הר"ן מביא מחלוקת הראשונים אם יש איסור בל יחל על מי שעובר על נדר שאסר עליו חברו, שהרמב"ם פוסק שאין המודר עובר בבל יחל אלא המדיר לוקה אם מהנה את המודר, אבל הר"ן והרמב"ן ועוד חולקים עליו.
והקשה הגאון בעל חשק שלמה ז"ל על הרמב"ם דא"כ מצינו זה נהנה וזה מתחייב.
ואני בעניי איני מבין תמיהתו, דאטו איסור בל יחל הוא איסור הנאה כמו חלבים ועריות, הרי מי שנדר שלא יהנה את הזולת וההנה אותו הרי הוא כמי שנדר שלא יעשה דבר אחר ועבר על נדרו ועובר בבל יחל דברו, ומה לזה לענין של זה נהנה וזה מתחייב? שם אסרה התורה אכילת החלב ולא מסתבר שע"י דין שליחות ילקה מי ששלח חברו לאכול חלב והאוכל יפטור וצ"ע.
והרוגוטשובר בצ"פ תניינא עמוד 66 כנראה גם הוא נתקשה בזה, ובדבריו החריפים וקצרים כתב לאמר: דגרם הוי כעצם הפעולה ואף דקיי"ל דגרם בגדר הנאה של אחר אי אפשר לחייבו כמבואר בקידושין דמ"ג, אך דבר דגרם אסור כמציאות עצמה. ע"כ
לפי קט שכלי, רוצה הגאון לחלק שמשלח אינו 'גורם' איסור אפי' אם יש דין של שליחות, רק שהפעולה נחשב אח"כ כפעולתו וע"ז אמרו שלא מצינו זה נהנה וזה נתחייב, משא"כ להנות בידים את מי שאסר הנאתו עליו, זה הוא גופא מה שאסר עליו בנדרו, והגרם הוא האיסור העצמותי פה ודו"ק