מי שרוצה לדקדק לספור בצאת הכוכבים והוא מתפלל ערבית מבעוד יום עם צבור המתפללין ערבית עם סמוך לחשיכה וסופרים בבין השמשות טוב שיספור עמהם בלא ברכה ויחשוב בדעתו אם אשכח לספור בלילה הריני סומך על ספירה זו לצאת בה ידי חובתי ואם לא אשכח בלילה הרי דעתי עכשיו שלא לצאת בספירה זו שאף להאומרים שמצות אין צריכות כוונה לצאת בהן ידי חובתו מכל מקום כשמכוין בפירוש שלא לצאת בהן ידי חובתו בודאי אינו יוצא בעל כרחו ולפיכך כשיזכור בלילה יספור בברכה.
אבל אם לא התנה בדעתו בפירוש שלא לצאת בספירה זו כשיזכור בלילה אלא ספר סתם אף שלא בירך עכשיו וגם לא ענה אמן אחר ברכת הציבור לא יברך כשיספור בלילה שמא היה כבר לילה כשספר בבין השמשות וכבר יצא ידי חובתו להאומרים שמצות אין צריכות כונה ואף להאומרים שמצות צריכות כונה מכל מקום הספירה בזמן הזה מדברי סופרים ויש אומרים שמצות מדברי סופרים לדברי הכל אין צריכות כוונה כמו שנתבאר בסי' תע"ה.
ואפילו לא ספר עמהם כלל אלא ששמע הספירה מן אחד ומן הציבור שספרו ולא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו אלא שמע לפי תומו לא יברך כשיספור בלילה שהשומע כעונה ואפילו אם היה מחשב אין אני מתכוין לצאת בספירה זו אין זה כלום להאומרים שמצות אין צריכות כוונה כלל אלא אם כן מחשב אני מתכוין שלא לצאת בה.
עת לעשות כתב:א"כ למה תיקנו שהחזן משמיע קודם הברכה וספירת היום בקול רם, הרי בזה מכשיל את כל מי שאינו יודע שצריך כוונה הפכית,
ולמה לא תיקנו שיאמרו הציבור עם הבעל תפילה יחד את הספירה ויצאו יד"ח כולם
סגי נהור כתב:לכאורה כשהחזן משמיע והכל עומדים לספור בעצמם שפיר מכוונים שלא לצאת. והרי שומעים לחזן לדעת מנין הימים, והוי כשואל את חבירו.
איש_ספר כתב:ע"ע במש"כ הגר"ז בסי' ריג ס"ד !
ברקים רב כתב:סגי נהור כתב:לכאורה כשהחזן משמיע והכל עומדים לספור בעצמם שפיר מכוונים שלא לצאת. והרי שומעים לחזן לדעת מנין הימים, והוי כשואל את חבירו.
ומה עם הברכה?
סגי נהור כתב:ברקים רב כתב:סגי נהור כתב:לכאורה כשהחזן משמיע והכל עומדים לספור בעצמם שפיר מכוונים שלא לצאת. והרי שומעים לחזן לדעת מנין הימים, והוי כשואל את חבירו.
ומה עם הברכה?
מה ההבדל? כיוון שעומדים תכף ומיד לברך ולספור ודאי דעתם שלא לצאת, ואינו דומה לשומע הברכה או הספירה ודעתו עסוקה בענין אחר.
ברקים רב כתב:השועה"ר אומר את דבריו גם במי שנטל פרי בידו כדי לברך ושמע את חברו מברך, שיש לחוש שמא כבר יצא י"ח. וראה מש"כ לעיל.
איש_ספר כתב:האם אצל האדמורי"ם לא נהוג שיספרו בעצמם כמנהג הרבנים?
בעניין שמע ספירת העומר מחבירו ולא נתכוון לצאת
הנה בכל מצוה יש ב' חלקים למצוה, חדא גוף מעשה המצוה שודאי שזהו העיקר ובלעדה ודאי לא קיים המצוה, אך יש חלק נוסף והוא הכוונה והיינו כוונה לעשות מצות ה', והוא הנקרא בגמ' מצוות צריכות כוונה. ונחלקו בזה בגמ' ר"ה כח ע"א-ב אם מעכב כוונה לקיום המצוה, אך לכו"ע לכתחילה צריך לכוון, וכש"כ החיי"א בקיצור ספר חרדים שהמקיים מצוה ואינו מכוון לשם מצוה לכו"ע ביטל מצוה דועבדו בכל לבבכם.
