ש. ספראי כתב:יל"ע בסוגיית נמכר בגניבתו מכות ב' ב', באופן שעדים העידו שגנב ונמכר בגניבתו, והתחיל לעבוד כעבד, ואז הוזמו עדיו, האם נחשב כממון דאיתא בחזרה (כבתוס' ב"ק ד'), כיון שעבדות מתומכרת בממון וישנו בפדיון, א"ד דדמיא למיתה דליתא בחזרה, כיון שאף שעבד יכול לפדות עצמו בממון, מ"מ עבדות אינה נחשבת לממון, שהרי א"א לא רוצה להימכר לעבד.
(וכמובן שהנושא תלוי ועומד אחר ד' האחרונים המסבירים בסוגיין מדוע לא יוכלו העדים לטעון שלא ידעו שאין לו ממון ולכן נמכר בגניבתו, עי' קצוה"ח ושרידי אש ועוד. ונידון האחרונים האם מכירת גנב לעבד עניינו משום "חוב הממון" או משום "עונש הגניבה").
וכתב לי ת"ח מופלג שליט"א
יתכן שזה תלוי במחלוקת בין תוס' ב"ק ד: ד"ה ועדים בשם ריב"א לבין הרמב"ם הל' עדות פ"כ ה"ב, דלריב"א לא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כי ממון אפשר בחזרה. ולפ"ז מי שגרם שחבירו נמכר לעבד הרי הפסיד הזמן שהיה עבד וזמן א"א בחזרה, עי' ב"ב כא: שמקרי ינוקא הוה פסידא דלא הדר, וכתבו תוס' ד"ה ומקרי בשם ר"י דאותה שעה שמלמד להם טעות אין יכולין להחזיר לעולם, עיי"ש, הרי שביטול זמן א"א בחזרה. משא"כ לרמב"ם גם במלקות לא שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה וביאר בכסף משנה דרק בהרגו על פיהם שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה משום דגדול עונשו מנשוא וגו' דומיא דנותן כל זרעו למולך, עיי"ש. ונראה שאם מוכר חבירו לעבד לא מקרי גדול עונו מנשוא דומיא דמחייב חבירו מלקות דלא מקרי גדול עונו מנשוא וגם יכול להיות שיש אנשים שהיו מעדיפים שימכרו אותם לעבד במקום שיקבלו מלקות ואינו ברור אם מלקות הוי חמור טפי ממכירת אדם לעבד. א"כ משמע מכס"מ שאם מוכרים אדם לעבד לולי הדרשה בגניבתו ולא בזממו היינו אומרים שלא שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה וצריך למכור העד כעבד.