פורום אוצר החכמה

בגמ' רואים שרב הונא הקפיד על קידוש על יין דווקא והדגיש עמדה זו גם בפני רב.
אולי יש להעיר מהמעשה המבואר במקום אחר שרב הונא עמד לפני רב בלי חגורה כי מישכן את חגורתו לייין לקידוש ורב התפעל מזה ובירכו שיתכסה במשי

במפרשי הש"ס לא עמדו בזה?

ראה 'מראית העין' להחיד"א על־אתר.

קיב.

מעיקרא הוו שכיחי כולי יומא זמנא חדא פגעה ברבי חנינא בן דוסא אמרה ליה אי לאו דמכרזן עלך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו סכנתיך אמר לה אי חשיבנא ברקיע גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם אמרה ליה במטותא מינך שבק לי רווחא פורתא שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות ותו חדא זמנא פגעה ביה באביי אמרה ליה אי לאו דמכרזי עלך ברקיע הזהרו בנחמני ובתורתו הוה סכנתיך א"ל אי חשיבנא ברקיע גוזרני עלייכי שלא תעבורי ביישוב לעולם

צע״ק מדוע לא ביקשה מאביי ״במטותא מינך שבק לי רווחא פורתא״ כמו שביקשה מאת רחב״ד.

יוסף חיים אוהב ציון כתב:במפרשי הש"ס לא עמדו בזה?

בהג' יעב"ץ כתב שאתי' כמ"ד (שבת נו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה [ועי"ע בהערות הגריש"א שהביא דברי המהר"ל, ולכאורה כוונתו לנצח ישראל פל"ג]
ועי"ע בעמודיה שבעה - ריש עמוד הששי - מגדל דוד (לג) ובדברי יהונתן (אייבשיץ) פרשת וירא

ובכדי לא להשאיר הגליון חלק חס וחלילה, אביא מה שכתב ביד יוסף [וכעי"ז אי' בעוד ספרים ולאו כרוכלא]

כבר לא נותר לה מה לבקש...
ותו, הא פשו לה הני גזייתא.

צ"ל 'קיב:' (בסופו).

לבי במערב כתב:כבר לא נותר לה מה לבקש...
ותו, הא פשו לה הני גזייתא.

צ"ל 'קיב:' (בסופו).

אפשר לה לבקש יום אחד...

לשון אחרון עיקר (גם כתבו כן בכמה ספרים), ובמילא - כבר הותיר לה בעצמו רווחא פורתא.

מיללער כתב:קט.

תניא אמרו עליו על ר"ע מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בביהמ"ד, חוץ מערבי פסחים וערב יוהכ"פ. בערבי פסחים בשביל תינוקות כדי שלא ישנו וערב יוהכ"פ כדי שיאכילו את בניהם.

מה הפירוש שבערב יוהכ"פ היה אומר הגיע עת לעמוד בביהמ"ד 'כדי שיאכילו את בניהם'? רש"י והרשב"ם לא פירשו דבר, ובפשטות היינו משום המצוה לאכול בתשיעי, אבל הלשון יאכילו את 'בניהם' אינה מדויק לפי"ז.

והנה בתוס' נחלק על פי' הרשב"ם בענין ערבי פסחים, שהרשב"ם פי' דהיינו ערב פסח ביום, היו האבות מפסיקין ממשנותיהם כדי שיישנו התינוקות ביום להיות ער בלילה, ותוס' הקשו דאטו לא יוכלו הבנים לישן בלי אביהם, אלא הפירוש הוא ערבי פסחים בלילי יו"ט ימהרו לילך הביתה ולא ישבו ללמוד כדי שיקדמו הסעודה ולא ישנו הקטנים.

ולכאורה מה יענו התוס' על ערב יוהכ"פ דבפשטות הכוונה על ערב יוהכ"פ ביום וא"כ לא יהי' הברייתא בסגנון אחד, דערבי פסחים היינו בלילה וערב יוהכ"פ ביום.

ובאמת, במס' סוכה כח. נאמרו הדברים על רבי אליעזר שמעולם לא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים - ושם לא נמצא ההוספה של טעם הדבר 'כדי שיאכילו התינוקות' ורש"י פי' שם בד"ה ועיוהכ"פ. שצריך לאכול מבעוד יום. דהיינו שהיה מזרז את רבנן דבי מדרשא ביום לילך הביתה לאכול בערב יוהכ"פ משום אכילה בתשיעי, ובוודאי שהמדובר הוא ביום ולא בלילי יוהכ"פ, ואם כן הוא הדין בערבי פסחים מיירי מבעוד יום וכמו שפירש הרשב"ם (וע"ע שם בסוכה ברש"י שפי' על ערבי פסחים משום עשיית פסחים שגם כן הוא ביום).

