מבואר בגמ' שהלויים אמרו שירה זו בזמן החורבן, ואיליא נפל בפומייהו שיאמרו שירה זו דווקא (עיין רש"י שם), ואמרו "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" ולא הספיקו לומר ''יצמיתם ה'אלוקינו'' עד שבאו נכרים וכבשום.
נראה הביאור, שהנה (מבואר כן בנביא מלאכי ועוד) שעבדו להקב"ה בביהמ"ק, אבל היה מתוך הרגל, ולא חיו את העבודה כראוי. וי"ל, שזה רמזו משמים, שלא הספיקו לומר ''יצמיתם ה' אלוקינו'' ש'אין האיש בביתו', ואינו כאן מחמת מעשיהם, ועל כן יכולים הצרים להחריב, וכאילו לא ינקום מיד.
ויש להסמיך מש"כ בברכות ''גדולה נקמה שניתנה בין שני אותיות'' - בין שני אותיות של שם, שגדלותה של נקמה כשיש ה' בתוכינו.
''לעשות בהם משפט כתוב" כשכתוב ומצווה מאת ה' ולא לבד, וכשהסתיר פניו ממנו לא היה שייך ענין נקמה. וילע"ע.