בפסיקתא דרב כהנא, מהקדומים שבין המדרשים שבידינו, מופיעה בין פסח לעצרת פסיקתא ארוכה המכונה "ויהי בשלח", העוסקת בעיקר בתולדותיהם של רשב"י ור"א בנו. בכתבי היד החשובים היא מסודרת שם, בין פסח לעצרת, ואף שבהקדמתו של מנדלבוים למהדורתו הביא שבמספר כתבי יד – כת"י צפת למשל – היא "סודרה" בין "זכור" ל"עשר תעשר", הרי שאפשר שאותו מעתיק שלא ידע על הקשר של הפסיקתא לתקופה זו של השנה, הזיז אותה ממקומה.
חציה הראשון של הפסיקתא עוסק בקריעת ים סוף, והיא מסודרת במקומה, אחרי הפסיקתות של יו"ט ראשון של פסח (ושל העומר, הקשור ליום שני של פסח, לפי רבים מכתה"י). אך הדברים נכונים עד אמצע הפסיקתא, אות יג במהדורת מנדלבוים. באות יד נפתחת לכאורה "פסיקתא" חדשה – "לדוד אליך", שענייניה הם מסירות נפש, רשב"י ור"א בנו ושבחיהם (שהוא בכלל ענין נדיר שיש כעין "ביוגרפיה" מתקופה קדומה כל כך). האות האחרונה, "כי השבע השביע", החוזרת לדון בקריעת ים סוף, נראית חסרת קשר לכל האותיות שלפניה.
כך שאכן נראה שמדובר בדרשה נוספת, שנדרשה במהלך ימי הספירה, וכי כבר אז ידעו על קשר של רשב"י ור"א בנו לימים אלו.
בחיפושיי מצאתי שרש"י (שבת לד. ד"ה עבד איהו נמי הכי) כתב:
היה מקצץ תורמסין ומשליכן שם, ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם, וציינו למקום הקבר – הכי מפרש בפסיקתא דפרשת העומר, ובסדר זרעים ירושלמי.
וכתב על כך רמ"ש (מתת יה עמ' 46 מס' 77):
ובפסיקתא פרשת העומר שלפנינו לא נמצא מזה כלום, וקרוב הדבר לפי דעתו שטעות הוא, וצ"ל דפרשת ויהי בשלח, ובא זה השבוש להמעתיק מחמת שפ' בשלח בהפסיקתא היא רצופה אחר פרשת העומר ובחפזה נתחלפה.
ולפי האמור יש לשער שאכן חלק זה של הפסיקתא לא שייך לפסיקתא דפרשת ויהי בשלח, השייכת לשביעי של פסח, אלא היא "פסיקתא דפרשת העומר", שנאמרה בימי העומר, והיא העוסקת בענייניהם של רשב"י ור"א בנו.