י. אברהם כתב:עבודה ברורה תמורה ו:
מיללער כתב:האם דנו על רש"י מסכת תמורה אם זה אכן מפרי עטו של רבינו רש"י הקדוש?
גל של אגוזים כתב:מצאתי ב"ה ומצו"ב
מיללער כתב:תודה רבה - אפשר להעתיק את דבריו או אולי קישור להספר?
מיללער כתב:כב.
אמר רבא אבודת לילה לא שמה אבודה. ופירש"י (ד"ה והאמר רבא) דהיינו שאם אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה לאו שמה אבודה, דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת לאו שמה אבודה ורועה אם נתכפר בחברתה.
מה הדין בחטאת שנאבדה בשבת ויו"ט? לכאורה יש לדמותה ללילה דלא מצי לאקרובה או דלמא לילה לאו זמן הקרבת קרבנות בכלל אבל בשבת ויו"ט מקריבין קרבנות (ואפי' החטאת עצמה שנקרבה בשוגג בשבת ונזרקה הדם כיפר) - האם דנו בזה?
אליהו חיים כתב:מיללער כתב:כב.
אמר רבא אבודת לילה לא שמה אבודה. ופירש"י (ד"ה והאמר רבא) דהיינו שאם אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה לאו שמה אבודה, דהואיל ובלילה לא מצי לאקרובה והיא נמצאת ביום המחרת לאו שמה אבודה ורועה אם נתכפר בחברתה.
מה הדין בחטאת שנאבדה בשבת ויו"ט? לכאורה יש לדמותה ללילה דלא מצי לאקרובה או דלמא לילה לאו זמן הקרבת קרבנות בכלל אבל בשבת ויו"ט מקריבין קרבנות (ואפי' החטאת עצמה שנקרבה בשוגג בשבת ונזרקה הדם כיפר) - האם דנו בזה?
הגידולי טהרה בפתיחה לענין ספיקתו שם אם אפשר להמיר בזמן שא"א להקריב דאף להצד שאינו יכול אבל בשבת נחשב ראוי להקרבה כיון דמקריבין ק"צ בשבת, הביא ראיה ממשנה בכריתות ח' ב' דמפלת לאור שמונים ואחד פטור מקרבן משום שלא יצא לזמן הראוי להקרבה ואעפ"כ המפלת ביום שמונים ואחד שחל בשבת נחשב זמן ראוי להקרבה כיון דראוי לקרבן ציבור.
ומבואר על דרך טעם הראשון שכתב הרב מיללער, אך לא נאמר במשנה משום דבדיעבד קרבנו כשר אם יקריבו בשבת.
והנה דין הזה דאם הוקרב בשבת הורצה מבואר בכמה מקומות בש"ס לענין הקרבת כבשי עצרת בשבת שלא לשמן דהוי שלמים בעלמא דהורצה [ביצה כ' ב' ומנחות מ"ח א'], אך (בבקשת סליחה על העמרצות) אולי דוקא בקרבן כזה כשלמי ציבור הראוי לבוא בעצרת ורק דוקא לשמה, נאמר בה דהורצה עכ"פ לשלמים בעלמא בהקרבה שלא לשמה, אבל קרבן חטאת דעלמא דלא ראוי כלל להקרבה היום אולי אינו מרצה אף בהקריבו בשבת (ובביצה שם דמדמה הגמ' הקרבה ביו"ט למ"ד אין מקריבין נו"נ אולי דוקא ביו"ט נאמר ולא בשבת וכמשמעות פשטות הסוגיא דנקט יו"ט דוקא).
אך מסתמא מה שהביא הרב מיללער שליט"א שידו רחבה ועיניו אפיקים על הש"ס כפשטות דאף בחטאת בשבת כן יש לו מקור נאמן, ואולי אפשר להודיעני ולהאיר עיני בזה.
מיללער כתב:במשניות תמורה מבואר דולדות ותמורות שלמים וכן ולדות עולה הרי הם כתחלת הקדש וקריבין.
מה הדין לגבי בל תאחר, האם יש איסור בל תאחר על ולדות ותמורות של קרבנות? לכאורה הרי מעולם לא נדר שיקריב את הולד והתמורה (ואולי יש לחלק בזה בין ולד קדשים לתמורת קדשים שפיו הקדישו) וראיתי בחק נתן עמ"ס תמורה (יח. ד"ה שם ור"י מפרש ) דס"ל דבולדות ותמורות ליכא בל תאחר.
אולם בחו"ב ראיתי שהגרח"ג מבאר בדברי התוס' דלאחר שנתרבו ולדות ותמורות מהקרא דתשא ובאת כללינן להו נמי בבל תאחר - והביא ראי' מעובדא דר' פפייס (שם ע"ב ובר"ה ו.) דפריך בגמ' על מה שאכלו ולד שלמים בחג דעברו על בל תאחר עיי"ש
אולם באמת קושית הגמרא שם אינה מבל תאחר אלא מהעשה של ובאת שמה (וכן הוא הגירסא בר"ה) ואם אפשר לחלק בין העשה של ובאת שמה להלאו דבל תאחר אין מזה ראי' וצ"ע.
.השוחט כתב:.
המקדיש כשפודה (כשנפל מום)– מוסיף חומש. אבל גאלו אחר, וכן תמורה – אין חומש.
הפריש קרבן לצורך חבירו, לענין תמורה – מתכפר עושה תמורה ולא המקדיש.
מיללער כתב:הצעתי היתה שאם ראובן מפריש קרבן להתכפר בו שמעון, מעכשיו הקרבן - לכה"פ חלק הכפרה שבו - שייך לשמעון וכאלו הקנהו לו, וממילא לגבי הכפרה הרי נחשב כתרומה ביד כהן ואין המקדיש יכול לישאל.
שבת שלום ומבורך
מיללער כתב:הצעתי היתה שאם ראובן מפריש קרבן להתכפר בו שמעון, מעכשיו הקרבן - לכה"פ חלק הכפרה שבו - שייך לשמעון וכאלו הקנהו לו, וממילא לגבי הכפרה הרי נחשב כתרומה ביד כהן ואין המקדיש יכול לישאל.
הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר אִם בָּאוּ תְּמִימִים יִקְרְבוּ.
והנה האי סוגיא דלעיל מובא בפרק ארבעה אבות, ושם פירשו בתוספות להדיא:והנה יש לעיין בהאי דינא דלכתחלה אין באין מחו"ל, אם הוא דין דלכתחלה לא יעלום, או דהוא היתר דאי"צ להעלותן. ולשון הרגמ"ה 'אין צריך להעלותן'. ושמעתי לדייק מהספרי כהרגמ"ה.
רק יש לדון דלעיל ח' ב' מבואר דבבכור בחו"ל אליבא דר"ש כיון דלכתחלה לא יעלו חשיב אית ליה זכיה בגוויה, ולכאורה כ"ז אם יש דין לא להקריב, אבל אם רק היתרא הוא דאין צריך להעלות למה נחשב דאית ליה זכיה בגוויה. וי"ל.
לְכַתְּחִלָּה לָא. פֵּירוּשׁ, אֵין צָרִיךְ לַהֲבִיאָם.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 70 אורחים