'ולבן ביקש לעקור את הכל' - ביאור מתוק מדבש ומהפכני
פורסם: ג' אפריל 03, 2012 12:54 am
בשו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן כז אות ו כתב ביאור נפלא ומחודש בביאור כל קטע עמום זה, והרי הוא לפני המעיינים שאינם סמוכים על המאגרים השונים, וז"ל:
'הקטע של ארמי אובד אבי נוסחתו היא בכזאת: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב".
ויעוין בפי' הריטב"א שמקשה ע"ז וז"ל: ותימא מה ענין וירד מצרימה אצל ארמי אובד אבי. וכותב לתרץ שבעל האגדה בא לפרש שכל ענין זה נחשב לגזירת בין הבתרים כי כל ימיהם של האבות אחר הגזירה היו בצער ובנסיונות ולא ראו בטובה ע"ש.
ועדיין תקשה שיוצא אבל לפי"ז שה"וירד מצרימה" אין לו קשר עם הנאמר לפניו בלשון "שנאמר ארמי אובד אבי".
מצאתי אמנם בחידושי חתם סופר על מס' גיטין ד' י"ז ע"א שעמד על כך וכותב לפרש בזה בדרך שיש לזה כן קשר. והוא עפ"י הנאמר בגמ' שם: מאי דכתיב אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. יודע הקדוש ברוך הוא בישראל שאין יכולין לקבל גזירת ארמיים עמד והגלה אותם לבבל. וה"נ איפוא הכוונה והקשר בכזאת, מפני שלבן ביקש לעקור את הכל כמו שנא' ארמי אובד אבי לכן לא קיים הקדוש ברוך הוא ה"כי גר יהיה זרעך" וגו' אצל לבן אלא הוריד את יעקב מצרימה ע"ש.
ולפענ"ד היה נראה לפרש וליישב זאת באופן חדש. והוא על פי מה שמצאתי בתרגום יונתן בן עוזיאל עה"ת בפרשת מטות (ל"א - ח') על המקרא כתוב "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב שכותב וז"ל: והוה כיון דחמא בלעם חייבא ית פינחס כהנא רדיף מן בתרוי עביד מילתא דקוסמין ופרח באויר שמיא, מן יד אידכר פינחס שמא רבא וקדישא ופרח בתרוי ואחדיה ברישיה ואחתיה, שלף סייפא ובעא למקטליה, פתח פומיה במילי תחנונין וכו', עני ואמר ליה הלא אנת הוא לבן ארמאה דבעית למישיציא ית יעקב אבונן ונחתת למצרים בגין למובדא זרעא, ומן בתר דנפקי ממצרים גריתא בהון עמלק רשיעיא, וכדין איתגרתא איתגרא למילוט יתהון, וכיון דחמיתא דלא אהנין עובדך ולא קביל מימרא דה' מינך אמליכת מלכא בישא ית בלק למוקמא ית בנתיה בפרשת אורחתא למטייא יתהון, ונפלו בגין כן מנהון עשרין וארבע אלפין, בגין כן לית אפשר תוב למקיימא ית נפשך, ומן יד שלף סייפיה מן תיקא וקטליה עכ"ל התרגום יב"ע.
למדנו מדברי יב"ע אלה שהיה קבלה בידו שלבן הוא בלעם והוא זה שירד למצרים כדי לאבד שם זרעיה דיעקב, ויש להטעים דבריו אלה עם הנאמר בגמ' בסוטה ד' י"א ע"א וסנהדרין ד' ק"ו ע"א דשלשה היו באותה עצה דנתחכמה לו שיעצו לפרעה, בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית. וא"כ מקובל היה בידי יב"ע שעצת בלעם לפרעה בזה היתה לאבד את כולם ורק פרעה קיבל את עצתו רק בחלקה לגזור בכזאת רק על הזכרים.
ואם כן לפי היב"ע נוכל עפי"ז לפרש את "הצא ולמד" שבאגדה בנקל. הכל בחטיבה אחת בקישור דברים ובהמשכיות נפלאה. והוא זה, דלבן הארמי הוא בלעם הרשע, לא הסתפק במה שרדף אחרי יעקב בעת שברח ממנו וביקש לעשות עמו רע, אלא נטר שנאה לו ולזרעו אחריו, וכשהיו בעבדות קשה במצרים מצא לו הזדמנות להפיל אבן אחר הנופל, וירד מצרימה כדי לעקור את הכל בהיותו בטוח שפרעה ישמע לעצתו, ופירש הבעל הגדה בכוונת הפסוק בפ' כי תבוא שנאמר: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה" דר"ל, ארמי, הוא לבן הוא בלעם, שם לו למטרה לאבד שם ושארית מאבי יעקב, ולשם זאת המטרה "וירד" לבן הוא בלעם מצרימה כדי להפיק זממו ליעץ לפרעה לאבדם, אלא שפרעה לא קיבל עצתו בשלימותה, וקיבלה רק בחלקה, ולא גזר אלא על הזכרים, וזהו שאומר בעל האגדה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, אבל לבן הוא בלעם ביקש לעקור את הכל.
והגם שלאחר מיכן דורש בעל האגדה את ה"וירד מצרימה" על יעקב אבינו כמו שאומר "וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור" אין זה סתירה להאמור, דיש לומר דבעל האגדה דרש את ה"וירד מצרימה" [שנאמר בפסוק] לפניו ולאחריו, לפניו על "ארמי אובד אבי" ולאחריו על "ויגר שם במתי מעט וגו'", וכפי שמצינו בכזאת הרבה פעמים בחז"ל דאמרו "מקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו" (עיין קדושין ד' ט"ו. ומנחות ד' י"ט, ועוד).