ובעיקר כוונה זו נחלקו בגמ' אם הוא לעיכובא או לא, ולעניין הלכה עי' בשו"ע סי' ס' סעיף ד' דקי"ל שמצוות צריכות כוונה, וע"ש מג"א סק"ג בשם הרדב"ז שכ' דהני מילי במצוה מן התורה אבל במצוה דרבנן אין הכוונה מעכבת. ולעניין ספירת העומר דעת השו"ע בסי' תפ"ט סעיף ב' שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן [עי' ביה"ל שם סעיף א' ד"ה לספור] וכן הכריע בשו"ע הרב בסעיף י"ב. ולפי זה בספירת העומר יוצא אפילו בלי כוונה, וכ"כ בא"ר בכוונת השו"ע בסעיף ד' [ע"ש שעה"צ ס"ק כ"ו].
והנה כל זה לעניין מי שספר בעצמו בלי כוונה, וכגון שחבירו שאלו ואמר לו היום וכו' ולא התכוון לצאת, אבל במי ששמע מחבירו ולא התכוון לצאת יש לעיין האם גם בזה יוצא במצוה דרבנן או דילמא שבזה כו"ע מודו דבעינן כוונת שומע ומשמיע. והנה עי' ב"י סי' רי"ג שכתב בפשיטות שגם כוונת השומע בשומע מאחר אינו אלא מדין מצות צריכות כוונה, וכן מבואר להדיא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תנ"ח וברבינו יונה ברכות יב ע"א בשם הרשב"ם, ובפמ"ג שם משב"ז סק"ג כתב להוכיח כן מהמבואר בראש השנה כח ע"ב שהגמ' שם דנה אם מצוות צריכות כוונה וכתבו להוכיח ממה דתנן שם כז ע"ב היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר אם כוון לבו יצא הרי שמצוות צריכות כוונה, ולמדנו שאע"פ ששומע המצוה מאחר אפ"ה רק למ"ד מצוות צריכות כוונה צריך לכוון לצאת בתקיעת הבעל תוקע. אולם החת"ס [בהוצאה חדשה ונדפס גם בספר הזכרון פחד יצחק] כתב לדחות דשאני שופר שעיקר המצוה הוא השמיעה וא"צ לדין שומע כעונה אלא שעיקר המצוה הוא לשמוע קול השופר וזה הרי עושה בעצמו ולכן הדבר תלוי בדין מצוות צריכות כוונה, אבל בשאר מצוות שיוצא ע"י אחר כיון שעושה חבירו שליח לצאת ממנו אינו יוצא בלי שיתכוון שיוציאנו, וכ"כ בישועות יעקב סי' ס' סק"ג. עכ"פ לדעת הפמ"ג בכל מצוה דרבנן יוצא מחבירו גם בלי כוונה וכ"כ בשו"ע הרב לגבי ספירת העומר בסי' תפ"ט סעיף י"ב שהשומע חבירו סופר אע"פ שלא התכוון לצאת אינו יכול לספור שוב עם ברכה.
אך לכאורה יש עצה למי ששומע חבירו סופר שיתכוון להדיא לא לצאת ואז אינו יוצא גם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה. אך באמת יש לדון בזה טובא, דהנה בעיקר הטעם לחלק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן לגבי כוונה כתב הגרע"א בסי' ס' בשם הפמ"ג שהוא משום שעיקר ההכרעה שמצות צריכות כוונה הינו מספק, ולכן במצוה של תורה מחמירים מספק ואילו במצוה דרבנן מקילים מספק, אולם מדברי הא"ר מבואר שיש חילוק בעיקר הדין דאורייתא לדרבנן שרק בדאורייתא צריך כוונה אבל במצוה דרבנן לא תיקנו חז"ל שצריך כוונה וכן מבואר להדיא בשו"ע הרב סי' תע"ה סעיף כ"ב.
והנה בביאור הטעם שמועיל לכוון שלא לצאת גם למ"ד מצות אין צריכות כוונה לכאורה מצינו מחלו' הראשונים, שמדברי התוס' סוכה לט ע"א (ד"ה עובר) מבואר שהיינו טעמא שכל שמכוון שלא לצאת הוי ליה בעל כרחיה ובע"כ ודאי אינו יוצא ידי מצוה, והיינו שאינו קשור כלל לנידון כוונה במצוות אלא שהוא סברא מן הצד, שאע"פ שמצד כללי מצוות יש לו אפשרות לצאת ממעשה זו, מ"מ בע"כ אין אדם יוצא בשום מצוה. אולם מדברי הרשב"ם המובא ברבינו יונה ברכות יב ע"א הוכיח בחי' ר' ראובן סוכה סי' ט' שלדעתו אין זה הטעם שהרי כתב שבטעה הו"ל כמכוון שלא לצאת אע"פ שאין זה בע"כ. ונראה לבאר דבריו ע"פ המבואר בשפ"א ר"ה לג ע"ב שהטעם שמצוות א"צ כוונה משום שסתמא לשמה קאי [וע"ע במאירי בהקדמה לבית הבחירה ובשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' ט'] וא"כ כל שמכוון להדיא שלא לצאת ל"ש סתמא לשמה ואינו יוצא.
