כ. בגמרא מובא בסוגריים "והלכתא";
(והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה).
המסורת הש"ס מציין להחכמת שלמה על המקום שכותב שכל הקטע הנ"ל אינו גמרא אלא מקורו בהלכות גדולות.
וברא"ש כאן (אות ג') מפורש "וכן במקצת ספרים נוסחא מבעל ה"ג והלכתא וכו'".
כ"א. בגמרא:
פלפלי; רב ששת אמר שהכל, רבא אמר לא כלום. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא כס פלפלי ביומי דכפורי פטור, כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור.
כוונת רבא היא שאין מברך כלום על פלפלין משום שהם אינם אוכל (ועיין להלן) ואין דרך אכילה לאוכלם, ולכן זה שכוססם ביו"כ אינו עובר בכרת והאוכלם סתם אינו צריך לברך.
הנה בגמרא מגילה (ז:) מסופר:
רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמחא דאבשונא [...] הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא.
ויש לעיין בזה איך יצא ידי חובת משלוח מנות בשני המאכלים הללו, והלא משמע כאן בגמרא (אליבא דרבא, עכ"פ) שהם אינם אוכל והאוכלם פטור מברכה.
ויש לומר ששלח אותם כשהם במצב "רטיבא" ולא ב"יבשתא" וכמו שמסבירה הגמרא בהמשך דמחלוקתם ב"יבשתא", אבל ב"רטיבא" רבא מסכים שחייב לברך.
שוב נראה לומר שכאן מדובר בפלפלי חריפים שהם גרעינים שחורים שטוחנים אותם ועושים מהם תבלין (פלפל שחור של ימינו).
ולכן האוכלם כמות שהם נקרא "כוסס" משום שאין דרך לאוכלם בצורה זו כלל (ועיין ברש"י מגילה ז: בד"ה דאיכסייא לצעא בתראי), אך מרי בר מר שלח לרבה ל"פלפלתא אריכא" שהוא כנראה אינו קשה כל כך ואפשר לאוכל, ושפיר לצאת בו יד"ח משלוח מנות.
כ"ב. בגמרא מובא:
היה ר''מ אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת''ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזהו זה הפלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה.
הגמרא הזו מובאת גם במסכת סוכה (לה.):
ת''ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג. ואימא פלפלין כדתניא היה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ [...] ת''ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה פלפלין.
ופרש"י שם שהלימוד הוא שפלפלין חייבים בערלה משום שהייתי אומר שזהו ירק ולא עץ; "דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמין רותם שאינו גבוה מן הארץ" - קמ"ל שהוא אכן עץ וחייב בערלה - "ולמדך האי עץ מאכל דאפילו פלפלין בכלל".
בתוס' שם שאל על רש"י שהלא יש כמה מני עצים שפלים שיש להם תורת אילן ומאי שנא פלפלין שצריך לימוד מיוחד לעצמו?
ולכן הסביר אחרת וכתב שמכיוון שפלפלין כשהם יבשים ("יבשתא") אין להם שם אוכל - הייתי אומר שגם כשהם חיים לא יחשבו לאוכל ויפטרו מערלה - קמ"ל.
כ"ג. הנה למעשה ישנם ג' סוגי עצים שבהם שייך ענין זה של "טעם עצו ופריו שוה" (אך עיין עוד להלן).
- פלפלין: (כמובא בגמרא כאן ובסוכה לה.) "ת''ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזהו זה הפלפלין".
- אתרוג: (סוכה שם) "פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג".
- תלתן: (ביצה יג.) "תלתן אצטריכא ליה סד''א הואיל וטעם עצו ופריו שוה".
ומתרץ שתלתן ודאי לא יכול להחשב לאילן ולהתחייב בערלה משום שבכמה מקומות מצאנו שהוא ירק ואוסר בכלאי הכרם ולכם א"א לומר שעליו דבר הפסוק. ולגבי אתרוג אין חידוש שלומר שחייב בערלה, שזהו דבר פשוט, וא"כ התורה לא היתה צריכה להזכיר פסוק מיוחד עליו.
