פורום אוצר החכמה

בשו"ע או"ח הלכות פסח סי' תעג,ו: ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן ונותנין אותה תחת המפה. ובמשנ"ב ס"ק נט: יש שנותנין אותה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים. ומקורו בדברי המג"א בס"ק כב שכתב: ויש שנותנים אותה על כתפיהן זכר ליצי"מ, וזהו כלה"כ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם.

והנה בהגדת ר' ראובן מרגליות מצא מקור קדום למנהג זה בדברי רשב"ם בפרק ערבי פסחים (קטו,ב ד"ה ואין עוקר), וז"ל:

ויש שנוהגין להגביה את הקערה על הכף ומוציאין הבשר מן הקערה, ולאו מלתא היא דהא דאמר לקמן בשר אין צריך להגביה ה"מ בשעה שאומר הגדה פסח שהיו אבותינו כו' וכיון דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל שהיה בידו נראה כמקדיש בהמתו מחיים אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל היאך נראה כמקדיש קדשים לפיכך אין צריך להוציא ממנה התבשיל וגם הגבהתה חנם ואין כאן היכר לתינוק וכו'.

ולכאורה צ"ב כף זו שעליה מגביהין את הקערה מה טיבה. אלא יותר נראה דט"ס היא, וצ"ל כתף, והרי זה המנהג הנזכר להגביה את הקערה על הכתף, עכ"ד.

ולפי"ז מבואר היטב מנהג זה, שמה שהגביהו את הקערה אינו להיכרא לתינוק, ומה שמוציאין הבשר אינו משום חשש שנראה כאילו מקדישו מחיים, אלא שכיון שהמנהג הוא לעשות זכר ליצי"מ, וביצי"מ לא היה הבשר על הכתף, לכן הוציאו את הבשר מן הקערה, ומיושבים תמיהות הרשב"ם.

ומצאתי שכן מפורש בספר המכתם שם על אתר, וז"ל:

ואנו שדרך כולנו להסב על שולחן אחד, ויהיה טורח לעקור את השולחן, נהגנו לעקור את הסל שבו המצות והחזרת ושני תבשילין, ונהגו להגביהו על הכתף, זכר לעל שכמם.

אלא שכאן מבואר שהמנהג הוא להגביה את כל הקערה, ולא רק את מצת האפיקומן, וצ"ע.

למה לא לומר שהכוונה להרים על כף היד- ואז א"צ להגיה.

בברכה המשולשת כתב:למה לא לומר שהכוונה להרים על כף היד- ואז א"צ להגיה.

מהי ההדגשה בזה שמגביה על הכף,
היכן מצאת מטבע לשון דומה?

לא מצאתי.
מצד שני, איני אוהב הגהות ללא מקור בראשונים או לכל הפחות בכתבי היד, ולכן הצעתי הצעה.
ואם כבר- אולי על דרך נשיאת כפיים של הכהנים (איידי דחביבה עלי כידוע) או ע"ד הפס' נשא לבבנו וגו', וכן על כפים חקותיך וכו'.

חיפוש באוצה"ח "הקערה על הכף", מעלה, שכמה אחרונים כתבו להגיה "הכתף", ואחד ("מנחם משיב נפש") כתב "היינו על כף ידו", ויש כתבו (ישורון) שצ"ל כתף וציינו שכ"ה בספר המכתם ומאירי, ושכ"ה בפי' רבינו מנוח פ"ה ה"ב.

הוגה כתב:חיפוש באוצה"ח "הקערה על הכף", מעלה, שכמה אחרונים כתבו להגיה "הכתף", ואחד ("מנחם משיב נפש") כתב "היינו על כף ידו", ויש כתבו (ישורון) שצ"ל כתף וציינו שכ"ה בספר המכתם ומאירי, ושכ"ה בפי' רבינו מנוח פ"ה ה"ב.