ולכאורה בשלמא לפי' התוס' שפיר י"ל שגם בדרבנן אע"פ שא"צ כוונה לצאת מ"מ כוונת הפכית מעכב שגם בדרבנן אינו יוצא במצוה בע"כ, אבל לדעת הרשב"ם שיסודו מדין מצות צריכות כוונה והיינו שלדעתו לכו"ע מצוות צריכות כוונה אלא שנחלקו אם צריך לכוון להדיא או דסגי בסתמא לשמה, ולפי זה י"ל שכל זה במצוה דאורייתא, אבל במצוה דרבנן דחזינן דאפילו למ"ד דבמצוה מן התורה צריך כוונה, והיינו דליכא סברא דסתמא לשמה ורק ע"י כוונה בפועל חל על המצוה שנעשה לשם מצוה, אפ"ה במצוה דרבנן לא צריך כוונה, ומשמע לפי זה שבמצוה דרבנן לא צריך כלל כוונה, וא"כ גם כוונה הפכית לא יועיל. ובאמת כבר דן בזה הפמ"ג בפתיחה כוללת פ"ג ס"ה אם במצוות דרבנן מועיל כוונה הפכית ע"ש וע"ע פמ"ג סי' תרנ"א משב"ז סק"ה.
אך באמת יש ראייה לסברת התוס' דהנה עי' בטו"א ר"ה שם שתמהו על שיטת הראשונים שמועיל כוונה שלא לצאת, מהא דאי' בעירובין צה ע"א שרק למ"ד מצוות צריכות כוונה יש עצה למוצא תפילין בשבת בשדה להכניסם בדרך לבישה ואין בזה משום בל תוסיף והיינו באופן שאינו מכוון לצאת, אבל למ"ד אין מצוות צריכות כוונה אין אפשרות להכניסם משום איסור בל תוסיף כיון שגם בלי כוונה יוצא ידי המצוה. ותמה הטו"א שלדעת הני ראשונים שכוונה הפכית מועיל לכו"ע א"כ לכו"ע יש עצה להכניס התפילין באופן שמכוון שלא לצאת. וכתבו האחרונים [חי' ר' שלמה ראש השנה ובקו"ש] ליישב הקושיא ע"פ המבואר בתוס' סוכה הנ"ל שמה שאינו יוצא המצוה כשמכוון שלא לצאת אינו אלא משום שבע"כ אין אדם יוצא במצוה, ונמצא שלא חסר שום דבר בגוף המצוה, וכדי לעבור בבל תוסיף הרי א"צ לצאת חובת המצוה, דהרי בין כך אינו יוצא ואינו אלא שצריך לעשות המעשה מצוה כתיקונה, ולכן בשלמא למ"ד מצות צריכות כוונה ובלי כוונה חסר במעשה מצוה שפיר יש עצה שלא לעבור בל תוסיף ע"י שאינו מכוון לצאת, אבל למ"ד מצוות אין צריכות כוונה ואינו אלא שבמכוון שלא לצאת בע"כ אינו יוצא בזה לא הועיל כלום כדי שלא לעבור בבל תוסיף. וכמובן דזה רק שייך לדעת התוס' בסוכה אך לדעת הרשב"ם שע"י שמכוון שלא לצאת חסר בסתמא לשמה ובכה"ג לכו"ע הכוונה מעכבת, א"כ שפיר היה מועיל כוונה שלא לצאת שלא יעבור בבל תוסיף. ונמצא שיש ראייה גדולה לשיטת התוס'. ויש להוסיף מה שכתב הריטב"א בפסחים ז' ע"ב שאפילו לשיטות שאינו מועיל כוונה שלא לצאת מ"מ ביוצא מחבירו לכו"ע מועיל כוונה הפכית שאין אדם מוציא חבירו בע"כ ע"ש.
