פורום אוצר החכמה

בתוספות במנחות (סו, א ד"ה זכר למקדש), וז"ל,

נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן, ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל.

וכן מובא ברא"ש פרק ערבי פסחים, והובאו בב"י או"ח סי' תפט.

והנה מבואר בלשון התוס' והרא"ש שבספק חשיכה סופר בברכה, וכ"כ הב"ח להדיא שכן הוא מנהג העולם, וכ"כ בשו"ת מהרש"ל סי' יג.

וצ"ב טובא, דאי מטעם דהוי ספיקא דרבנן, למה הוא מברך ולא אמרינן ספק ברכות להקל כמו דאמרינן בכל דוכתי.

הברכה נגררת אחרי המצוה, וכיון שיכול לסמוך שבכך מקיים המצוה ה"ה לברכה. וכ"ה במי שיש לו ספק על אתרוג בחה"מ שאם אמרינן סד"ר לקולא יכול ממילא גם לברך. [וכעי"ז ידוע מהרדב"ז לענין ס"ס].
אלא שיש להעיר ע"ז מהמ"ב סימן תפו סק"א גבי מרור ע"ש וצ"ע.

נתקלתי בנידון הזה כעת, בהקשר אקטואלי אחר כמובן, ורצוני להאריך בזה מעט.

הרב משנ"נ ביאר את החילוק, למה (לדוג') על ספירה ביום או ספירה של מי ששכח פעם אחת לא מברכים, כי זה רק ספק, ואילו להסופר בביהש"מ אמרי' לברך, כי הברכה נגררת אחרי המצוה, וכיון שיכול לסמוך שבכך מקיים המצוה ה"ה לברכה. וכ"ה במי שיש לו ספק על אתרוג בחה"מ שאם אמרינן סד"ר לקולא יכול ממילא גם לברך.

אמנם עדיין הדבר צ"ב, הרי גם מי שסופר ביום, יתכן שקיבל את אותה תשובה מהרב: "כיון שקשה לך לספור בלילה אתה יכול להמתין ולספור ביום כי סד"ר לקולא", ולמה לא תיגרר הברכה אחרי המצוה, כמו אצל מי שסופר בביהש"מ.

יש לי בזה כמה הגדרות (לא מדוייקות מספיק לע"ע), אבל אשמח לקבל הפניות מי מבאר הדברים היטב.

נוטר הכרמים כתב:בתוספות במנחות (סו, א ד"ה זכר למקדש), וז"ל,

נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן, ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל.

וכן מובא ברא"ש פרק ערבי פסחים, והובאו בב"י או"ח סי' תפט.

והנה מבואר בלשון התוס' והרא"ש שבספק חשיכה סופר בברכה, וכ"כ הב"ח להדיא שכן הוא מנהג העולם, וכ"כ בשו"ת מהרש"ל סי' יג.

וצ"ב טובא, דאי מטעם דהוי ספיקא דרבנן, למה הוא מברך ולא אמרינן ספק ברכות להקל כמו דאמרינן בכל דוכתי.

יתכן שכל הקושייה ליתא מעיקרא, והתוספות סוברים שמברכים גם במצב של ספק ברכות, וכחלק מהראשונים המוזכרים באשכול "ספק ברכות? תברך": viewtopic.php?f=17&t=28996

אולי. אבל באותו סימן בב"י (תפט) נמצאים שני הדינים, לספור בביהש"מ ולברך, ולא לברך על ספירת יום או בהעדר תמימות.
===
ראה מש"כ בשו"ת בצל החכמה חלק ד סימן קעג, ועדיין לא ברירא לי החילוק כה"צ.
===
אולי מישהו יכול להעלות את "בר אלמוגים" סי' ב?

עושה חדשות כתב:נתקלתי בנידון הזה כעת, בהקשר אקטואלי אחר כמובן, ורצוני להאריך בזה מעט.

הרב משנ"נ ביאר את החילוק, למה (לדוג') על ספירה ביום או ספירה של מי ששכח פעם אחת לא מברכים, כי זה רק ספק, ואילו להסופר בביהש"מ אמרי' לברך, כי הברכה נגררת אחרי המצוה, וכיון שיכול לסמוך שבכך מקיים המצוה ה"ה לברכה. וכ"ה במי שיש לו ספק על אתרוג בחה"מ שאם אמרינן סד"ר לקולא יכול ממילא גם לברך.

אמנם עדיין הדבר צ"ב, הרי גם מי שסופר ביום, יתכן שקיבל את אותה תשובה מהרב: "כיון שקשה לך לספור בלילה אתה יכול להמתין ולספור ביום כי סד"ר לקולא", ולמה לא תיגרר הברכה אחרי המצוה, כמו אצל מי שסופר בביהש"מ.

