פורום אוצר החכמה

שוב אבקש עזרתכם הדחופה (- לקראת דרשת שבת הגדול...)
בעניין דברי הראבי"ה (פסחים תקז) שכתב להוכיח כשיטת ר"ת שמצה שנאפתה בתנור אחד עם החמץ לא נאסרה, מהא דלחמי תודה נאפות יחד חמץ ומצה, ולא חיישינן משום ריחא דחמץ.

ולכאו' הוא פלא גדול, הלא גבי לחמי תודה ליכא כלל שום איסור חמץ כמובן, וא"כ למה זה יאסר בריחא, וכי מאי אכפ"ל שנכנס ריח חמץ בלחמי המצה, סו"ס לחמי מצה נינהו. משא"כ הכא גבי מצות, דמשום ריחא דאיסורא דנו בה, אם יש לאסור המצה משום ריח החמץ האסור.

וחזינן לכאו', דאילו היה ריחא מילתא היה ריח החמץ פוסל לחמי המצות, משום שעצם ריח החמץ הוא סותר לשם המצה - שהוא בלא חמץ. וכו' וכו' ויש להאריך הרבה.

נפשי בשאלתי, מי היודע על השו"ט בדברי ראבי"ה אלו. (באוצר לא מצאתי, אבל כנראה לא חיפשתי נכון).[

ברכה מיוחדת לתגובות זריזות, בעקבות קוצר הזמן להכנת הדרשה.

נראה לי שדרשה מיוחדת זו תתאים לאחד מימי חול המועד.
בדרשת שבת הגדול עדיף לדבר על דברים מעשיים שלצערנו הרב גם אברכים שיושבים בכוילל בעיקר אלו ב'מסלול' ה'ישיבתי' חסר להם המון בהלכה למעשה.

כמדומה שהיא קו' הגרי"ז, ולא יתכן שלא נמצא בענין זה באוצה"ח.

רק בשביל ההתחלה:
מקראי קודש סי' עט

אל תדאג, אינני רב ולא כיבדו אותי עדיין בדרשת שבת הגדול
בסה"כ המדובר בדרשה קצרה בין קבלת שבת לערבית...

דוקא רציתי לעורר על נושא הלכתי,
שבמשנ"ב מבואר שהמיסב אינו יכול להשתמש בידו השמאלית, ולפיכך גידם ביד ימינו לא יסב!
וא"כ ההסיבה שלנו אינה כלום - שהרי בקלות רבה אפשר להשתמש בידו השמאלית תוך כדי הסיבה (תשאל כל איטר, ובתוכם אני הקטן)
וע"כ שהיו נשענים על היד, באופן שהיתה היד עצמה משמשת כמשענת, כלומר שהיתה היד מונחת על המיטה והאדם נשען עליה, ולכן אי אפשר להשתמש בה.
וכן מוכח מהנידון של המיסב על ברכיו, וכי איך אפשר להשען על ברכי עצמו אם לא ע"י סמיכתו על ידו, וכו' וכו'.

בכל אופן המיסב ואוחז בידו השמאלית במצה (ומצוי גם אצל ימניים ב'כורך' שאוחז בשתי ידיו) - לא יצא ידי חובתו!

אבל מכיון שחששתי שלא אצליח לבאר את כוונתי בצורת ההסיבה - כמו שנראה לי שדברי לא הובנו גם בכתיבתי עתה - ואאלץ להדגים להם באופן מוחשי... החלטתי לוותר על זה.

יישר כח עצום, אני רץ לעיין.

החיפוש +ריחא תודה +ראבי"ה מעלה עוד כמה תוצאות רלוונטיות, באמת דל יחסית.

בדיוק בשבת ראיתי דברים עמוקים בזה מהגרשז"א בהליכות שלמה, שנלקחו מתוך הערות לש"ש.

והנה הם
לא הסתכלתי בהערות לש"ש אם יש תוספת על הנאמר כאן, כי למען האמת לא הבנתי איך מביא ראיה לדבריו מהס"ד של המרדכי, ולא מבאר את מסקנתו הסותרת לכאורה את יסודו.