וא"כ גם בספירת העומר מועיל כוונה שלא לצאת בשומע מחבירו, וכ"כ בשו"ע הרב סי' תפ"ט סעיף י"ב. אך יש להעיר שכל זה במכוון להדיא שלא לצאת, אבל העומד בתפילה בבית הכנסת ושומע החזן מברך וסופר ולא כוון להדיא לא לצאת ממנו לכאורה כבר יצא ואין לו תקנה. אך היה אפשר לומר שכיון שדרכו לברך בעצמו יש אומדנא דמוכח שאינו רוצה לצאת מחבירו. ומצינו כה"ג בב' מקומות במשנ"ב בהל' ספירת העומר חדא בביה"ל במי שדרכו להקפיד לא לספר בבין השמשות שאז אפילו אם יאמר הספירה בבין השמשות כתשובה לשואל יש אומדנא שאינו רוצה לצאת, וכ"כ בשעה"צ לגבי מי שדרכו לספור ימים ושבועות וספר רק ימים ע"ש.
אך יעוי' בשו"ת מנחת אלעזר שדן במי שדרכו לומר תהילים כל יום בבוקר וביו"ט או בר"ח נזדמן לפניו לומר פסוקי הלל האם כבר יצא חובת הלל או שנאמר דהו"ל ככוון להדיא שלא לצאת כיון שיודע שרוצה אח"כ לברך בשעת קריאת הלל בבית הכנסת, וע"ש שהוכיח ממה דאי' בפסחים קיד ע"ב שלמ"ד מצות א"צ כוונה האוכל חסה לכרפס כבר יצא ידי חובת מרור אע"פ שעיקר המצוה הוא לאכול מרור בזמנו ובודאי אינו רוצה לצאת ידי חובת מרור באכילת כרפס, אפ"ה חזינן דלא חשוב כאילו כוון להדיא שלא לצאת, וכן הוכיח מהמבואר בסי' תפ"ט שהשואל לחבירו מהו הספירה וחבירו עונהו כבר אינו יכול לברך אע"פ שודאי יש אומדנא דמוכח שאינו רוצה לצאת, ובפרט דהרי אסור לו לצאת שהרי לא בירך וקי"ל ערום לא יתרום. [ובאמת שהט"ז חלק על השו"ע מהאי טעמא אבל הפוסקים לא נקטו כדבריו]. וע"כ שכדי להחשיב כמכוון שלא לצאת בעינן כוונה להדיא שלא לצאת ולא סגי באומדנא ויאוש שלא מדעת.
והביאור בזה נראה דיעוי' בגיטין לז ע"א שאין כותבין פרוזבול אלא אם יש ללוה קרקע ואם אין לו קרקע מזכה לו המלוה קרקע כל שהוא שבתוך שדהו, וע"ש בר"ן שכ' דהא דמועיל לזכות לו אינו אלא כשאינו עומד שם וצווח אבל כשעומד וצווח אינו מועיל שאין אדם זוכה בקרקע בע"כ. וצ"ע שא"כ גם באינו עומד שם ברור שאינו רוצה לזכות במשהו קרקע זה כיון שע"י זה נתחייב לשלם כל החוב. ולכאורה מוכרח מזה שכדי להחשיבו דבר שנעשה בעל כרחיה צריך להיות שיודע מזה וצועק שאינו רוצה, אבל מה שברור לנו שאילו היה יודע היה מתנגד אינו מחשיבו כבעל כרחיה, ולכן ה"ה בנידו"ד כל שאינו חושב להדיא שאינו רוצה לצאת בו בע"כ יוצא אע"פ שאנו ידועים בוודאות שאין רצונו לצאת מזה. וא"כ צ"ע מ"ש משמיעת הקהל ספירת העומר מהחזן שנחשב כמכוון להדיא שאינו רוצה לצאת.
אך היה מקום לומר שכיון שהוא עומד כאן כדי לצאת בעצמו אין לך כוונה הפכית גדולה מזו, אך יעוי' בשו"ע הרב סי' רי"ג סעיף ד' "ולדברי האומרים שמצות של דבריהם א"צ כוונה אע"פ שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה יוצא בין בברכה אחרונה בין בברכה ראשונה כגון מי שנטל פרי בידו לאכלו או מצוה לעשותו וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו אין צריך לברך", הרי מבואר להדיא שגם במי שאוחז פרי כדי לברך עליו ובודאי אינו רוצה לצאת בשל חבירו כיון שסו"ס לא כוון להדיא שלא לצאת יוצא בשל חבירו, וא"כ לכאורה ה"ה השומע ספירת מפי הש"ץ אע"פ שברור שאינו רוצה לצאת מנו כיון שסו"ס לא חישב ע"ז להדיא יוצא ושוב אינו יכול לברך. ועל מדוכה זו כבר ישב הגאון ר' מאיר אריק ז"ל בספרו מנחת פתים סי' ו', עי"ש.
