יעו"ש שמאריך.יש לדקדק, דלמ"ל להזכיר מליח ולא קאמר היכי מברך על זית, דמאי נ"מ אי הוי מליח או לא. וכן יש לדקדק עוד, מה הלשון אומרת כיון דשקילא לגרעיניה, הו"ל לומר דבלי הגרעין בצר ליה שיעורא, (דהא הגרעין לאו אוכלא, דמכיון דהגרעין אינו מצטרף לאכילה בצר ליה שיעורא), והלשון כיון דשקילא לגרעיניה משמע דהזית היה נטול לגרעיניה ומאי פסקת דהיה נטול גרעין.
לכך נראה, דדרכן היה למלוח את הזיתים בלי הגרעינין, ולכן דקדק להזכיר זית מליח דמוכח שהיה מעיקרא בלי גרעין, וא"כ בצר ליה שיעורא. ומוכח מזה דאם היה אוכל הזית והגרעין עמו לא היה קשה לו הא בצר ליה שיעורא, דמכיון דאוכלין כברייתו על בריה לא צריך שיעור, ומוכח מזה כהר' יוסי בתוס', דאמר דאין פלוגתא בין גמרא דידן, וגם תלמודא דידן ס"ל כהירושלמי, עיין בתוס' לקמן ד"ה בצר לי' שאומר כן.
שוב ראיתי בספר מגן גבורים על שו"ע או"ח (הלכות ברכת הפירות סימן רי) שמדבר באופן אחר, ואומר דהתוס' והרא"ש מחלקים, דאם כשהובא לפניו הזית לא היה הגרעין בו, בטל חשיבותיה, אבל אם הובא לפניו שלם ואכלו, שפיר הוי בריה, ואף שבזית אין אוכלין הגרעין והתוס' כתבו בלשונם שאכלו שלם, היינו דקאי על רמון וענב. והר"ר יונה כתב דבדבר שאוכלין אותו עם הגרעין חשיב בריה אבל זית שאין דרך לאוכלו עם הגרעין אז אפילו כשבא לפניו שלם עם הגרעין, רואין אותו כאלו בטל חשיבותיה. ולדבריו, הירושלמי לאו בזית מיירי, אלא כשאר מאכל בשיעור זית,
ק"ל הא גם בפה"א עדיף משהכל, אלא דהמברך סבר דשלקות מברך שהכל, וא"כ ג"כ בפה"ע אין ברכתו בפה"ע אלא שהכל, כמבואר בסוגי' גבי זית מליח, וצ"ע.
חיימקה כתב:לז.
רש"י: ברכה אחת מעין שלוש - בשלהי פרקין (מ"ד א') מפרש לה על המחיה כו'.
ולאחר כמה שורות
ברכה אחת מעין שלש - על המחיה ועל הכלכלה, ובשלהי פרקין (מ"ד א') מפרש לה.
מה רש"י בא להודיענו, ומהו פשר שינוי סדר הדברים?
נוטר הכרמים כתב:לט, א
ברש"י ד"ה דומסקין. אף הן שלקות מעשב וכו', אבל כאן פירש פרונ"ש וכן שמעתי אני כאן ובב"ק פרונ"ש, וא"א להעמידה דא"כ הרי ברכתו בפה"ע והיאך קדם ובירך על הפרגיות שברכתן שהכל ואינם כדברים חשובים.
והקשה הגרע"א בגליונו,ק"ל הא גם בפה"א עדיף משהכל, אלא דהמברך סבר דשלקות מברך שהכל, וא"כ ג"כ בפה"ע אין ברכתו בפה"ע אלא שהכל, כמבואר בסוגי' גבי זית מליח, וצ"ע.
ואולי י"ל בזה, לפי מסקנת הט"ז סי' ר"ה סק"ג לחלק בדין שלקות דאישתני לגריעותא ואח"כ תיקנם ע"י דבר אחר, דרק בירקות שברכתן בפה"א הפסיד ברכתו הראשונה במה שנשתנה לגריעותא אף בנתקן הדבר אח"כ ע"י ד"א והושבח, אבל בדבר שברכתו בפה"ע, כל שלבסוף החזירו למעליותא ע"י ד"א לא הפסיד ברכתו.
ומעתה יתכן לומר דפרונ"ש דהיינו שזיפים מבושלים חשיב תיקון ע"י ד"א, כדרך בזמנינו לתקנם בצירוף ד"א (צוקע"ר), וא"כ ודאי כה"ג דהתיקון הוא ע"י ד"א בפרי העץ לא הפסיד ברכתו גם אליבא דמ"ד דשלקות מברך שהכל, ומשא"כ אי הוי שלקות מעשב שברכתו בפה"א דבכל גווני הפסיד ברכתו אף אם נתקן ע"י ד"א.
