שבטיישראל כתב:בעצם הענין יצויין שב"הא לחמא עניא" יש סתירה לדברי רבן גמליאל בהגדה
שהרי ב"הא לחמא עניא" מבואר ענין אכילת מצה בליל פסח משום שאבותינו במצרים אכלו מצות שהוא "לחמא עניא"
משא"כ בברייתא דרבן גמליא דבאר טעם אכילת מצה "משום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם וכו'"
וכבר דשו כמה וכמה בענין זו
מהרשום אצלי בישוב הקושיא הנ"ל, מלוקט מכמה ספרים, [וראה בספר נחלת בנימין להג"ר בנימין סורוצקין שליט"א].
הנה במתני' בפרק ערבי פסחים תנן: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ טרם נגאלו. הרי שעיקר טעם אכילת מצה היא ע"ש הגאולה. וא"כ צ"ב מה מזכירים את המצה כלחם עוני שאכלו אבותינו במצרים.
אכן רש"י בפרשת ראה (טז,ג) פירש לחם עוני- לחם שמזכיר את העני שנתענו במצרים. והרמב"ן שם הוסיף לבאר: כי הזכיר במצה שהיתה לחם עוני, להגיד כי צוה לזכור שיצאו בחפזון, והוא עני זכר כי היו במצרים בלחם צר ובמים לחץ, והנה תרמוז לשני דברים. וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים וכו'. ועי' עוד לשון הרמב"ם [הל' חו"מ ה,כ].
אכן יש לבאר יותר ענין החלוקה של שני הזכרונות דאיתנייהו במצה. הנה בעיקר המצוה של אכילת מצה מטו בי מדרשא לומר דתרתי איתנייהו בהו. חדא, מצות אכילת מצה הנלמד מקרא דבערב תאכלו מצות. ושנית מדיני אכילת הפסח דכתיב ביה על מצות ומרורים יאכלוהו.
ומעתה נראה, דאף כי מצות אכילת מצה הנלמד מבערב תאכלו מצות זכר ללחם עוני ולשעבוד היא, מצות אכילת מצה שהיא מדיני אכילת הפסח היא לזכר הגאולה.
וכן נראה מבואר מהא דתנן כל שלא אמר שלשה דברים הללו וכו'. ופירשו בתוס' פסחים קטז,א ד"ה ואמרתם: פי' באמירה שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין ואיתקש מצה ומרור לפסח, (ובעיקר ביאור דברי תוס', ראה שו"ת בנין ציון סי' ל, פירוש מדרש הגדה להגאון מלבי"ם). וצ"ל נמי מצה זו מרור זה.
והנה הא דהוקשו מצה ומרור לפסח הוא בקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו דקמיירי בחובת אכילת הפסח על מצה ומרור, וילפינן בהיקשא דבעינן נמי לפרש מפני מה אוכלים הפסח על המצה והמרור, דכ"ז הוא ככלל ואמרתם זבח פסח הוא.
ולפי"ז מבואר דהא דאוכלים מצה על שום מה שלא הספיק בציקם להחמיץ הוי טעם שנאמר לענין אכילת מצה מדיני הפסח, ובזה נאמר הטעם דאכילת המצה ע"ש הגאולה. וענין המצה כענין הקרבן פסח שבאה עמו שעל נס הגאולה הן באין.
ברם, מצות אכילת המצה דילפינן מבערב תאכלו מצות האמורה גם בזמן הזה דאין קרבן פסח, היא זכרון לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. ולפי"ז מבוארים היטב שני הטעמים הללו, ע"כ מתו"ד הספר הנז'.
ונראה לבאר עוד בעיקר תקנת אמירה זו שמקורה מדברי הגאונים, דעתה אחר החורבן אנו אומרים את ההגדה וסיפור יציאת מצרים רק על המצה, ומקיימים בזה הדין של לחם עני - שעונין עליו דברים הרבה כדאיתא בפסחים לו,א.
אמנם, יהא רעוא דלשנה הבאה נזכה לומר ההגדה על הפסח ועל המצה ומרור שעמה. ויתכן דבאמת דין האמירה בזמן שבית המקדש קיים הוא גם על קרבן הפסח, דאיתא בשיבלי הלקט הגירסא: בעבור זה - לא אמרתי אלא בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך, ועי'.
אכן ראיתי למי שכבר עמד בזה, מה ענין 'הא לחמא עניא' להזמנה ד'כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח'. וביאר דזהו מקיום הדין של דרך חירות שהרי עבד כל מה שקנה הוא קנה רבו, ואינו ברשות עצמו לקרוא אחרים לסעודתו, שכל אכילתו של רבו היא, ולהכי יש בזה הנהגת דרך חירות להזמין אחרים לסעודתו.
ונראה להטעים בזה, שהכוונה היא שאע"פ שבעצם אנו אוכלים לחם עוני, זכר ללחם צר ומים לחץ שאכלו במצרים, מ"מ מכריז ואומר שעתה הוא בן חורין, ומגלה זאת בקריאת אחרים לאכול עמו, שאינו אוכל זאת בדרך עבדות, אלא כבן חורין, רק שיש באכילת המצה גם זכר ללחם עוני.
ושוב ראיתי בפי' החת"ס על חד גדיא שהביא דברי בעל מעשי ה' שמפרש ש'הא לחמא עניא' יסדו אחר הגלות, ויען כי במצה ישנם שני חלקים הא' זכר לחירות והב' זכר לעבדות שהוא לחם שאוכלים העבדים, הנה ישבו עתה וקוננו ודמעתם על לחים שאין עוד המצה זכר לחירות כי אם זכר לעבדות.
ומוסיפים עוד, כל דכפין ייתי וייכול, לשעבר לא עקרנו מחבורה לחבורה דכתיב בבית אחד יאכל, ועכשיו כל דכפין ייתי וייכול, שאין לנו לא פסח ולא חגיגה. ולכן זה נאמר בלשון ארמית שכך היו מדברים אז רוב ההמון כידוע. ולכך תקנו זאת לדורות באותו לשון למען נזכור בראש שמחתינו ימי צאתם מארץ מצרים ונתפלל לה' להטיב לנו לגאלינו.