אך לכאורה מצינו כעניין זה מפורש בשו"ע סי' ו' שיש שנהגו שכל אחד שומע ברכת השחר מחבירו לענות אמן ואח"כ מברך בעצמו, ומבואר שלא יצא במה ששמע מחבירו. ובשו"ע הרב שם כתב הטעם כיון שלא התכוון לצאת, ותמוה שלדעתו בעינן כוונה שלא לצאת, וכבר עמד בזה בתהלה לדוד שם. ובאמת ל' השו"ע הוא שמכוון שלא לצאת ומשמע שאינו אוקימתא אלא שכך הוא ממילא, והביאור בזה נראה שכל שבדעתו לברך לאחר שיגמור חבירו לברך הרי זה ממילא כמכוון שלא לצאת והיינו שהוא כאומר שעל אף שאני שומע ברכה זו מאחר ברצוני לברך לבד, ואינו דומה למי שבמקרה שומע מאחר שאע"פ שברצונו לברך לבד לא הכניס ברכת האחר בתוך מחשבתו שאפילו שומע מאחר רוצה לברך לבד.
ואמנם מצינו בדברי השו"ע הרב מרגניתא טבא שמיישב הענין כחומר דז"ל בסי' תפ"ט סעיף י"ד "אבל השואל יכול לספור בברכה אף ששמע כבר הסיפור מהמשיב מכל מקום בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור שהרי בשביל כך הוא שומע ונמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו אבל המשיב לא היה בדעתו בפירוש בשעת התשובה שרוצה לחזור ולספור שנית אח"כ אף שבאמת כן הוא מ"מ כיון שלא היה בדעתו בפירוש יצא ידי חובתו להאומרים שאין צריכות כונה", ומבואר שכדי להיחשב ככוונה שלא לצאת לא סגי במה שיודעים שאין הוא רוצה לצאת אלא שצריך שיחשוב בפועל שאינו רוצה, ולכן חילק הגר"ז שהשומע מאחר אע"פ שאנו יודעים בוודאות שרוצה לברך בעצמו מ"מ כיון שלא חשב אז שאינו רוצה לצאת בע"כ יצא ידי חובתו ושוב אינו יכול לברך, אבל השומע מחבירו כדי שיוכל לברך כיון שכל התכלית ששאל איזה ספירה היום הוא כדי שיוכל לברך נמצא שהוא כאילו כוון להדיא שאינו רוצה לצאת, וא"כ ה"ה השומע מהחזן חשוב שפיר כמכוון שלא לצאת שהרי הטעם שהחזן מברך וסופר לפני הקהל אי' בספרים [עי' שערי פסח להגר"י טשזנר שליט"א] שהוא משום שאין כל הציבור יודע איזה ספירה הוא היום לכן תקנו שהחזן סופר ומודיע לכולם, ונמצא שכל התכלית של שמיעה לספירת החזן הוא כדי שיוכל לספור לבד ולכן הו"ל כמכוון להדיא לא לצאת ושפיר יכול לספור אח"כ בברכה.
אך עכ"פ באופן שיושב בבית הכנסת ועדיין לא ספר ושומע לא' שסופר אם לא כוון להדיא לספור הרי מפורש בשו"ע הרב שאינו יכול לספור אח"כ בברכה. ועי' בספר ספירת העומר פ"ח סט"ז שהביא עצה לזה שיאמר מתחילת ימי הספירה שכל שישמע מאחר שלא בכוונת ספירה אין רצונו לצאת ממנו, ודבר זה מועיל כעין מה שמצינו בנדרים כג ע"ב שהרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר, והובא בשו"ע יו"ד סי' רי"א סעיף ב', אך עי' בהגהת הגרע"א שביאר הטעם שמועיל שהוא מדין טעות שכיון שאילו היה יודע שעשה המודעה לא היה עושה הנדר הו"ל כאין פיו ולבו שווים וזה שייך רק בנדר שע"י שנעשה בטעות לא חל הנדר כדילפי' מהאדם בשבועה שצריך שיהא פיו ולבו שוין, אבל העושה מצוה בטעות ודאי אינו מעכב דסו"ס עשה המצוה וכיון שלא כיוון בשעת המצוה שאינו רוצה לצאת יוצא. וכ"כ להעיר בשערי זבולון סי' ס"ג ובשו"ת נתיבות האדם סי' י"ג [ועי' בשו"ת באר שרים או"ח ח"ב סי' רט"ו] וכן דעת הגרשז"א ז"ל בהליכות שלמה פסח פרק י"א.