אליהו חיים כתב:התפעלתי על דקות הרגש לכל תיבה ותיבה שברש"י! אשריכם!
הספר הטבעי מגדולי האחרונים לעיין בו על ברכות לשאלה כזו הוא חידושי מהר"ם בנעט שלא מפספס על דבר, ואכן מדבר על השאלה הראשונה, ונתחזק דבריו עוד מחמת שינוי הסדר דלכ' מתיישב לפי דבריו
וז"ל (על הדיבור השני) כל זה הדיבור שפת יתר שכבר כתב כן לעיל בסמוך אהך דינא גופא בד"ה ברכה, אלא דלמדך כאן, דהא לרבינו תם קודם חזרה צ"ל דהך דלבסוף ברכה אחת קאי גם ארישא בכוסס חטה, לכן כתב דאין לנו אלא אותה ברכה שבש"ס דלקמן מ"ד עכ"ל.
והנה בתיבות אחרונות מרמז להשאלה השניה וכוונת רש"י להוכיח מפירוט הגמ' כל הברכה דאין ברכת 'על האדמה' ולכן לבסוף ברכה אחת קאי רק על הסיפא, והדברים נפלאים.
אהרן תאומים כתב:ידידנו הרב שמואל דוד היה בקביעות מביא דיוקים מעין אלה ושלחוהו לאשכול נפרד כאן, והוא נפגע מזה מאוד כאילו לא מחשיבים דיוקים בלשון רש"י, ומדוע לא שייכתם דיוק זה לשם? viewtopic.php?f=29&t=48855
וגביל לתורי חשיב שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, והוסיף דכן נראה מדברי רבינו. ובאמת בלשון הטור שם דחשיב צרכי סעודה, משמע שאינו צורך ברכה בדווקא אלא צורך הסעודה.
לעצם הדבר - היום ראיתי בהגהות וציונים המורחבים שב"עוז והדר" [במהדורות החדשות בלבד, ביל"מ] שבכת"י כלל לא מופיע הביאור הראשון ברש"י, ובלצ"ג.
חיימקה כתב:אהרן תאומים כתב:ידידנו הרב שמואל דוד היה בקביעות מביא דיוקים מעין אלה ושלחוהו לאשכול נפרד כאן, והוא נפגע מזה מאוד כאילו לא מחשיבים דיוקים בלשון רש"י, ומדוע לא שייכתם דיוק זה לשם? viewtopic.php?f=29&t=48855
אם הטענה עליי, הרי שאתה צודק בהחלט, לא זכרתי בזמן שכתבתי שיש מדור לדברי רש"י בלבד.
ואם הטענה על מנהלי הפורום, אזי נחכה ונראה.
חיימקה כתב:אליהו חיים כתב:התפעלתי על דקות הרגש לכל תיבה ותיבה שברש"י! אשריכם!
הספר הטבעי מגדולי האחרונים לעיין בו על ברכות לשאלה כזו הוא חידושי מהר"ם בנעט שלא מפספס על דבר, ואכן מדבר על השאלה הראשונה, ונתחזק דבריו עוד מחמת שינוי הסדר דלכ' מתיישב לפי דבריו
וז"ל (על הדיבור השני) כל זה הדיבור שפת יתר שכבר כתב כן לעיל בסמוך אהך דינא גופא בד"ה ברכה, אלא דלמדך כאן, דהא לרבינו תם קודם חזרה צ"ל דהך דלבסוף ברכה אחת קאי גם ארישא בכוסס חטה, לכן כתב דאין לנו אלא אותה ברכה שבש"ס דלקמן מ"ד עכ"ל.
והנה בתיבות אחרונות מרמז להשאלה השניה וכוונת רש"י להוכיח מפירוט הגמ' כל הברכה דאין ברכת 'על האדמה' ולכן לבסוף ברכה אחת קאי רק על הסיפא, והדברים נפלאים.
תודה על המחמאה, ולוואי שנזכה.
ייש"כ על הדברים, ועל ההפניה למהר"ם בנעט.
לעצם הדבר - היום ראיתי בהגהות וציונים המורחבים שב"עוז והדר" [במהדורות החדשות בלבד, ביל"מ] שבכת"י כלל לא מופיע הביאור הראשון ברש"י, ובלצ"ג.
נוטר הכרמים כתב:בגמ', גביל לתורי צריך לברך, ור"ש אמר אפילו גביל לתורי נמי א"צ לברך דאר"י אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת.
