פורום אוצר החכמה

פתחתי אשכול בענין זה, והסרתי אותו אחרי שראיתי שיש לעיין יותר בדברים. ועתה סדרתי הדברים באופן נכון יותר. בשפה ברורה וקלה. ועדין לא התחוורו לי הדברים.
אודה מאד למי שיש בידו להוסיף בירור, או לסתור הכתוב.
-----
בגמ' פסחים יב, ב, אמרו שטעם שהוסיפו שעה שישית לאיסור חמץ לפי רבי יהודה, היינו משום שיהיה לו פנאי ללקט עצים לצורך ביעור חמץ, שלרבי יהודה הוא בשריפה.
והקשו ע"ז, הלא שנינו, א"ר יהודה אימתי, [ביעור חמץ בשריפה], שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר.

בפירוש מימרא זו נחלקו רש"י ושאר ראשונים.

רש"י מפרש 'שעת ביעורו', היינו משעה שהוא אסור, והיא שעה שביעית, שאז השבתתו בכל דבר, שלא בשעת ביעורו, היינו קודם לכן.

וכאן הבן שואל:

למה לפי רש"י קוראים לשעה שביעית, שעת ביעורו? האם באמת עיקר חיוב תשביתו מדאורייתא הוא בשעה שביעית?
תוספות שואלים על רש"י כל מיני קושיות (לא דמי לנותר, מה עם שמא יאכל ועוד), אבל הר"ן מקשה על רש"י קושיא חזקה, (שתוספות לא שואלים אתה) והיא: הרי בגמרא הנזכרת מבואר, שיכול הוא להמתין ל'שעת ביעורו' שאז אין צריך שריפה, הכיצד? הרי משיגיע שעת ביעורו, הוא מבטל תשביתו בכל רגע ורגע?

בביאור שיטת רש"י, (וכן תוספות שלא שואלים כן), אפשר לומר שתי אפשרויות.

א. דסבירא להו שתשביתו, אינו עובר בכל רגע ורגע, (וכמו שהוכיחו אחרונים מדבריהם בריש פרק כל שעה) ולכן אין שום בעיה לחכות לשעה שביעית, ואז לשרוף בזמן כל שהוא, וכמובן הזריז משובח, ככל זריזין מקדימין למצוות, וכמילה ביום השמיני. (ובל יראה אין בער"פ לרוב השיטות)

ב. או דס"ל דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר בביטול תשביתו, כדברי ר"י שהובאו בתוספות פסחים כט, ב. ואכן בתוספות הרשב"א הוכיחו מהגמרא הנזכרת ולפי פירושו של רש"י, שמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר בבל יראה - תשביתו.

אבל כאמור, אין כאן רק היתרים, אלא כפי שהערנו, לפי פירוש רש"י יוצא שביעור חמץ עיקרו בשעה שביעית! וזהו שקראו לו בגמרא שעת ביעורו!

האמנם?
----


בהמשך נברר שיטת תוספות ושא"ר

מבחינה לשונית גרידא אפ"ל שלרשי מיקריא שעת ביעורו כיון שזו השעה שצריך להיות כבר מבוער. [משא"כ לתוס']

וצ"ש דלרש"י א"ע בכל רגע, נלע"ד דלפי המנ"ח דלרש"י בחצות מקיים התשביתו בכך שכבר מבוער, היה אולי אפ"ל שכיון שהפסיד הרגע - הפסיד, אבל זה ודאי לא נכון כי א"כ איזה תשביתו יש עליו בכלל? אע"כ שכל רגע ורגע בעמוד והשבת קאי.

תוספות ושאר ראשונים, פירשו

שעת ביעורו - הינו השעה שהעולם מבערים, היא שעה שישית (וכמשנה: שורפין כל שש), שאז יכול לבער בכל דבר.
שלא בשעת ביעורו - היינו אחר הזמן האיסור, שעה שביעית, שאז מבער רק בשריפה.

וכאן הבן שואל

האם לדבריהם, כשר' יהודה אמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, הוא דיבר רק למי ששכח לבער בזמן? רק למי שמצא חמץ בפסח?
ומה עם האומר רצוני לקיים מצות ביעור חמץ בשריפה להמתין לשעה שביעית? מוחין בידו שלא יעבור על תשביתו, או שפיר עביד?
-----

בהמשך נביא דברי ר"ש מפלייזא המובאים באו"ז ויש בהם כמה שינו"ס.