ארזי ביתר כתב:האדמו"רים ודאי סופרים בעצמם, ואינם יוצאים יד"ח מהש"ץ. מע"כ התכוון לשאול האם לא נהוג שיספרו לפני הקהל. בענין זה, ע"פ רוב כן נהגו לספור ראשונים, אך לא בכל הקהילות. ואין בידי את ההגדרה, מי כן ומי לא.איש_ספר כתב:האם אצל האדמורי"ם לא נהוג שיספרו בעצמם כמנהג הרבנים?
אוצר החכמה כתב:מה שלא הבנתי בכל הדיון הוא שלכאורה כוונת משמיע בכל מקרה צריך, ואע"פ שמבואר בר"ה שם שהש"ץ וודאי כוונתו להוציא את כולם היינו דווקא בשופר שמוציא את הציבור, אבל בספירת העומר שאין כוונת אף אחד לצאת ממנו וודאי אין כוונתו להוציא?
אוצר החכמה כתב:מה שלא הבנתי בכל הדיון הוא שלכאורה כוונת משמיע בכל מקרה צריך, ואע"פ שמבואר בר"ה שם שהש"ץ וודאי כוונתו להוציא את כולם היינו דווקא בשופר שמוציא את הציבור, אבל בספירת העומר שאין כוונת אף אחד לצאת ממנו וודאי אין כוונתו להוציא?
עושה חדשות כתב:...נתגלגל לידי שיעור נפלא בענין זה, שנכתב ע"י הג"ר משה אפרים ליברמן (ביתר עילית) מח"ס שמירת המועד כהילכתו ועוד ספרים חשובים....בעניין שמע ספירת העומר מחבירו ולא נתכוון לצאת
...והנה כל זה לעניין מי שספר בעצמו בלי כוונה, וכגון שחבירו שאלו ואמר לו היום וכו' ולא התכוון לצאת, אבל במי ששמע מחבירו ולא התכוון לצאת יש לעיין האם גם בזה יוצא במצוה דרבנן או דילמא שבזה כו"ע מודו דבעינן כוונת שומע ומשמיע. והנה עי' ב"י סי' רי"ג שכתב בפשיטות שגם כוונת השומע בשומע מאחר אינו אלא מדין מצות צריכות כוונה, וכן מבואר להדיא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תנ"ח וברבינו יונה ברכות יב ע"א בשם הרשב"ם, ובפמ"ג שם משב"ז סק"ג כתב להוכיח כן מהמבואר בראש השנה כח ע"ב שהגמ' שם דנה אם מצוות צריכות כוונה וכתבו להוכיח ממה דתנן שם כז ע"ב היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר אם כוון לבו יצא הרי שמצוות צריכות כוונה, ולמדנו שאע"פ ששומע המצוה מאחר אפ"ה רק למ"ד מצוות צריכות כוונה צריך לכוון לצאת בתקיעת הבעל תוקע. אולם החת"ס [בהוצאה חדשה ונדפס גם בספר הזכרון פחד יצחק] כתב לדחות דשאני שופר שעיקר המצוה הוא השמיעה וא"צ לדין שומע כעונה אלא שעיקר המצוה הוא לשמוע קול השופר וזה הרי עושה בעצמו ולכן הדבר תלוי בדין מצוות צריכות כוונה, אבל בשאר מצוות שיוצא ע"י אחר כיון שעושה חבירו שליח לצאת ממנו אינו יוצא בלי שיתכוון שיוציאנו, וכ"כ בישועות יעקב סי' ס' סק"ג. עכ"פ לדעת הפמ"ג בכל מצוה דרבנן יוצא מחבירו גם בלי כוונה וכ"כ בשו"ע הרב לגבי ספירת העומר בסי' תפ"ט סעיף י"ב שהשומע חבירו סופר אע"פ שלא התכוון לצאת אינו יכול לספור שוב עם ברכה...
[פסק] ומיתבעי ליה לבור לאודועי לסופר דהוא לא קא מברך דלכוין סופר דעתיה לאפוקי נפשיה ולאפוקי לבור דתניא (ר"ה כח ב) נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה נהי דאין צריכות כוונה לצאת לשמוע צריכות, דקתני גבי קרית שמע (ברכות יג א) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא אם לאו לא יצא, ומותבינן תיובתא למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה דהכא קא מצריך ליה כוונה, ואמר מאי אם כיון לבו, לקרות, לקרות, הא קא קרי, בקורא להגיה.