אי"ס, יישר כח עצום, אולי תסרוק גם את העמוד הבא אם המשך ההערות?
ומה תירץ הגרי"ז במנחות?

לגבי שאלתך,
כוונת הגרש"ז שהראבי"ה כתב להוכיח מלחמי תודה שריחא לאו מילתא, היינו שאין בה מספיק בשביל להחשיב את טעם המצה שטעמה כטעם חמץ.

הנה הסוף
http://www.otzar.org/aspcrops/60415_81_ ... 032012.asp

תודה רבה על ההסבר הנכון. (איך לא שמתי לב שאומר שם 'שלגבי טעם נשאר כך')

ותודה רבה לחזן 'העולמי' שהתברר שהוא בבחינת 'ואין אנחנו יכולים' שבזכותו היה מספיק זמן בזמן תפילות ש"ק לעבור על הספר הנפלא הזה.

אגב לא ניסתי אבל מסתמא אם תחפש 'מרדכי' במקום 'ראבי"ה' תקבל הרבה יותר.

דומני שראיתי במוריה מהגרח"י קפלן שביאר כעי"ז דברי רש"י הידועים שגם בפסח שני אין לאכול חמץ עם הפסח והמצה [אולי כונתו דכאשר הכל מתערב בפיו יש מטעם החמץ במצה] עיי"ש

ועי' גם בספר הזכרון אהל שרה לאה מש"כ בזה הגרש"י גלבר

כהן כתב:דומני שראיתי במוריה מהגרח"י קפלן שביאר כעי"ז דברי רש"י הידועים שגם בפסח שני אין לאכול חמץ עם הפסח והמצה [אולי כונתו דכאשר הכל מתערב בפיו יש מטעם החמץ במצה] עיי"ש

ועי' גם בספר הזכרון אהל שרה לאה מש"כ בזה הגרש"י גלבר

בענין זה מהגר"צ אברמוביץ ז"ל:

אעתיק הרשום אצלי בענין זה, (אמנם לא זו העזרה הדחופה והזריזה שכיוון לה רבי אברהם, כמובן), ויש בזה תוספת והשלמה לתגובות הקודמות.


כ' הראבי"ה סי' תקז "ומצאתי ששאלו בני אשטנפ"ש מרבינו תם על מצה וחמץ שנאפו בתנור מה דינם. והשיב, כמה ריחות מצינו בתלמוד, ריח נבילה וריח כמון של תרומה וריח יין בפת, אבל ריח פת איסור בפת היתר לא מצינו. וכמה פעמים שאנו אופין חלה עם הפת בפחות מכ"ד לבעל הבית ואין מקפידין בכך. ונראה לי שמחלת האור שאין לה שיעור היה לו לרבינו להביא, ואלו חלה השנייה אין מחמירין בה, דהא רבא מבטל לה ברוב ואפילו לכתחלה, כדאיתא בבכורות פרק עד כמה, והיכא שיש כהן קטן חלת האור נאכלת. ונראה לי נמי להתיר, דהא לחמי תודה ארבעה מינים היו והיה אחד לכהן מכל מין ומין, וגם החמץ והמצה נאפות יחד, דלא לישתמיט תלמודא במנחות ולא שמעינן בחד דוכתא שבשני תנורין או בזה אחר זה נאפות". וכן הובא במרדכי בפסחים סי' תקע ובחולין רמז תרסו.

