אצטט כאן לשון הירושלמי ובתוך סוגריים מילות הסבר, ואח"כ אסביר מה קשה:
הכי אמרינן בירושלים כלאים פ"א ה"ה: 'הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי (פירוש, כיון שצורת הפרי של כל אחד דומה, אינם כלאים זה בזה, אפילו שהעלים שונים). הלפת והנפוס הילכו בהן אחר העלין (פירוש, כיון שהעלים דומים, אינם כלאים זה בזה, אפילו שפירות כל אחד שונים). התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים (קשה, הרי צנון ונפוס גם העלים וגם הפירות דומים, א"כ למה הם כלאים זה בזה). א"ר יונה, בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי (פירוש, שיש עוד מרכיב שלישי, טעם הפרי, ובמקרה זה, כיון שטעם הפרי כל כך שונה, הלכו אחריו.)'
עד כאן הירושלמי, ועכשיו נסביר מה קשה.
נגדיר המראה של פרי לפי סדרה של א' ב'. זאת אומרת מראה מסוים (נגיד, אדום באורך 10 ס"מ), נקרא לו א'. מראה אחר (נגיד, אדום באורך 20 ס"מ) נקרא לו ב'. וכן הלאה.
נגדיר המראה של העלים לפי מספרים. זאת אומרת, מספר 1 מציין סוג אחד של מראה של עלים, ומספר 2, מראה אחר. וכן הלאה.
עכשיו לפי הירושלמי, הצנון והנפוץ דומים גם בפרי וגם בעלים, אז נכתוב כך:
צנון: א 1
נפוס: א 1
הלפת והצנון הפרי דומה אבל העלים שונים, אז נכתוב כך:
צנון: א 1 (כמו שהנחנו מקודם)
לפת: א 2
הלפת ונפוס הפרי שונה אבל העלים דומים, אז נכתוב כך:
לפת: א 2 (כמו שהוכחנו מקודם)
נפוס: ב 2
יוצא שהירושלמי סותר את עצמו. כי מתחילה הירושלמי אומר שהנפוס הפרי שלו הוא סוג א, ולפי הסוף הירושלמי אומר שהפרי שלו הוא סוג ב.
מבדיקה מהירה לא מצאתי מי שעמד על סתירה זו.