יש לי בזה כמה הגדרות (לא מדוייקות מספיק לע"ע), אבל אשמח לקבל הפניות מי מבאר הדברים היטב.

לדעתי נראה החילוק כך, הסופר ביום הוא ספק חייב ולכך הוא רק ספק מקיים. משא"כ הסופר בביהמ"ש הוא יצא ע"י ספירת ספק חיוב ודאי, שהרי אחר צאה"כ שיהיה חיוב ודאי תעלה לו ספירתו זו. לכך זה נחשב כקיום ודאי.

עוד יהודי כתב:

עושה חדשות כתב:נתקלתי בנידון הזה כעת, בהקשר אקטואלי אחר כמובן, ורצוני להאריך בזה מעט.

הרב משנ"נ ביאר את החילוק, למה (לדוג') על ספירה ביום או ספירה של מי ששכח פעם אחת לא מברכים, כי זה רק ספק, ואילו להסופר בביהש"מ אמרי' לברך, כי הברכה נגררת אחרי המצוה, וכיון שיכול לסמוך שבכך מקיים המצוה ה"ה לברכה. וכ"ה במי שיש לו ספק על אתרוג בחה"מ שאם אמרינן סד"ר לקולא יכול ממילא גם לברך.

אמנם עדיין הדבר צ"ב, הרי גם מי שסופר ביום, יתכן שקיבל את אותה תשובה מהרב: "כיון שקשה לך לספור בלילה אתה יכול להמתין ולספור ביום כי סד"ר לקולא", ולמה לא תיגרר הברכה אחרי המצוה, כמו אצל מי שסופר בביהש"מ.

יש לי בזה כמה הגדרות (לא מדוייקות מספיק לע"ע), אבל אשמח לקבל הפניות מי מבאר הדברים היטב.

לדעתי נראה החילוק כך, הסופר ביום הוא ספק חייב ולכך הוא רק ספק מקיים. משא"כ הסופר בביהמ"ש הוא יצא ע"י ספירת ספק חיוב ודאי, שהרי אחר צאה"כ שיהיה חיוב ודאי תעלה לו ספירתו זו. לכך זה נחשב כקיום ודאי.

כל שלא הגיע הלילה אינו בכלל החובה לספור שעדיין לא בא יומו וגם להראשונים שכל הספירה היא מצוה אחת הרי כל יום הוא ספירה עצמית ונמצא שעדיין אינו חייב אלא רק לאחר זמן כשיגע הלילה.

אבי 1000 כתב:

עוד יהודי כתב:

עושה חדשות כתב:נתקלתי בנידון הזה כעת, בהקשר אקטואלי אחר כמובן, ורצוני להאריך בזה מעט.

הרב משנ"נ ביאר את החילוק, למה (לדוג') על ספירה ביום או ספירה של מי ששכח פעם אחת לא מברכים, כי זה רק ספק, ואילו להסופר בביהש"מ אמרי' לברך, כי הברכה נגררת אחרי המצוה, וכיון שיכול לסמוך שבכך מקיים המצוה ה"ה לברכה. וכ"ה במי שיש לו ספק על אתרוג בחה"מ שאם אמרינן סד"ר לקולא יכול ממילא גם לברך.

אמנם עדיין הדבר צ"ב, הרי גם מי שסופר ביום, יתכן שקיבל את אותה תשובה מהרב: "כיון שקשה לך לספור בלילה אתה יכול להמתין ולספור ביום כי סד"ר לקולא", ולמה לא תיגרר הברכה אחרי המצוה, כמו אצל מי שסופר בביהש"מ.

יש לי בזה כמה הגדרות (לא מדוייקות מספיק לע"ע), אבל אשמח לקבל הפניות מי מבאר הדברים היטב.

לדעתי נראה החילוק כך, הסופר ביום הוא ספק חייב ולכך הוא רק ספק מקיים. משא"כ הסופר בביהמ"ש הוא יצא ע"י ספירת ספק חיוב ודאי, שהרי אחר צאה"כ שיהיה חיוב ודאי תעלה לו ספירתו זו. לכך זה נחשב כקיום ודאי.

כל שלא הגיע הלילה אינו בכלל החובה לספור שעדיין לא בא יומו וגם להראשונים שכל הספירה היא מצוה אחת הרי כל יום הוא ספירה עצמית ונמצא שעדיין אינו חייב אלא רק לאחר זמן כשיגע הלילה.

אה"נ, אבל הרי הוא יוצא בכך ידי חיוב וודאי, שהרי כשיגיע הלילה ויהיה חייב בודאי יצא ידי חובתו בספירה זו. ולא אכפ"ל במה שבשעה שסופר אינו מקיים בודאות.