כל רבותינו הראשונים שכתבו "כתף" הם מחכמי פרובינציאה. והרשב"ם היה מחכמי צרפת, כך שאין ראיה.

בספר הנהגת מהרש"ל (והוא רשימת הנהגות המהרש"ל שכתבם תלמידו בעל המטה משה) כתב בסי' ו: "מורי מהר"ש לקח מצה אפיקומן וצרר אותה במפה קודם שאכל אותה והלך בביתו, הולך ובא פעם אחת, ואמר: כן היו עושים אבותינו כשיצאו ממצרים", ו
מביא שם עדות שכן נהג כבר רבינו מהרא"י בעל תרומת הדשן (ובספר הנהגותיו "לקט יושר" לא נמצא דבר זה).

ההגה בדברי הרשב"ם צ"ע לענ"ד, מאחרי שהקערה מיועדת לשאר צרכי הסדר ולא להמצות, כך שאין כאן זכר למשארותם צרורות כיון שבהגבהת הקערה הגביהו רק המרור.
אך המציאה בדברי ספר המכתם, נפלא.
לעצם מנהג זה, היה על כך אשכול בשנה שעברה, ודברי מהרש"ל במנהגיו כבר ציינתי שם viewtopic.php?f=27&t=4455#p34555

שו"ע תע"ג סעיף ד' מביאין לפני בעה"ב קערה שיש בה ג' מצות ומרור וחרוסת וכרפס וכו'

נוטר הכרמים כתב:
אלא שכאן מבואר שהמנהג הוא להגביה את כל הקערה, ולא רק את מצת האפיקומן, וצ"ע.

ואולי י"ל דהנה ישנו מנהג ע"פ האריז"ל לכרוך המצות ולהניח המטפחות בין מצה למצה, וכן כתב בספר נוהג כצאן יוסף.

אולם בחיי אדם כלל קל סעיף יט כתב:

אך מה שנוהגין לכרוך המצות ומניחין המטפחות בין מצה למצה, הוא מנהג בורות

. ובהגדה לליל שימורים 'אור לישרים' מהג"ר יחיאל העליר בעל עמודי אור בתחילתו ביאר מנהג זה דהיינו לזכר 'משארותם צרורות בשמלותם', יעו"ש.

ולפי"ז נראה דלכן מגביה את המצות יחד עם הקערה, משום שיהיה עטוף ומכוסה על שכמו זכר מושלם למה שהיה ביציאת מצרים.

המנהג מובא בכמה וכמה ספרים ראשונים ואחרונים, שבעל הבית מרים את האפיקומן על כתיפו והולך בבית, להמחשה של יציאת מצרים.

כמדומני שהמנהג הזה של ההצגה של יציאת מצרים מופיע בספרים דלהלן:
המנהגות 157
שות מהרשל פח
כף החיים קכג
ערוך השלחן תעז ד
פמג א"א כב
מ"א תעג כב
שו"ע הרב תעז ה וח"י שם א מתנגדים.
סדור היעבץ
משנ"ב תעג נא
ארחות חיים ליל פסח יב
פסח מעובין שטו
ויגד משה יח ו
מבית לוי לגר"ש וואזנר
ליקוטי מהרי"ח
מנהגי הכת"ס יב
קצש"ע קיט ג
כללי הלכתא גבירתא רפו שכך נהג בעל תפארת ישראל
וכך מנהג תימן (עץ חיים)
וכן המנהג בבל, בוכרה, אפגניסטן, ג'רבה, גרוזיה , לוב, כורדיסטאן, מצרים, מרוקו, פרס, תוניס, ארם צובה. (ראה בסוף מחזור עוד יוסף חי של רי"ח מזרחי.)

יש ב' מנהגים, ואינם ע"פ האר"י ז"ל אלא מהספר ח"י.
אחד ע"פ המהרש"ל שהוא קודם לומר הא לחמא עניא
השני ע"פ הח"י מובא בספר פסח מעובין גם והוא ב'שפוך חמתך' אחרי פתיחת הדלת.