תלמוד בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א
אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה.
בהמשך מביאה הגמ' 2 שיטות, האם היה זה במקדש ראשון, ומדובר בכרובים שבקודש הקדשים, או במקדש שני, ומדובר בכרובים החקוקים בכותל של הקודש (את הכרובים עשה שלמה והם נשארו גם בבית שני).
נשאלת השאלה - מהי 'חיבתם לפני המקום' שראו ישראל בכרובים.
בהמשך אומרת הגמ'
נד עמוד ב
אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה.
וראה רש"י שהכוונה לכרובים שעל הכותל, שקילפום משם.
הריטב"א שם מקשה ומתרץ (תודה לרב 'לעניין' שהודיעני על ריטב"א זה)
חידושי הריטב"א מסכת יומא דף נד עמוד ב
בשעה שנכנסו עו"ג להיכל מצאו כרובין מעורין זה בזה. הקשה הרב בן מיגא"ש ז"ל דהא בב"ב (צ"ט א') אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו של מקום, ויש מתרצים דהתם בכרובים דמשה אבל הכא בכרובים דצורתא שבכותלים תמיד היו מעורין, ותימא דא"כ היכי אמרינן לעיל שהיו מראין להם כרובין דצורתא להראות חיבתן לפני המקום, והנכון כמו שפי' הרא"ם ז"ל דהני נמי בנס היו מעורין עכשיו אלא שנעשה נס לרעה כדי לגלות ערותן.
א"כ הריטב"א הבין שהחיבה שהייתה נראית לישראל כשהיו רואים את הכרובים אינה אלא משום שהם ידעו שכאשר אינם עושים רצונו של מקום אין פניהם של הכרובים איש אל אחיו, וכיון שהם רואים את הכרובים פניהם איש אל אחיו זו הוכחה על חיבתם לפני המקום.
לענ"ד יש כמה הערות על דבריו:
א. בב"ב צט. זו מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר האם אכן היה הבדל בין עמידת הכרובים בזמן שעושים רצונו של מקום לזמן שאינם עושים. לחד מ"ד הם אף פעם לא שינו את מצבם.
א"כ כל דברי הגמ' ביומא שהיו גוללים את הפרוכת וכו' אינם אלא לחד מ"ד. וזה צ"ע שכן הגמ' מזכירה את זה כמשהו מוסכם (אמנם המהרש"א ביומא כתב ע"פ הריטב"א שאכן אי"ז אלא לחד מ"ד).
ב. לפי הריטב"א צ"ל שלפי השיטה שהיה זה בבית ראשון, לפני שהיו גוללים את הפרוכת להראות לישראל היו בודקים האם אכן הכרובים מעורים זה בזה, שאם לא כן תהיה לישראל עגמת נפש גדולה מאד. ובגמ' לא נזכר דבר זה.
ג. מהגמ' משמע שתמיד, בכל הרגלים שבכל השנים, היו מראים לישראל את הכרובים, ותמיד ראו אותם מעורים זה בזה.
האם אף פעם לא קרה שלא עשו רצונו של מקום? הלא כל ארבעים שנה אחרונות של בית שני לא היה לשון של זהורית מלבין (יומא לט.) ודברים נוספים לא היו כתיקנם, ככתוב שם. ואילו אצל הכרובים לא היה שום שינוי?
ד. האם העובדה שישראל ראו את הכרובים לעולם מעורים זה בזה, לא עוררה אצלם את החשש שמא הלכה כמ"ד השני בב"ב, שתמיד עמדו באותה צורה בה העמידום כשעשאום?
לכן, לולי דברי הריטב"א, הוה אמינא ש'ראו חבתכם לפני המקום' אינה נובעת מהאמונה בכך שכאשר אינם עושים רצונו של מקום אין פני הכרובים איש אל אחיו, אלא מעצם העובדה שישנם כרובים העומדים באופן שמראה חיבה לישראל, שכן הכרובים נעשו על פי ה' משום חיבתם של ישראל לפניו, בין הכרובים של משה ובין הכרובים של שלמה (ד"ה א' כח יט - הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית). ואת זה יכלו להראות לישראל תמיד. כל זמן היות הבית עומד על תילו. שכן כל דברי הגמ' בב"ב (לולי דברי הריטב"א) אינם אלא על הכרובים שעשה שלמה בקודש הקדשים, ולא על הכרובים החקוקים בכותל.
ואף בבית ראשון י"ל שהראו להם את הכרובים שעשה משה, וגם עליהם י"ל שתמיד היו מעורים זב"ז.