יומא נ"ב: חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח

[מיללער]

גמ': ור' יוסי אמר לך חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח.
ופירש"י: אלא כל אחד ואחד מתפלל על עצמו שנאמר אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה (מלכים א ח) הלכך חביב הוא שלוחן ליכנס לפומבי.

והריטב"א ז"ל הקשה על פירש"י "כי מה זה ענין לשמועתינו" פי' למה זה חשיבות להשליח היינו הכה"ג ביוהכ"פ שיכול ליכנס בפומבי וע"כ כתב שהעיקר כפי' הר"ח שרואין שביוה"כ החשיב השי"ת את הכה"ג שינו צריך פעמונים כנשכנס ולפנים שונה מכל השנה שנא' בה ונשמע קולו בבואו אל הקודש, וע"כ יכול ג"כ לילך בפומבי ע"כ.

ודברי רשיה"ק צריכים לימוד, האם יש פי' נכון ונשמע בביאור דברי רבנו רש"י זצ"ל?

[מ.ל.]

לכאורה יש על רש"י כמה שאלות. א] אף בגוים כתיב ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי,(ריטב"א, תו"י ותוס' הרא"ש). ב] מה ענין זה לשמועתינו, (ריטב"א). ג] דבגמ' אמרו חביבין ישראל, ולפי רש"י חביב הכהן גדול. ד]מה הועילה החביבות שכ"א מתפלל על עצמו, הרי סוף סוף ביוכ"פ יש שליח, ולא כל אחד זוכה להיכנס לקדש הקדשים.

והכל מתורץ ע"פ הערת רבי יוסף ענגיל בגליוני הש"ס, שציין לדברי רש"י לעיל (מג ע"ב), ז"ל: כהן גדול מראה כבודו וחיבתן של ישראל שהוא שלוחן ועושה עצמו כבן בית וכו'. והיינו, שחיבתן של ישראל מתבטא על ידי כבודו של כהן גדול מפני ששלוחו של אדם כמותו וזה נחשב כאילו הם עצמם מתפללים, משא"כ הגוים שאמנם יכולים להתפלל לבדם, אבל לא להיות כבני בית.

[מיללער]

לא הבנתי בדיוק

למה צריך רש"י להקדמה של "כל אחד ואחד מתפלל על עצמו שנאמר אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה (מלכים א ח)" מה לזה אם היות הכה"ג "כבן בית" הגמ' היתה יכולה לתרץ בפשיטות, כשם שבדף מ"ג אמרי' שאף שבכל יום הכהנים עולים בכבש מן הצד אבל ביוה"כ הכה"ג עולה באמצע, כך לגבי הליכת הכה"ג בההיכל בפומבי.

[הוא היה אומר]

לא הבנתי בדיוק

למה צריך רש"י להקדמה של "כל אחד ואחד מתפלל על עצמו שנאמר אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה (מלכים א ח)" מה לזה אם היות הכה"ג "כבן בית" הגמ' היתה יכולה לתרץ בפשיטות, כשם שבדף מ"ג אמרי' שאף שבכל יום הכהנים עולים בכבש מן הצד אבל ביוה"כ הכה"ג עולה באמצע, כך לגבי הליכת הכה"ג בההיכל בפומבי.

יש הבדל בין הדוגמה שהבאת מהליכה באמצע הכבש, לכניסה בפומבי לקודש הקדשים. הליכה באמצע הכבש אין בו משום זלזול הקודש, וכל הסיבה למניעה במשך כל השנה, הוא משום הליכה שלא לצורך, משא"כ הכא יש בו מדריגה יותר גדולה של ''נאנקייט''
שהקודש הקדשים שהכרובים שם פתוח וחשוף, וזה אנו רואים במה שכל אדם יכול להתפלל ביחידות להקב"ה [ ובלשון נוכח ].

[מ.ל.]

לא הבנתי בדיוק
למה צריך רש"י להקדמה של "כל אחד ואחד מתפלל על עצמו שנאמר אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה (מלכים א ח)" מה לזה אם היות הכה"ג "כבן בית"

מאין שואב ולוקח הכה"ג את ההרגשה של "היימיש" בבית המקדש ביוכ"פ? - לא בגלל מעמדו הרם!! אלא דווקא בגלל היותו שליח של עם סגולה בני ישראל, שכוחם בפיהם ובתפילתם וראויים מצד עצמם לפרוש כפיים אל אביהם שבשמים, וחביבותם עולה לרצון לפני הקב"ה ע"י התכבדות שלוחם הכה"ג, ששלוחו של אדם כמותו, פיו כפיו, וכל כח המשלח יש לשליח.

ניסיתי להראות לעינים ולשבר את האוזן מה שהמקלדת יכולה לבטא. ואם לא הצלחתי, יבואו אחרים וישלימו מלאכתי.

[מ.ל.]

יש הבדל בין הדוגמה שהבאת מהליכה באמצע הכבש, לכניסה בפומבי לקודש הקדשים.

את ההשוואה להליכה באמצע הכבש, לא עשה הרה"ג מיללער שליט"א, אלא ר"י ענגיל, כנזכ"ל בהודעתי הראשונה.

[מיללער]

תודה הרב מ.ל.
הסבר נאה ויפה (על אף שאיני חושב שלזה כיון הגרי"ע בציונו, וקשה להעמיסו בדברי רשיה"ק, אבל לכה"פ יש משהו)

ולהוסיף על דברי מע"כ אולי י"ל כך, שמזה שמשלחין את הכה"ג לפני ולפנים מוכרח שהוא אדם חשוב מאד בפני המקום, דאל"כ הרי כל אחד יכול להתפלל על עצמו, אלא מאי הכה"ג בעצם הוא כללות כלל ישראל ולאו מטעם שליחות, הלכך חביב הוא יותר מסתם בן אדם פרטי ומעייל בפומבי.