(בהקשר לתירוץ בתוס' הזה נזכרתי בקטע מהספר "תורתו של ר' גדליה" (פרק מקורות ההלכה אות ג') שדיבר על הסברא שעומדת מאחורי הסברי חז"ל בגזירות הכתוב בפסוקים. וכ"כ:
מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. יש לשאול: וכי זו היא התכונה היחידה האופיינית לקמה? והלא אפשר למצוא הרבה תכונות אופייניות לקמה, כגון שהיא טהורה, או שגידולה מן הארץ, וכיוצא בזה, ומדוע דורשים דוקא "מה קמה בגלוי"? אבל באמת יש כאן סברה. אדם המבעיר אש צריך להסתכל סביבו. הוא רואה את הקמה הניצבת בשדה חבירו, והוא צריך להיזהר שהאש לא תגיע אליה. התכונה הבולטת ביותר של הקמה בהקשר הזה היא היותה גלויה ונראית למבעיר את האש, וממנה היה צריך להיזהר... וכו' וכו' עיי"ש.
ע"כ).
הנה כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים:
"וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקין זה על זה במערכת העיון ומביאין ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן כגון מה שטמאו במאמר הכתוב פרי עץ הדר אולי יהיה רימונים או חבושים או זולתם עד שהביאו עליו ראיה ממה שנאמר פרי עץ הדר ואמרו שטעם עצו פריו שוה, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אלו הראיות לא הביאום מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה, אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלקת, אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב המקבל, וכן היא ראיתם על הדס [...]".
אכן קצת תמוה מה שהזכיר הרמב"ם הדס בסוף דבריו (שקצת משמע שגם בו דרשו כמו באתרוג).
והנה מצאנו בגמרא בסוכה (לב.) שכותבת גם לגבי הדס שטעם עצו ופריו שווה, וז"ל:
רבי אליעזר בן יעקב אומר ענף עץ עבות עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה הדס.
וא"כ כמה דברים צריכים ביאור; קודם כל מדוע לא נאמר שהדס הוא "פרי עץ הדר" ולא אתרוג? (ושמא י"ל שאין זו לקיחה ניכרת, וכמו שתירצה הגמ' לגבי פלפלין, אך מכ"מ היה לגמרא להקשות מהדס ולא מפלפלין).
כמו כן תמוה קצת מדוע תוס' הנ"ל (סוכה לה.) צריך להקשות מתלתן שבמסכת ביצה ולא מהדס שנמצא רק כמה דפים לפניו?
ובאמת הריטב"א (סוכה שם) גורס בגמרא "ענף עץ אבות עץ שענפיו חופין את עצו הוי אומר זה הדס".
שוב מצאתי שם ברי"ף על הדף שהגיהו מאלפס ישן וגרסו כך: "רבי אליעזר בן יעקב אומר ענף עץ עבות עץ שטעם עצו וענפיו שוה".
(מה הההבדל בין "ענף" ל"עץ" בהדס? הלא אחד הם?!).
ובחות יאיר על הרי"ף עמד על הקושי בגרסת הגמרא וכתב "וצ"ע מאתרוג".
(מעניין שהוסיף שם "נ"ל דמזה יצא להקלירי שיסד בקדושת יום א' דסוכות דבעבות ריח וטעם מר אף על פי דבמדרש [איתא] שהדס ריח ולא טעם ע"כ. רו"ל לא טעם טוב והנאה".
אכן מצאתי במחזור חג הסוכות של נאות ביתי את הפיוט אותו הזכיר הגאון הנ"ל:
יפי שילוש הדסים,
בהוד טעם אשים,
לצג בין ההדסים:
רעולים וגם מתוקים,
אשוה כחק מצוקים,
לחכו ממתקים:
בענפי עץ אבות,
שעורים לבית אבות,
אאסור חג באבות:
וככה"נ כוונתו של החות יאיר היתה למילה "טעם".
בפירוש "מטה לוי" הסביר "בהוד טעם: בהוד נטיעתם דרך גדילתם:" ונראה שלא עמד על אמיתת דברי המחבר).
ואכמ"ל.