יהושפט כתב:עברתי מקופיא על הקונ', הוא כמובן נכתב מתוך אג'נדה ברורה מאד, תוך חירופים וגידופים על הרב אהרונוב, הכל כמנהג המדינה
ולגוש"ע, חלק מדבריו הם הבדל גישות איך להתייחס לסיפורים ואגדות שונות, חלק דחוקים נוראיים בדברי האר"י ומהרח"ו כדי להוכיח שאין כוונתם למה שכתוב בהם, וחלק טענות עניניות חלקם טובות, ואציג את עיקרם בקצרה:
א. על טענת הר"א כי מנהג ל"ג בעומר התחדש ע"י הקהילה היהודית הקטנה בצפת מעט שנים קודם בא האר,י לשם, הוא טוען בפ"ד שמדברי מהרח"ו נראה כי מדובר במנהג ותיק וידוע, ובעיקר שלא סביר שקבוצה קטנה כזו תצליח לבטל בזמן כ"כ קצר את מנהג העליה בפסח שני.
ב. ביחס לשאלה אם ל"ג בעומר הוא יום פטירת רשב"י הוא טוען כי בכמה מקורות סיפוריים מופיעה הטענה הזו, ובסיפור לא מסתבר טעות כמו בחמ"י אלא זהו חלק איטגרלי מהסיפור. נו נו. מה גם שמדובר במקורות מאה עשרים שנה ויותר מהאר"י. עוד הוא טוען שיום שמועתינו היינו כמו יום שמועה הנאמר בגמ' לגבי יום פטירה, אלא שאין שום טעם לקרוא כך ליום פטירת רשב"י.
ג. הוא מאריך בפי"ג להוכיח שההדלקה היתה לכבוד רשב"י ולא רק לאור כטענת הר"א, לא יינתי בכל הפרטים שהביא להוכיח דבריו, אבל דומני שיש טעם בדבריו, וכבר העירותי למעלה שהרב אהרונוב דחק את דברי תלמיד האוה"ח לפי דרכו. מצד שני הוא נופל במה שהוא מאשים את הר"א ומדייק למשל מאיגרת הר"ב שבהילולת שמואל הנביא מדליקים אבוקות גדולות מלבד מה שמדליקים נר תמיד, שגם האבוקות הם כמו נר תמיד, נו באמת.
ד. הוא גם מאריך בפי"ד נגד הטענה שהיה בהדלקה משום פולחן אישיות לרשב"י, ושמעולם לא שרפו חפצים, וכל הסיפור הזה בנוי על טעות, יעויי"ש.
נחכה לתגובת הרב אהרונוב
להלן תגובת הרב אהרונוב.
א) שבעה מתעדים שונים, משנת נ"א עד שנת רפ"ב, הזכירו אך ורק התכנסות הגדולה במירון בפסח שני. זאת למרות שהשתדלו לתאר בפרוטרוט את המקומות הקדושים בארץ ישראל ואת המנהגים השונים שרווחו שם. למיעוט הבנתי, אין שום סבירות שמכולם נשמט מנהג מקביל נוסף, שנהג כמעט באותו זמן ובאותו מקום. המתעד הסמוך ביותר לזמן האר"י, ר' משה באסולה, בשנת רפ"ב, תיאר בפירוט רב את שהתרחש שם במהלך התקופה: כיצד ביום כ"ד בניסן חזר למירון עם עשרה בני אדם המתפללים שם על קברי הצדיקים; וכן בט"ו באייר 'עשו שם במירון השיירה הגדולה' (בה"א הידיעה), עם יותר מאלף נפשות, 'ועמדנו שם ב' ימים וב' לילות חוגגים ושמחים, והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם'. אבל זכר לל"ג בעומר אין.
מעתה, לדברי ר' חיים ויטאל בסביבות שנת ש"ל: 'מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור' אלעזר בנו'. למיעוט הבנתי, הנתונים מכריחים כי אין מדובר במנהג קדמון כי אם במנהג חדש למדי. גם מנהג הקיים כעשר-עשרים שנה הוא מנהג. ומאחר שכל המושג 'ל"ג בעומר' כיום שמחה הוא מושג אשכנזי (הבית יוסף והשולחן ערוך בתקופה זו ובאזור זה כתב שביום ל"ד נפסקים מנהגי האבילות, ותו לא), הדעת נותנת שהאשכנזים שהגיעו לאזור בסביבות שנת ש"י הביאו עימם מושג תרבותי חדש 'ל"ג בעומר' (הקשור בר' עקיבא ובתלמידיו), וזה מה שהשפיע בסופו של דבר על עיצובו האחרון של מנהג השמחה במירון. הנלע"ד כתבתי והבוחר יבחר.
