ע"ד הגמ' באנוסה שאסורה על המאנס משום איסור לאו למה לא ידחה העשה של ולו תהי' לאשה את הלאו, ומתרצינן כיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל.
הקשו בתו"י בד"ה אי אמרה, מיבמות דמצרכי' קרא דאין עשה דכיבוד אב דוחה שבת הא אי אמר האב לא בעינא פטר הבן מכיבוד? ותירצו "מכל מקום מיד כשצוה האב הוי עשה עליו לעשותו" ע"כ
האם כוונת דברי התוס' שאחר שצוהו האב לא מהני שיאמר לו אח"כ לא בעינא ומחילנא? או אולי כוונת התוס' כיון שבלבו לא מחל רק אומר לו כן בע"כ לא מהני?
האם יש חיוב על בן לכבד אביו אם אביו אומר לו בפירוש שאינו רוצה בכיבודו והבן יודע שבלב אביו ורצונו שיכבדו ולבו בל עמו?
כען זה ראיתי באגן הסהר שהגר"א גנחובסקי ז"ל חקר באם ציער חבירו וחבירו אינו מוחל לו בלב שלם אבל בדברים אומר לו שמחלו, אם אמרינן שעוונו מחול ודברים שבלב אינם דברים.