איני בענין כלל אבל בזכרוני "שבישיבה דיברו" בזמנו שתשביתו של ערב פסח חלוק וענינו לעשות שבפסח לא יהיה לו חמץ ולכן בזה מהני משהה ע"מ לבערו וזהו ביאור דעת הר"ש מפלייזא בשם הריב"א שהיה משהה ושורף [והובא ג"כ במרדכי]

אור זרוע סימן רנ"ו, מדברי הר"ש מפלייזא בפירושו לפיוט א-להי הרוחות
המעיין בדברי הר"ש מפליזא במש"כ על הריצב"א, יראה שהגי' המקורית היתה שריצב"א רצה להרויח שיטת רבינו שלמה - רש"י, ולכן המתין לשעה שביעית. ומבואר מכאן כמו שהרגשנו, שלרש"י שעת ביעורו היא השעה השביעית! (ולפני כן כנראה רק מדרבנן) ותגובת הר"ש לא כ"כ ברורה, כי נראה מדבריו שגם לדעתו אינו עובר בודאי על תשביתו, אלא רק נכנס לחשש.
(וזה ממש לא מובן, איך סבר ריצב"א שלרש"י אין מצוה קודם שעה שביעית מחד, ומאידך יש מצוה בשריפה? וכמעט שאי אפשר לנסח משפט סותר שכזה)

ולפי מה שהגיה מהרש"ל (הקטע הזה הובא גם במרדכי ועוד), שריצב"א רצה לקיים את ר"ת, מבואר גם כמו שכתבנו שהרותה לקיים מצות שריפה לר"ת צריך להמתין לשעה שביעית.

ולולי דברי ריצב"א (וכ"נ בדעת שא"ר שלא נהגו מנהג מחודש זה) צריך לומר, שלדבריהם גם לר"י מצות שריפה כלל, (אלא כמו שרגילים לפרש שהמצוה להשבית ושיהיה מושבת, וכמנ"ח וכו') ואם הגיע שעה שביעית והחמץ אסור בהנאה, הרי הוא טעון מחמת עצמו שריפה ככל הנשרפין, אבל אין בזה מצוה כלל. והרי זה כמו שכתבנו, דלדבריהם רבי יהודה שאמר אין ביעור חמץ אלא בשריפה, אכן דיבר רק באופן שנאסר החמץ וכו', אבל לא לכתחילה, היינו לא שימתין לזמן איסורו ויבער בשריפה.

------

נתארכו הדברים ועדין לא נתבהרו מספיק.

תודה רבה לרבנים גו"א וכהן.

עי'' בספר אמרות טהורות להגאון ר' דניאל וולפסון שליט"א ס"ס ז' בגדר זמן ביטול חמץ מתקנת חכמים.

כמדומה יש תשובה נאה במהר"ם שיק או"ח בביאור ענין זה.

תודה על כל המר"מ.

רק תיקון קל. מש"כ

איש_ספר כתב:ב. או דס"ל דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר בביטול תשביתו, כדברי ר"י שהובאו בתוספות פסחים כט, ב. ואכן בתוספות הרשב"א הוכיחו מהגמרא הנזכרת ולפי פירושו של רש"י, שמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר בבל יראה - תשביתו.

הא בורכא היא! שהרי סברת ר"י דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו בבל יראה, היינו משום דהוי ניתק לעשה, ומ"מ על העשה (אם יש עשה דתשביתו במועד, ואם הוא בכל רגע ורגע) ודאי עובר. והרשב"א שם באמת מדבר על בל יראה ולא על תשביתו! - כן כתב בדברי יחזקאל סי' י.

אבל ודאי יש ראשונים שכתבו כן גם לענין 'תשביתו'.

פרוזבול כתב:אבל ודאי יש ראשונים שכתבו כן גם לענין 'תשביתו'.

אודה לך מאד מאד אם תועיל להראות את מקומם.
אגב מצאתי תשובה נפלאה בכל הענין הנידון כאן, בפרי יצחק ח"א סי' יח. אחרי שאקרא בו בל"נ, אעלה את עיקר דבריו כאן.

תודה רבה מאד פרוזבול !

עכשיו ראיתי שכך פשיט"ל גם לפרי יצחק בסוף התשובה שהזכרתי.