ב) גם במקור הסיפורי אין משמעות כזאת. 'מירון... ושם הולכים בכל שנה כל יושבי עיר הקודש צפת תוב"ב אנשים ונשים וטף ביום ל"ג בעומר, ונשארים שם
שבעה ימים ואין אומרים בהם תחנון
והם נקראים הלולא דבי רבי שמעון'. מאחר ושבעה ימים נקראו 'הלולא דבי ר' שמעון' בהכרח שאין מדובר ביום פטירתו. 'הילולא' שימש כמונח של ימי שמחה.
כבר הבאתי במאמר (עמ' 56) דברי ר' משה ירושלמי (תק"ג-תקי"ט): 'ובכל שנה בראש חודש סיוון כל ארץ ישראל ממש באה למירון, ועושים שם עד אסרו חג של שבועות... הימים ההם נקראים הילולא דר' שמעון בר יוחאי'. חוזר ונשנה ש'הילולא' היינו ימי שמחה, במקרה זה מראש חודש סיוון עד אחר חג השבועות.
ג) תלמיד ר' חיים בן עטר תיאר ש'בראש המצבה גומה גדולה לפי ששם מדליקין
בכל לילה'. האם נר נשמה מדליקים דווקא בלילה? מה משמעות הדלקה זו שנעשתה דווקא מידי לילה? כמו כן כתב במפורש שלאחר ההדלקה 'נראה אורה עד צפת וזו מעלה גדולה לרשב"י'. מה המקור ומה המשמעות לאור רב הנראה למרחוק כמעלה גדולה? למיעוט הבנתי, בראש ובראשונה מדובר בצורך בסיסי של תאורה מידי לילה, והמעלה הגדולה היא מעין האמור בנוגע לשמחת בית השואבה ש'לא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה'. ייתכן שבתוך כל זה השתלבה גם תפיסה של שייכות כלשהי ל'נר נשמה', אבל בבסיס ניכר שהצורה והאופן הספציפי הזה נעשו בעיקר לשם תאורה גדולה וחשובה.
אגב, ראוי להזכיר את דברי הראשונים בעניין 'נר נשמה' עצמו. נאמר בכל בו, הלכות יום כיפור: 'והולכין לבית הכנסת ועומדים שם בקדושה ובטהרה וכו'. וכתב ה"ר אשר, ונהגו להיות כל אחד מדליק במקומו נר או פנס ביום הכיפורים לכפר על אביו ועל אמו, כי כבוד הוא לה' יתברך, וכן אמר באורים כבדו ה', אמר הקב"ה הדליקו לפני נר שאשמור נשמותיכם שקרויה נר'.
נאמר באופן די ברור שנר נשמה הודלק בבית הכנסת, לכבוד ה', ולכבוד בית הכנסת על ידי ריבוי האור ('באורים כבדו ה''), וממילא מצווה זו הועילה לנשמה. אבל הדלקה סתם ללא כל תועלת משמע שהיא חסרת משמעות.
ובחזרה לתלמיד ר' חיים בן עטר. בנוגע לאופן ההדלקה, תיאר כיצד היו מכינים מאותם 'בגדי פשתן לבנים וטובים' חתיכות חתיכות, ממלאים שמן בגומה, טובלים הפתילות בשמן ומדליקים. כלומר, ההדלקה באותם בדים טובים נעשתה באופן שהם קיימו את האש, הם היו ה'מעמיד' שלה. לא כמנהג המאוחר שהאש כבר דלקה והשליכו לתוכה בגדים טובים על מנת לשורפם. אמת, פתילות אלו נעשו מבדים חשובים והגבירה מטורקיה אף שלחה אריג יקר עם חוט כסף. נראה כי היתה תפיסה שכבודו של רשב"י הוא להאיר את המקום בחומרים חשובים ויקרים ולא מבלאי בגדים. למרות שהתוצאה המבוקשת – התאורה – כך או כך תהיה אותו דבר.
ד) אזכור שריפת חפצים מופיע כבר אצל ר' חיים הלוי הורוביץ ('חבת ירושלים') משנת תקצ"ה (כמובא במאמר עמ' 63): 'ואחר כך כל הרוצה מטיל חפץ לתוך הספל'.