סגי נהור כתב:אוצר החכמה כתב:מה שלא הבנתי בכל הדיון הוא שלכאורה כוונת משמיע בכל מקרה צריך, ואע"פ שמבואר בר"ה שם שהש"ץ וודאי כוונתו להוציא את כולם היינו דווקא בשופר שמוציא את הציבור, אבל בספירת העומר שאין כוונת אף אחד לצאת ממנו וודאי אין כוונתו להוציא?
לא ידעתי מנא ליה הא, ובשוע"ר מפורש שלדעתו אין צריך כוונת משמיע, שכן כתב: ואפילו לא ספר עמהם כלל אלא ששמע הספירה מן אחד ומן הציבור שספרו ולא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בשמיעה זו אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה, שהשומע כעונה, עכ"ל.
ותליא כמובן בחקירות האחרונים בהבנת דין שומע כעונה.
אוצר החכמה כתב:לא הבנתי. השאלה שלי היתה שהרי בגמרא ר"ה מבואר שצריך כוונת משמיע לכו"ע עיי"ש כט ע"א והובא בשו"ע תקפט סעיף ט
אוצר החכמה כתב:סימן ס מדבר על מצוות צריכות כוונה. ובזה חילקו הפוסקים בין דאורייתא לבין דרבנן היינו שבדאורייתא אנו מחמירים כמ"ד מצוות צריכות כוונה אבל בדרבנן מקילין כמ"ד אין צריכות כוונה.
כוונת משמיע להוציא צריך גם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה כמבואר בפירוש בתוספות ר"ה כח ב ד"ה אבל נתכוון וכפשטות הגמרא כט א ולכן אין שייך בזה חילוק בין דאורייתא לבין דרבנן.
עושה חדשות כתב:לכאו' דברי הבה"ג דלהלן, המובאים בראש' ובפוס', מוכיחים להדיא דכוונת שומע נצרכת גם למ"ד מצוות אי"צ כוונה,
ז"ל -[פסק] ומיתבעי ליה לבור לאודועי לסופר דהוא לא קא מברך דלכוין סופר דעתיה לאפוקי נפשיה ולאפוקי לבור דתניא (ר"ה כח ב) נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה נהי דאין צריכות כוונה לצאת לשמוע צריכות, דקתני גבי קרית שמע (ברכות יג א) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא אם לאו לא יצא, ומותבינן תיובתא למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה דהכא קא מצריך ליה כוונה, ואמר מאי אם כיון לבו, לקרות, לקרות, הא קא קרי, בקורא להגיה.
לא כך?
וכתב המרדכי (סי' קנח) בשם רבינו מאיר סופר מברך ובור יוצא צריך שיתכוין שומע ומשמיע וגם סמ"ג (עשין כז קי.) כתב סופר מברך ובור יוצא פירוש והוא שיהא שם דעת שומע ומשמיע כדתניא בפרק שלישי דראש השנה (כח:) ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה לצאת לשמוע צריכות כוונה
והר"ן (ז: ד"ה והרב אלפסי) כתב שיש סבורים לומר דלא פליגא דרבי זירא אדרבא דלא אמר רבי זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפילו שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרי"ף, והרז"ה (המאור ז. ד"ה לפום) הקשה דודאי מדאוקימנא להא דרבי זירא כרבי יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דרבי זירא בעי כוונת מצוה כרבי יוסי ואף רש"י (כט. ד"ה איכוון) פירש כן תקע לי להוציאני ידי חובתי משמע דסבירא ליה דרבי זירא פליגא אדרבא: לפיכך כתב הרמב"ן (מלחמות שם) דרבי זירא סבר מצות צריכות כוונה כלומר לצאת וכוותיה נקטינן
איש_ספר כתב:שמעתי שאדמו"ר רש"ב מגור בעל לב שמחה היה אוטם אזנו בשעה שהש"ץ מברך וסופר, ובנו האדמו"ר שליט"א ביאר הנהגתו עפ"ד שועה"ר הנזכר.
"...ענין כוונת הלב אינו פירושו על המחשבה, כמו שאמרו רז"ל "צריך לכוין לבו", וכן מה שאמרו רז"ל "אחד בפה ואחד בלב", ובוודאי כשמדבר במחשבה מדבר, אך שאין כוונת ורצון בתחילת דיבוריו לאותו דבר שמדברו, אלא לדבר אחר כוונתו.