יל"ע אי החיוב ליתן מאכל לבהמתו חשיב צורך ברכה או צורך סעודה, וצדדי חקירה זו יתבארו לפנינו בס"ד.
הנה הב"י כתב, וז"ל:וגביל לתורי חשיב שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, והוסיף דכן נראה מדברי רבינו. ובאמת בלשון הטור שם דחשיב צרכי סעודה, משמע שאינו צורך ברכה בדווקא אלא צורך הסעודה.
ובב"י שם הביא דבדברי הרמב"ם (פ"א ה"ח) מבואר דגם תנו לפלוני לאכול לא הוי הפסק, ונראה מדבריו דכל שהשיחה מענין אכילה ל"ה הפסק, וא"צ שתהא השיחה מענין פרוסת המוציא בדוקא, יעו"ש.
הבאת מלח ולפתן האמורה כאן אינה אלא לצורך האכילה, משום שלא יתכן לאכול תפל בלי מלח, ולא הוזכר לא בגמרא ולא ברש"י שיש בדבר מצוה. ('צורך ברכה' דאמר רש"י, היינו צורך הדבר שבירך עליו, בדומה ל'טול ברוך'.)נוטר הכרמים כתב:הלכתא דבעינן מלח בפרוסת המוציא.
אבני גזית כתב:מד.
הגמרא מאריכה לתאר דוגמאות איך רבותינו אכלו פי תשעים מבני אדם (שלושים סאה), איך פניהם נזלו שומן, איך נשרו שערותיהם מרוב אכילה ואיך נטרפה דעתם עד שהיה צריך בלשים לאתר אותם.
האם מצינו ביאור פשוט ומיישב דעת על צורת האכילה הזו שלא מצאנו לה עידוד בספרי המוסר והיראה?
ביקורת תהיה כתב:שאלה מתאימה למתחיל.
יאיר כתב:לגבי ר"ל יש מי שפירש "נראה שריש לקיש השתכר מפירות גנוסר, והיה צורך להביא אותו לביתו".
שייף נפיק כתב:היה על זה מאמר ארוך מר''י עינבל בישורון בשנת תשע''ח ועל דא (כמעט) אפקוהו מבי מדרשא...
אבני גזית כתב:יש מי שלא פירש כך?יאיר כתב:לגבי ר"ל יש מי שפירש "נראה שריש לקיש השתכר מפירות גנוסר, והיה צורך להביא אותו לביתו".
טעות!ביקורת תהיה כתב:שאלה מתאימה למתחיל.
ביקורת תהיה כתב:כיון שבא לכלל כעס
דודי צח כתב:מספרים מסויימים הנקוטים רבות בש"ס הם בדרך כלל מלשון גוזמא (ארבע מאות...).
א. כזב! סיפורו של רבה בר בר חנה הובא אגב הזכרת אוכלי פירות גנוסר, ולא לשום צורך הלכתי.דודי צח כתב:כיון שהגמרא הסמיכה עובדות אלו לצורך בירור הלכתי טהור של 'עיקר וטפל' קשה לומר כי אין כאן שום פשט ועובדה אמיתית, והכל כתב חידה.
דודי צח כתב:כיון שהגמרא הסמיכה עובדות אלו, לצורך בירור הלכתי טהור של 'עיקר וטפל' קשה לומר כהבנת התשב"ר העלומים, כי אין כאן שום פשט ועובדה אמיתית. והכל כתב חידה.
השיטה הזאת, שכל גמרא שלא מסתדרת לנו בראש, בוודאי מדברים על סודות דרושיים, איננה יכולה להצליח לכאורה בגמרא זו, שהראשונים גם טורחים להסביר את אופן העיקר והטפל שיש כאן (שהמתיקות מולידה צורך לאכול מליח, והמליח מוליד צורך לאכול פת ומזונות -עיין תוספות).
לפיכך, ראויה שאלת השואל לחזור על מקומה המכובד. לחכמים דמתא, שינסו להסביר את אשר אתם. איך באמת אפשר להעלות על הדעת אופן אכילה כזה, שאיננו מכירים אצל החפץ חיים והאמרי אמת, אפילו אפס קצהו.
מריה דאברהם! פה קדוש, אשר 'אקרוקתא' ו'אנכי', 'בחצוצרות' ו'קרא את יהושע', 'ואלה המשפטים' וכו' שגורות על לשונו, יבטא בשפתיו משׂפ"ח כזה?!דודי צח כתב:איך באמת אפשר להעלות על הדעת אופן אכילה כזה, שאיננו מכירים אצל החפץ חיים והאמרי אמת, אפילו אפס קצהו?
פוק חזי מאי עמא דבר
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 43 אורחים