עזריאל ברגר כתב:שמואל שלומוביץ כתב:יש אצלינו משמעות לפסח שני?
חוץ מאשר לנשוך את השפתיים שכ"כ התרחנו לדרך רחוקה עד שפסח שני לא יועיל לנו, ולקוות לייחל לשנה אחרת לזכות להקריב בראשון?
האם היום הזה הוא זכר ליצי"מ בזמן המקדש ? וכעת?
האם היה ארבע כוסות וסיפור יצי"מ?
איך היה סדר אכילת פסח שני בזמן המקדש כשמצה וחמץ עמו בבית ואכלו על מצות ומרורים, האם טעון דרך חירות הסיבה וכו'? זה היה נראה כמו ליל הסדר.
מעתיק את הרמב"ם בסוף הלכות פסח:
מה בין פסח ראשון לפסח שני? הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובל ימצא. ואינו נשחט על חמץ. ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה. וטעון הלל באכילתו. ומביאין עמו חגיגה. ואפשר שיבא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית. ואינו טעון הלל באכילתו. ומוציאין אותו חוץ לחבורתו. ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה. ושניהם דוחין את השבת. וטעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור. ואין מותירין מהן. ואין שוברין בהן את העצם. ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו? לפי שפירש בו מקצת חקת הפסח. ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו. והן המצות שבגופו והם חקת הפסח.
והלכות סיפור יציאת מצרים וארבע כוסות ודרך חירות (כולל הסיבה) וכו' - אינן שייכות בלילה זה, ולא נתבארו ברמב"ם עם הלכות פסח שבספר הקרבנות, אלא הרי הן בספר זמנים בהלכות חמץ ומצה.
ולהאיר מדברי רש"י על התורה שכותב שבפסח שני אין איסור חמץ "אלא עמו באכילתו".
כבודו כ' בפשטות שהד' כוסות לא נהגו בפסח שני
הנה דנו לעיל פה על מצות סיפור יצי"מ אם היה מצוה בזמן שביהמ"ק לאלו שהוצרכו לעשות פסח שני, ונחלקו עליה גדולי האחרונים. אבל לגבי מצוות ד' כוסות ובכלל על מהותה של 'יום טוב' של פסח שני לא הרחיבו הדיבור.
והובא גם לשונו של הרמב"ם בליקוט הדינים והחילוקים שבין פסח ראשון לפסח שני ואינו מזכיר את דיני 'ליל הסדר' או 'יום טוב' (בכסות נקיה, מצוות שמחה, ביטול מלאכה וכדו') בין החילוקים שבין שתי הפסחים.
אבל החינוך (מצוה שפ) מונה גם הוא החילוקים שבין פסח ראשון לשני ומוסיף 'והשני אינו אלא יום אחד ואין שם יום טוב ואיסור מלאכה'. ולכאורה משמע מדבריו שעושי פסח שני לא חבשו שטריימל... לראשם ולא לבשו הקיטל, ולא התפללו תפלת יום טוב בערבי פסח שני, אלא היה להם כיום חול אלא שאכלו הפסח עם מצות על מרורים.
אולם בתוספות בריש פ' ערבי פסחים (צט: ד"ה ערב פסחים) כתבו על הגירסא במשנה 'ערב פסחים' ולא 'ערבי פסחים' שהכוונה על 'ערב פסח ראשון ושני' עיי"ש. ולפי פירוש הזה משמע מדברי המשנה שהדין של לא יאכל עד שתחשך נוהג גם בערב פסח שני ומובן הוא שגם הפסח שני צריך להיות נאכל לתיאבון, אבל לפי"ז גם סיפא דמתניתין 'שעני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מד' כוסות' יהי' נוהג בפסח שני, ומשמע שיש דין הסיבה וד' כוסות גם בפסח שני, אם לא שנאמר שסכינא חריפא פסקיה למתניתין, והסיפא לא קאי רק על פסח ראשון.