לכן, אף [ש]בשעה שלמד כל מחשבתו ודיבוריו באותו ענין שלמד, מכל מקום עיקר כוונת התחלת הלימוד הוא לשמה לייחד הקב"ה ושכינתו כו', ומכוסה בלב הוא בשעה שמחשבתו טרודה בענין אחר, וכמשל מי שלומד איזה מסכת ואחר כך לומד מסכת אחרת, אף [ש]בשעה שלומד האחרת אין במחשבתו מסכת שלמד כבר, מכל מקום כשישאלוהו יזכר מיד, וזאת המידה מסותרת מאוד בלב, ולכן אמרו הכוונה בלב ולא בראש, לפי שכוונת הלב למעלה מן המחשבה, והבן.
ובזה מובן דברי הרא"ש בהל' ספר תורה שכתב ליישב הקושיא מגט, דשאני גט שצריך ליכתב כל תורף הגט לשמה. ולכאורה תמוה, דודאי בגט אין צריך לכוין אלא קודם כתיבתו לומר לשמה ולשם גירושין, ובשעת כתיבתו כשהוא כותב אין זה במחשבתו כלל, רק לכתוב האותיות, שלא נזכר בפוסקים שצריך לכוון גם בעת הכתיבה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שאין צריך לכוון בלב אלא בתחילת כתיבתו, וכשהוא כותב אף שאין מכווין בעת הכתיבה, על עיקר כוונתו הוא כותב, ודו"ק. ואין זה אלא בישראל, וזה לא יעשה הנכרי שאין לו כוונה כו', והבן.
סגי נהור כתב:אוצר החכמה כתב:סימן ס מדבר על מצוות צריכות כוונה. ובזה חילקו הפוסקים בין דאורייתא לבין דרבנן היינו שבדאורייתא אנו מחמירים כמ"ד מצוות צריכות כוונה אבל בדרבנן מקילין כמ"ד אין צריכות כוונה.
כוונת משמיע להוציא צריך גם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה כמבואר בפירוש בתוספות ר"ה כח ב ד"ה אבל נתכוון וכפשטות הגמרא כט א ולכן אין שייך בזה חילוק בין דאורייתא לבין דרבנן.
לפו"ר לא מצאתי כן לא בתוס' ולא בגמרא, אלא איפכא.
בתוס' מבואר שהתרצן לא היה יכול לדחות הקושיא "משמיע היכי משכחת לה" דאיירי כגון שלא נתכוון משמיע להוציא, כיון דמשמע מסוף הסוגיא דלא בעי כוונה להוציא (ואולי כוונתך למחוק המוסגר?).
ובגמרא שם מקשינן על רב זירא דא"ל לשמעיה איכוון ותקע לי, דאפילו אי בעינן כוונת שומע ומשמיע לא בעינן אלא דומיא דשומע, היינו לעצמו. פירוש, שאפילו למ"ד צריכות כוונה א"צ כוונת משמיע להוציא (וכ"ש למ"ד אין צריכות). וע"ז מתרצים תנאי היא וכו'.
איפה טעיתי?
אוצר החכמה כתב:הרי גם אתה מסכים (שזה מה שמוכח מתוספות) שאין לזה קשר למצוות צריכות כוונה (שאנחנו מסופקים איך לפסוק) כך שאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן. ובזה פשוט שהלכה כר' זירא וכר' יוסי כמו תמיד שהלכה כדברי האמוראים ואיך שנהגו למעשה האמוראים.
בעה"מ שהביא למעלה עושה חדשות הוא באמת חולק וס"ל שהוא עניין אחד ולדבריו יש מקום לדיון, אבל כאמור תוספות מוכח שלא ס"ל כן.
אוצר החכמה כתב:אני לא חושב שאפשר להסביר כך את דברי תוספות. מה יש צורך לתירוץ כזה בדברי הגמרא שומע דומיא דמשמיע, כל מה שהיה לו לומר זה שלרבא אין ציור למה לא התכוון. וראה גם את דברי מהר"ב רנשבורג בעמוד הבא.
לדברי הר"ן שהביא עושה חדשות כבר התייחסתי לעיל וכמו שכתבתי הבעה"מ הוא הדעה היחידה כאן שטוען שלא צריך כוונת משמיע. כי אמנם הרמב"ן והרי"ף לפי הבנת הרמב"ן גם הבינו שתלוי זה בזה, אבל המסקנה שלהם מזה היא שצריך גם כוונת שומע וגם משמיע. כי הרי"ף כתב שהלכה כר' זירא.
כל זה ללא שהספקתי לעיין בדברי המהריב"ל.
חזור אל “בין פסח לעצרת - ספיה"ע, ל"ג בעומר, שבועות”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 13 אורחים