מצאנו בר"ן דאף שאסור לו לרופא שהחולה מודר הנאה ממנו לרפאותו, ועל כן אסור לו לשים סם על גופו משל רופא אלא משל חולה שאז אינו עושה אלא מצוה והרי הוא נהנה מאליו. היכי שהחולה הדיר עצמו מרופא ולא שהרופא הדירו מנכסיו יש להתיר משום סברא דמחיותיה לא אדריה. וכן מצאנו לעיל בסוגיא דביקור חולים דבכה"ג הותר ביקור חולים כאשר החולה אסור בהנאה מן המבקר כיון דמחיותיה לא אדריה.
ויש להקשות ממשנה ערוכה דהמודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני וכו', ולא חילק כלל מי אסר על מי ובכל גווני משמע שיש איסור לתת לו מנכסיו. ועל כרחך דמחמת סברא זו דמחיותיה לא אדריה לא התירו אלא הנאה בעלמא וכגון ביקור חולים אך לא הנאה גמורה מנכסיו.
והנראה לומר, דודאי סברא דמחיותיה לא אדריה אמרינן נמי בהנאה גמורה מנכסיו. אלא דהנודר שלא יהנה הרי בפשטות כונתו על אכילה ושתיה וכל מיני הנאות הרגילים אצל בני אדם. ואף דיתכן שלא אסיק אדעתיה שיגיע למצב שלא יהיה לו מה לאכול חוץ מנכסים אלו בכ"ז אין היתר בזה כיון דעכ"פ דעתו על ההנאות הרגילות בין אדם לחבירו. ורק צרכי חולה שהוא ענין שלא העלה על דעתו אמדינן דעתו שאדעתא שיחלה לא נדר, כיון דמחיותיה לא אדריה, וזאת רק בצירוף שבדר"כ אדם הנודר הנאה הרי אין זה אלא מהנאות הרגילות ולא מצרכי חולה שאינו שייך ברוב בני אדם הבריאים בגופם.