הנה עניין אחד על דרך הדרש של מוסר.
בכל חג אנו עושים דברים בין מדאורייתא ובין מדרבנן לזכר הנס או עבור העניין של החג.
כגון פסח מצה ומרור, ישבית סוכה, תקיעת שופר וכו'.
אבל בחג השבועות אין אנו עושים דבר לזכר הניסים הגלויים בהר סיני, שהם היו הניסים הגדולים ביותר, והיה בהם שינוי הטבע וכל חוקי הבריאה, כמבואר בראשונים, ולמה אין כאן שום זכר לניסים, לאש וענן, לקולות וברקים וכו'?
הנה במעשה הקרבנות פסגת העבודה היה כשירד האש משמים, וראו את כבוד ה' השוכן בקרבם, ובז' ימי מילואים היו נכלמים שלא ירד האש עד עבודת אהרן ביום ח' וכו', ומבואר שזה היה מטרת העבודה כולה.
והנה, בירושלמי איתא דבסעודת הברית דאלישע בן אבוה ירדה אש מן השמים בלימודם של התנאים, ואביו הפרישו ללמוד תורה בעבור המראה אשר ראה בכח התורה, ואמרו שמכיון שלא נתכוון לשם שמים לא נתקיימה וכו'.
ויש להעיר שאם כל העבודה בבית המקדש היה בכדי להוריד את האש כי אז ידעו שהשכינה שרוייה בתוכם, מה לנו גדול מזה, ולמה יאמרו שלא לשם שמים נתכוון, הלא אדרבה זה כוונת המצוות כולם!?!
והמבואר כאן שלא ראי תורה כראי שאר המצוות. והוא כמו שאמרו וביאר הראש בנדרים ס"ב עשה דברים לשם פעלן - לשמו של הקדוש ב"ה שפעל הכל למענהו, ודבר בהן לשמן - כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול, ולא לקנטר ולהתגאות ע"כ.
וכבר ביאר בנפה"ח בארוכה שעניין לשמה במצוות הוא שיתעלה ויתקלס הקב"ה ולגרום תיקונים בעולמות וכו', ומה לנו גדול מירידת האש והשראת השכינה.
אבל תורה אינו כן, כי לימוד תורה לשמה, אינו עבור התיקונים וכו', כי בתורה לשמה פירוש לשם ידיעת והבנת התורה גופא, והוא מטרת עצמו ממש באהבת ידיעה ופלפול בגופי תורה פשוטו כמשמעו.
וא"כ נאמר, שבכל חג וחג, שמטרתה לשתול עניינה ואמונה בהקב"ה, חוגגים אנו על ידי זכרון הניסים והעניינים של אותו חג.
אבל כשנעסוק במתן תורה, לא נעסוק אלא בגופי תורה עצמה, כי היא מטרת עצמה, וחגיגת העניינים הסביביים, אולי יסיט את מבטנו מהעיקר, ונעשית קבלת תורתנו שלא לשמה.
כי כן יאה לחג מתן תורתנו, שנחגוג את מהות עצם היום קבלת התורה, ע"י עסק התורה, ומיילא כל שאר העניינים נעשו טפלים לעיקר.
וע' ברמב"ן ריש דרשתו תורה ה' תמימה, שביאר מזמור "השמים מספרים כבוד קל", שדוד התחיל בפירוט הוכחת האמונה מתהלוכות הבריאה השמים והשמש, אבל אחרי כל זה אמר, תורת ה' תמימה, מחכימת פתי וכו', והוא שיש בתורה סגולה ליישר את הלב ולהסיר כל ספק ממנה ע"ש, ליתר דבריו במעלת התורה.
הנה מבואר, שהגם שכל מטרת לימוד התורה הוא לשמה לשם ידיעתה והבנתה, יש בו תוספת מעלה, שהיא כוללת הכל, וכשילמד תורה לא יצטרך להוכחות אמונה וכו' כי הכל יבא מהתורה עצמה. וכן כוחו של תורה יכול להוריד אש משמים ודאי (וזה היה בזמן התנאים שכבר הפסיק האש לרדת כבר מעת בית שני, והנה לתורה עדיין ירד האש), אבל כל זה תוספת מעלה וסגולתה, שהתורה יביא לכל המעלות של כל המצות כולם, כמו שאמרו ותלמוד תורה כנגד כולם. ועדיין חובתנו ללמוד אותה לשם ידיעתה והבנתה ולא עבור המעלות הצדדיות, שזה יהיה שלא לשמה, אבל עכ"ז בודאי בא יבוא שאר במעלות עם הלימוד.
הנה נא ידענו, שחג מתן תורה כוללת כל המעלות כולם, וכל מה שאפשר להשיג דרך המצוות ממילא נשיג דרך קבלת התורה, אבל לא נתעסק עם השגות אלו שלגבי תורה צדדיות הם, כי כשמדובר בלימוד התורה הכל נעשה כטפל לפניו, ואין צורך בלהזכיר את הניסים המופלאים שהיה סביב קבלת התורה, כי מלימודה כבר נכלל הכל, ונדע הכל בלבנו בלי צורך לעשות זכר פרטי.
וךכן בחג זה לא נעשה שום זכר פרטי לניסים, אלא נחגוג קבלת התורה בכללותה, ובעבודתנו זה כללנו כל העניינים כולם.