אולם אולי בכאן שנאמרה טעם אחר שהוא 'כדי שיאכילו התינוקות' יכולים לפרש דמיירי בלילה, כיון שמחנכין את הקטנים לתענית לשעות, ממהרין את האבות בלילה לילך ולהאכיל את התינוקות שלא יתענו ביותר מדי - וא"כ לא קשה על התוס' כנ"ל.

ומצאתי שלכאורה מפורש כן בתוספתא דיומא פ"ד ה"ב, דאיתא שם: תינוקות סמוך לפירקן מחנכין אותן בפני שנה ובפני שתים בשביל שיהיו רגילין במצוות, רבי עקיבא היה מפטיר מבית המדרש 'בשביל תינוקות שיאכילום אבותיהם' מעשה בשמאי הזקן שלא רצה להאכיל את בנו וגזרו עליו חכמים והאכילוהו בידו. ע"כ, ומשמע מהמשך לשון הברייתא שמאכילין את התינוקות היינו לאחר שהתענו לשעות וכדו' וכנ"ל

נפלא ביותר!

ועי' במרומי שדה וב'דף על הדף' בשם האדר"ת.

לבי במערב כתב:לשון אחרון עיקר (גם כתבו כן בכמה ספרים), ובמילא - כבר הותיר לה בעצמו רווחא פורתא.

אשמח במקור

נוטר הכרמים כתב:
ועי' במרומי שדה וב'דף על הדף' בשם האדר"ת.

ראיתי ההערה במרומי שדה - יישר כח

אין לי הדף על הדף מה מובא שם מהאדרת?

מיללער כתב:אין לי הדף על הדף . .

מצוי הוא כאן.

לבי במערב כתב:

מיללער כתב:אין לי הדף על הדף . .

מצוי הוא כאן.

תודה רבה!

שמואל דוד כתב:אשמח במקור

בחיפוש באוצה"ח מצאתי את הכתוב ב'חלקת יהושע' (ברסלר) על־אתר (ס"ע תתטו).

פלתי כתב:

שמואל דוד כתב:פסחים עח:

רד״ה לא מעכבא - כפרה בדיעבד. איזה כפרה יש בפסח?

היה לך לציין קושייתך על הגמרא לעיל ס"א ע"ב, שחטו למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים. ולעצם השאלה, ראיתי ברש"י סוטה ו ע"ב דתניא התם "כיפרה [המנחה] ספיקה והלכה לה", ופירש רש"י: האי כפרה לאו כפרת עון הוא ולא הזכרת עון אלא [כפרה] הראויה לה קאמרינן שעשתה מנחה זו בשעת הקטרת קומצה כל מה שיש עליה לעשות שהרי בהכשר קרבה.

עי' בתפאר"י על המשנה ראשונה במס' תמורה שהוכיח ד'כפרה' בל' הש"ס היינו זריקת הדם, וא' מראיותיו הוא מהדין שה'מתכפר' עושה תמורה ומה כפרה שייך בפסח ושלמים שגם הם עושין תמורה, והביא גם את הראי' מע"מ שיתכפרו בו ערלים הנ"ל, עיי"ש

קח. ומצפרא זמן פסחא הוא דכולי יומא חזי לפסחא וכו'
בהסבר הגמרא לסיבה שנימא שרב ששת לא אכל כפי שיטת הרשב"ם ותוספות משום לא פלוג והואיל ואיתסר איתסר אף שאין פסח בזה"ז, ואולי אפשר לומר שלא רק בגלל לא פלוג אלא מפני שמא יבנה ביהמ"ק באותו היום ער"פ ויצטרכו להקריב קרבן פסח, וכפי שנאמר (סוכה מא רה"ש ל מנחות ס"ז ועוד) מ''ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו, וכדאיתא בסנהדרין כב והתניא רבי אומר אומר אני כהנים אסורין לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ואמר אביי כמאן שתי כהני חמרא האידנא כרבי מכלל דרבנן אסרי התם היינו טעמא מהרה יבנה בית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא ה''נ בעינא כהן הראוי לעבודה וליכא

אהרן תאומים כתב:קח. ומצפרא זמן פסחא הוא דכולי יומא חזי לפסחא וכו'

רב ששת היה בבבל, ומן הסתם, גם אם היה נבנה בית המקדש בו ביום, הרי הוא בדרך רחוקה.