והנה לכאו' דבריו ברורים הם דעסיק בענין בליעת ריח של כחוש וכחוש, וס"ל דאין בזה בליעה כלל, וכן הוכיח מלחמי תודה דל"ח שיש בליעת חמץ במצה. (ומבו' בדבריו דאף רקיקין ורבוכה חשיבי ככחוש, ועי' פליתי סק"ז). אבל אם נבוא לאסור בחמץ בפסח מצד שאיסורו במשהו, ולומר דאף דרל"מ מ"מ ההיתר הוא ע"י 'ביטול', ודבר האוסר במשהו לא בטל, א"כ בזה לא הוכיח הראבי"ה כלום מלחמי תודה, ואדרבה כל ההיתר של חמץ דאיירי ביה הוא רק בכחוש וכחוש, אבל בתבשיל שבלע מחמץ יש לאסור אי נימא כהנ"ל דאף דרל"מ מ"מ הוי משהו. אכן הרמ"א גם ביו"ד סי' קח וכן באו"ח סי' תמז הביא מהמרדכי מקור להתיר ריחא גבי חמץ בפסח, וכבר תמה בזה הש"ך בסקט"ו, ז"ל "וצ"ע דבמרדכי פכ"ש ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא מצינו ריח פת בפת וכדאיתא בתשובת מיי' וש"ד סי' ל"ו ורוקח סי' רכ"ב אבל בהך סברא דמשהו מיהא איכא לא אשכחן דפליג אתוס' וסמ"ק ואה"נ דס"ל אלו היה תבשיל שמן בתנור שנאסר מחמץ שוב מפטם ואוסר במשהו ודוק וצ"ע", ובפמ"ג הביא מד' הא"ר ליישב, (וכ"ה בפר"ח סי' תסא), דראיית הרמ"א היא מד' המרדכי בפסחים, שהקדים שם להתיר מצד דקי"ל רל"מ, ורק אח"כ הביא את ד' ר"ת דכחוש בכחוש ליכא ריח.

אמנם בבהגר"א סקכ"ב כ' על ד' הרמ"א להתיר ריח גם בחמץ בפסח דאין לחלק ולהחמיר היכא דאיכא איסור משהו, "וראייתו מלחמי תודה שהיו כולן נאפות בתנור אחד", וצע"ג אטו יש בלחמי תודה איסור משהו. ואולי י"ל, דהנה עיקר ראיית ראבי"ה צ"ע, דאמנם יש דין מצה בלחמי תודה, אבל מהיכ"ת שבליעת החמץ בהם תאסור ותגרע, הא סו"ס יש כאן מצות, ואטו אם יהיה בזה בליעות של בשר ופירות, יהיה פקע שם מצה מינייהו מה"ט. ולכאו' מתבאר בזה דחמץ ומצה הוו דברים הסותרים זא"ז, (ויש שנקטו דמה"ט יש איסור בפסח שני על חמץ עמו באכילתו), ומצה שבלוע בה חמץ יש לה חיסרון בעיקר שם מצה דידה. (ואין להק' ממה שהזכיר הראבי"ה את ד' המינים של לחמי תודה, ומשמע דהוק' לו מכולם ולא רק מהמצה עם החמץ, כי בסו"ד חזר ואמר "ולא שמעינן בחד דוכתא שבשני תנורין או בזה אחר זה נאפות", ומשמע דלא הוק' לו מכל הד' מינים אלא סגי ליה בב' תנורים). ואולי י"ל דלענין זה גם ל"מ ביטול, דסו"ס יש חמץ בתוך המצה, והמיעוט מגרע את שם הרוב, ולכן אי נימא דרל"מ לעולם הוי כמשהו, אז יהיה בזה פסול גם לגבי לחמי תודה. וצ"ע.

אם כן, זה מסביר לנו למה הענין של "שימור" כולל גם את שמירת המצה מבליעת טעם של חמץ.

ז"ל השעה"צ תנג-סז: ואף על פי שהריקוד אין עצה גמורה לזה, כי כמה אחרונים סוברין שלענין פירור יבש לא מהני ריקוד, וכמבואר בסימן תס"ו סעיף ד במשנה ברורה, הכא דאינו אלא ספיקא ובמקום הדחק, אין להחמיר. ובאמת מן הנכון שלא להקל כל הני קולות של דיעבד על כל פנים לענין כזית של מצת מצוה, דנהי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, מכל מקום שמור גמור לא הוי, וכן מצדד בספר בית מאיר, עיין שם.

ודו"ק.