ידוע דעת הפמ''ג [פתיחה הכוללת ח''א אות י] דהכלל דלחומרא מקשינן הוא מספק מחמת ספק דאורייתא לחומרא ואינו בתורת ודאי. וכבר האריך בזה באתוון דאורייתא [כלל יח].
וכעת מצאתי דכבר נחלקו בזה הראשונים, עי' תוס' [פסחים דף מג: ד''ה סלקא בב''ק דף ג. ד''ה דומיא ] דס''ל דהוי דין ודאי, אבל בתוס' שאנץ (תוספות הרשב''א) פסחים דף מג: כתב בצד הראשון לכאורה כהפמ''ג דלחומרא מקשינן הוי מספק, וז''ל תימה היכי תיסוק אדעתין למימר הכי אדרבה איפכא סד''א דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצא דהיכא דאיכא לאקושי לחומרא ולקולא לחומרא מקשינן. ואומר ריב''א דהאי דינא לא שייך בדבר שיש בו כרת דשייך ביה קרבן שלא יביא חולין לעזרה עכ''ל הנוגע לעניננו.
והיינו דיישב הא דהקשו התוס' שם דאיך ס''ד דעושים ההיקש ממצות אכילת מצה לאיסור חמץ ויצא דנשים אינן בלאו דאיסור חמץ, הרי לחומרא מקשינן והיה לנו לומר הפוך דנשים חייבות באכילת מצה, כיון שישנן בלאו דלא תאכל חמץ. ותי' דכיון דאם היינו מחייבים באיסור אכילת חמץ, היה תוצאה שאם אכלו חמץ חייבות קרבן, והרי יש להחמיר משום חולין לעזרה, ולכן עדיף לדרוש את הפסוק לקולא מלדרוש הפסוק לחומרא.
ולכאורה רואים בדבריו כמ'''ש דסובר כהפמ''ג (או יותר טוב הפמ''ג סובר כמותו) דלחומרא מקשינן הוא בתורת ספק, דאל''ה אחרי דאמרינן לחומרא מקשינן אין כאן ספק חולין לעזרה, ואין מקום לתירוצו.
אלא שדבריו מוקשים לי, דאף אם נאמר דלחומרא מקשינן הוא בתורת ספק, מ''מ לא מיושבת קושייתו, דלמה לא נאמר דמספק נאסור את הנשים באיסור אכילת חמץ, וגם נאמר דלא יביאו קרבן כיון דיש ספק אם זהו דין התורה, ומספק לא יביאו, (וגם יהיו חייבות באכילת מצה - מספק משום ההיקש) ואיך ס''ד דאינן בבל תאכל חמץ, עד כדי כך דיש פסוק ("כל") לרבות נשים.
יגעתי ולא מצאתי מי שהעיר בזה, ואשמח לשמוע דעת הרבנים.