שמואל דוד כתב:בבא מציעא מד. מתני' הזהב קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב כו' כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות "אינו יכול לחזור" בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות "יכול לחזור בו"
והנה הכוונה ביכול לחזור בו ואינו יכול לחזור היינו ששניהם אינם יכולים לחזור כו' ויש לעיין מדוע כתבה המשנה בלשון יחיד.
קושיא זו ניתן לתרץ בפשטות שהשנה מדברת על הלוקח, "שכתוב: "לקח ממנו", ולכן נקטה בלשון יחיד, אפילו שגם המוכר יכול לחזור.
שמואל דוד כתב:ועיין רש"י בד"ה הזהב וז"ל הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי זהב משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף "ואינו יכול לחזור בו" אבל הכסף אינו קונה את הזהב שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה לא קנה "ויכולין שניהם לחזור" כו' ויל"ע מדוע אצל אינו יכול לחזור כתב רש"י בלשון יחיד ואצל יכול לחזור כתב בלשון רבים "ויכולין שניהם לחזור"
החילוק שוב כנ"ל, ברישא כשרש"י כותב את הדוגמא ולשם כך מדבר על הלוקח, הוא מסיים בלשון יחיד, אך בסיפא שכתב רק שאינו קונה ולא דיבר דווקא על הלוקח כתב ששניהם יכולים לחזור.
שמואל דוד כתב:עוד יש להעיר, דהנה בהא דקתני מתניתין "אינו יכול לחזור בו" לא פירש"י כלום אולם אצל "יכול לחזור בו" כתב רש"י וז"ל יכול לחזור בו זה וזה. וצ"ע כנ"ל.
הנה על רש"י זה לא ניתן לתרץ כנ"ל, כי גם כאן המשנה מדברת על הלוקח, שכתוב: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות. ונראה כיוון לתירוץ, שרק ב"יכול לחזור" מדברים בלשון רבים. וצ"ב מדוע.
ואולי אפשר לומר בעז"ה, לומר על המוכר שאינו יכול לחזור, אין בזה שום חידוש. כי זה כל הקנין שיצא מרשות המוכר ועבר לרשות הלוקח. ורק על הלוקח צריך לומר שאינו יכול לחזור, שהקנין מעכב גם אותו מלחזור. (וכן הוא בדעת בנ"א, שקבעו חוק במדינה שהלוקח יכול להתחרט מהמכירה, אבל ודאי שהמוכר לא). אבל כשהמשנה אומרת
שיכול לחזור בו, לא די לומר כן בלוקח שעליו מדברים, כי מן הסברא אפשר לחלק בין הלוקח למוכר ולומר שהמוכר אינו יכול לחזור בו. ולכן רש"י כותב בשני מקומות שיכולים לחזור שניהם.