרמים]

נוטר,
הם סוברים כדעת ההוא אמינא "יכול מראש חודש", וכדעת החסידים, שגם ההוה אמינא של הגמרא מחייבת...

נו, את ה'מתנגדים' האחרונים שנשארו לפליטה אתה חושד כ"כ? ומי יחזיק במעוז מנהגי הגר"א והפרושים דירושת"ו אם לא תלמידיו של האי גאון וצדיק רי"ש זילברמן זצ"ל החוסים בצל 'אדרת אליהו' בעיר העתיקה.

[גאולה בקרוב]

שו"ע ונו"כ סי' ק, על הסדרת התפילה לפני כן, וממילא גם בהגדה כך.

ועוד אעיר, שבפשטות דברי הרמ"א כוונתם שהיו קוראים את הגדה ביחד בבית הכנסת אחרי מנחה, כמנהג של ברכי נפשי בחורף ופרקי אבות בקיץ. כמדומה שהיום השתכח דבר זה, וגם הנוהגים כרמ"א אינם עושים זאת דוקא אחרי מנחה, וכעין פרקי אבות וברכי נפשי שלא כל הבתי כנסיות נוהגים בכך היום, לשבת ולקרוא ביחד אחר מנחה בשבת.
מנהגים שצריכים חיזוק.

[שבטיישראל]

שו"ע ונו"כ סי' ק, על הסדרת התפילה לפני כן, וממילא גם בהגדה כך.

ועוד אעיר, שבפשטות דברי הרמ"א כוונתם שהיו קוראים את הגדה ביחד בבית הכנסת אחרי מנחה, כמנהג של ברכי נפשי בחורף ופרקי אבות בקיץ. כמדומה שהיום השתכח דבר זה, וגם הנוהגים כרמ"א אינם עושים זאת דוקא אחרי מנחה, וכעין פרקי אבות וברכי נפשי שלא כל הבתי כנסיות נוהגים בכך היום, לשבת ולקרוא ביחד אחר מנחה בשבת.
מנהגים שצריכים חיזוק.

לא יודע
בכל בתי כנסיות של מתפללי נוסח אשכנז בחו"ל עדיין נוהגין לומר ברכי נפשי ופרקי אבות קודם עלינו בשבת במנחה

בא"י כנראה שזה התבטל יחד עם שאר מנהגי התפילה עקבות התפילה ב"שטיבלאך" במקום ביהכ"נ, והמחלה של תפילת מנחה ב"מנחה גדיילה" בש"ק

[בברכה המשולשת]

[quote="שבטיישראל] והמחלה של תפילת מנחה ב"מנחה גדיילה" בש"ק[/quote]

למה מחלה?

[אברהם]

והדברים צ"ב למאוד, מאי ראיה איכא מדברי המכילתא שאין מקום למנהג לומר הגדה בשבת הגדול, הרי דברי המכילתא מוסבים על החיוב מה"ת והמצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו דילפינן מ'והגדת לבנך', ועלה קאי המיעוט דבעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, אבל מנלן לשלול המנהג שהזכיר הרמ"א. ועוד צ"ב, מה באמת הטעם שאין לנהוג כן.

הביאור פשוט,
דהנה מילתא דמיסתברא היא שגם בכל שאר ימות השנה אם שואל הבן את אביו 'מה זאת' וכדו' בודאי חייב האב להשיב לו סיפור יציאת מצרים וכו'. [וכנודע מתשובת הרא"ש באם שואל הבן בפדיון הבן]. שהרי פשטות לשון הכתובים אינו דוקא על ימות הפסח, וכדכתיב כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים וכו'.
אלא דבליל הסדר יש מצוה שיהא הבן שואל והאב משיב, משא"כ בכל השנה שאינו צריך להביאו לידי שאלה, אלא שאם שאל משיב.

וא"כ הוקשה להגר"א מהו דדרשי' יכול מראש חדש וכו', הלא שם מיירי כששואל הבן מה העבודה הזאת לכם, ובכה"ג אף בכל השנה מחוייב להשיב לו. ומזה הכריח, דיש ענין מיוחד מראש חדש שלא לענות לבן אם שואלהו, אלא יאמר לו המתן נא עד ליל החג ואספר לך מנפלאות המקום.
והיינו בשביל שיהא הסיפור לתיאבון וכו' וכמוש"כ היעב"ץ.