ש. ספראי כתב:אבל הרב מבריסק היה אומר בשם אביו הגר"ח ש"מה הקב"ה לכל- אף רשב"י לכל", החזו"א היה נוסע ב3 אוטובוסים כל צד למירון כל לג בעומר, החפץ חיים היה מגיע למירון מראדין במסי"נ והרב שך היה מקפיד להגיע לשם לותיקין וגומר את כל התהילים בבכיה, כאשר הגרח"ק היה מדליק שם את המדורה בכל שנה לפני השקיעה והסטייפלר היה מדבר בהתפעלות על "יום הכיפורים בפנים ושמחת תורה בחוץ". האם גם אז מבקשי המקורות היו דורשים מקורות בן אלף שנים והיו מתייחסים בסלחנות מהולה בחיוך לעולים מירונה?
האשכול בכללותו מחכים ומרתק מאד, והוא מועיל לפתוח אופקים לכה"פ במידה מסויימת, גם אם לא בהכרח לשינוי דעה. תודה למשתתפים אשר דבריהם בנחת נשמעים.
אבל הקטע שציטטתי קשה עלי מאד לעיכול בשתיקה. הרי זוהי בדיוק ליבת ההבדל בין אלו שלא ממציאים דברים מעבר למה שכתוב, וכל זמנם עמלים לברר ולדקדק שמועתם, והחינוך שלהם מבוסס על הביקורת העצמית וחתירה תמידית למקורות, ובין אלו שעושים כך בשיטתיות ובעיקרון, ואומרים את זה גם בפירוש, על גודל המעלה של דברים הבאים מתוך רגשות הלב והתנדבות ולא מתוך ההכרח של היצמדות אל המקורות. [ואכן, כאשר פעם אחת אירע שהרב שך מצטט מדרשות הר"ן משהו שלא קיים, הרי כל ר"מ בישי"ק טורח להתנער מזה. ובכלל, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל.]
ואם הגרי"ז היה אומר בשם אביו כאלו דברים, ורבי אהרן בעלזער זי"ע היה כותב את חידושי רבינו חיים הלוי, אז ר' מיילך בידרמן היה מחבר את האור יחזקאל ור' דב לנדוי היה מרקד הורה באומן.
וכבר סופרה הבדיחה הידועה, על יהודי חסידי המשמש כמלמד בחיידר ליטאי, ובכל ער"ש היה מספר לילדים מעשים נפלאים מצדיקים קדמונים. אחר שקיבל נזיפה מההנהלה על שיווק דמויות חסידיות, החליט לשנות את נשואי סיפוריו. כך נולד הסיפור על הבית הלוי שהסביר לבנו הגר"ח שבשעה שהוא מנענע את הסיגריה שלו אזי מתנענעים כל העולמות, ורבי מאיר שמחה מדוינסק שהיה אומר לאלכס העגלון במוצאי שבת וכו', ור' אלחנן וסרמן שהיה אוסף את העבירות של הח"ח בתשליך, וכו', עד שסיפר להם שהרב שך בכלל לא נפטר, אלא הוא חי לגמרי, משיח, ומחלק דולרים...~~~
נקודה אחרת, נגע בה הרב איש ספר, אולי כדאי היה למקד את הדיון בפירוש גם בנקודה הזו;
אם וכאשר מתייסד מנהג שאין לו מקור/טעם/ריח וכו', כמו למשל קריאת שמו"ת בער"ש פרשת שמות על קברו של אונקלוס הגר בגבעת האנטנה, או אכילת סעודה מפסקת עיו"כ בצמוד להרי העזאזל, ריקודים ומחולות בז' חשוון על גדות נהר פרת, תשע מחיאות כף בשעה התשיעית, וכו' וכו', כיד הדמיון הטובה על נכדי הסבא קדישא אשר נודע כפועל ישועות עצום בהרי אררט, וזאת כמובן בתנאי שיתרמו קודם למוסדותיהם סכום הגון כמנין ארתחשסתא במילוי,
ובפועל יהודים רבים היו שואבים משם חיות רוחנית אדירה ועצומה, אחדות של כלל ישראל, דביקות באונקלוס הגר ולימוד ממעשיו הקדושים ומסירות נפשו, אהבה להשי"ת המכפר על חטאינו בשעיר לעזאזל, געגועים לבית המקדש ועליה לרגל,
(ונוסיף את הסינגוריא של פותח האשכול, שעי"ז בביאת המשיח ידעו איך מחלקים מקסימום טשולנט במינימום זמן, וגם ישירו ימטיגידודום של שווקי), בקיצער, מצוה גוררת מצוה עד השמים.
האם זה טוב או לא טוב?
מצד אחד, ודאי טוב. אפילו לא צריך להסביר. בודאי טוב כל זמן שאין תחליף מקביל.
מצד שני, לא כל כך טוב, אולי קשה קצת להסביר למה, בטח קשה לשכנע אחרים.
בואו נרד רגע מל"ג בעומר. (כדי לסלק מהדיון אמוציות מיותרות). ניקח את חג השבועות, וזאת בהחלט דוגמא עדינה להתלבט בה. נניח, (וכך סבורים הרבה), שהאופי שנתנו לו בישיבות באחרונה הוא לא האופי המקורי האמור בתורה שבכתב ובע"פ והנהוג בכלל ישראל מקדם.
מצד אחד, מקסים. ימים של מתח דרמטי לפני החג, שעות הלילה עוברות באקסטזה מחשמלת, ובתפילת אהבה רבה נוזלות אפילו קצת דמעות.
מצד שני, אחר כך זה נחלש בצורה מעוררת השתאות, והירידה מההר היא מהירה מאד, בל נעורר קטרוג רח"ל.
אז מה הרווחנו שמתחנו את החבל מצד אחד, והיצה"ר גלגל אותו שבע פעמים מצד שני.
ההיגיון אומר (אולי) שאם חג השבועות היה נחוג כמו הכוונה המקורית, (אולי דומה יותר לאופי שניתן לשמחת תורה, למשל), אז חודשים סיון תמוז היו מהמעולים ביותר בלימוד בני הישיבות. משא"כ כשיצרו מתח מוגזם לפני, יום הדין, ההרגשה של האנשים היא; נעבור את זה בשלום ואח"כ נתפרק.
באם הצד השני הוא הנכון, אזי יש כאן ממש אמירה שהתורה מפנה כלפינו, לאמור; תעשו מה שאני אומרת תרויחו, תתחכמו תפסידו.
אני באמת מאד מסופק בזה, כוונתי בנקודה האחרונה הנ"ל.
אולי דוגמא קצרה ושיטחית, דרשן אחד פינטז סיפור מדהים של השגחה פרטית, ומזה כולם התחזקו מה גדול כוחה של תפילה/חסד/צניעות. עשה טוב או לא?
ושוב אדגיש, אין כוונתי לומר של"ג בעומר חסר מקור וטעם, זה לא הנושא שלי כרגע, אבל נתגלגל כאן נידון הסניגוריא על חג זה גם לפי המסורת ה'ליטאית', שרואה בזה דבר מנופח חינם, ועל כך נסובו דברי האחרונים.