HaimL כתב:

אהרן תאומים כתב:קח. ומצפרא זמן פסחא הוא דכולי יומא חזי לפסחא וכו'

רב ששת היה בבבל, ומן הסתם, גם אם היה נבנה בית המקדש בו ביום, הרי הוא בדרך רחוקה.

ואשא אתכם על כנפי נשרים,(תרגום יונתן) אַתּוּן חֲמִיתוּן מַה דִּי עֲבָדִית לְמִצְרָאֵי וּטְעָנִית יַתְכוֹן עַל עֲנָנִין הֵי כְּעַל גַּדְפֵי נִשְׁרִין מִן פִּילוּסִין וְאוֹבֵילִית יַתְכוֹן לְאַתַר בֵּית מוּקְדָּשָׁא לְמֶעֱבַד תַּמָּן פִּסְחָא וּבְהַהוּא לֵילְיָא אֲתֵיבִית יַתְכוֹן לְפִילוּסִין וּמִתַּמָּן קְרִיבִית יַתְכוֹן לְאוּלְפַן אוֹרַיְיתִי:
מסופר על המונקאטשער רבי שחזר מאפיית המצות בער"פ ואמר לשמשו שהוא מאמין באמונה שלימה שהוא יוכל לאכול אותם עם קרבן פסח עוד הלילה בירושלים, ושמשו שאל אותו הרי אנחנו בחוץ לארץ ולפי השעה בארץ ישראל כבר לילה ואיך שייך? וענה לו אתה תשאר בקושיה ואני יאכל את המצות עם קרבן פסח בירושלים הלילה.
ובכל אופן לגבי הערתך על דרך רחוקה יש לשאול כבר על ההו"א של הגמרא שהאיסור סמוך למנחה גדולה משום פסח שייך רק להנמצא בירושלים, וזה אינו דהרי לא פלוג לכאורה

אהרן תאומים כתב:

HaimL כתב:

אהרן תאומים כתב:קח. ומצפרא זמן פסחא הוא דכולי יומא חזי לפסחא וכו'

רב ששת היה בבבל, ומן הסתם, גם אם היה נבנה בית המקדש בו ביום, הרי הוא בדרך רחוקה.

ובכל אופן לגבי הערתך על דרך רחוקה יש לשאול כבר על ההו"א של הגמרא שהאיסור סמוך למנחה גדולה משום פסח שייך רק להנמצא בירושלים, וזה אינו דהרי לא פלוג לכאורה

שים לב שהמפרשים לא אמרו לא פלוג רבנן בתקנתא אלא לשון הרשב"ם היא, ואע"פ שלא היה פסח בימיו הואיל ואיתסר איתסר:

כלומר היה איסור דרבנן, שאסרו לאכול משעה הראויה להקרבת ק"פ. והאיסור הזה לא בטל, אע"פ שבטל הטעם. אתה רוצה לחדש באיסור, ולומר שיש טעם גדול, מהרה ייבנה המקדש. אבל משום הטעם הזה, שהוא טעם שנתחדש עכשיו, ולא מכוח מה שנאסר כבר, א"כ, לא נאסור אלא רק על מי שיכול להקריב ק"פ, שאינו בדרך רחוקה.

פטפוטי אורייתא טבין

אהרן תאומים כתב:פטפוטי אורייתא טבין

לא הבנתי. אתה דמיינת איסור, ואני מפטפט?
נו, טוב. ניפרד כלא ידידים.

HaimL כתב:

אהרן תאומים כתב:פטפוטי אורייתא טבין

לא הבנתי. אתה דמיינת איסור, ואני מפטפט?
נו, טוב. ניפרד כלא ידידים.

נאמר לימוד זכות שעכשיו אתה כבר מפטפט שטויות, פיטפוטי אורייתא טבין זו מחמאה לא ביקורת, ולעצם העניין יש לך חוסר הבנה בסיסית בדברים איזה איסור לא זה ולא זה ההו"א של הגמרא יכלה להיות לא רק משום לא פלוג
(כפי שיטת הרשב"ם ותוספות משום לא פלוג-[מצוטט מדברי הראשונים שעליהם כתבת "שים לב" שמתי לב וזה מה שאכן כתבתי]) בלבד אלא שחשב לאסור על עצמו מפני שמא יבנה ביהמ"ק וכפי שכתבתי "ואולי אפשר לומר שלא רק בגלל לא פלוג",
ואתה מה פרצת עליך פרץ, ניפרד כלא ידידים? נפלת על הראש ?

פסחים קכ.

עיין רש״י ורשב״ם שכתבו שיש לו רשות להתענות בחול המועד.

לכאורה צ״ע הרי אסור להתענות ביו״ט, האם חוה״מ חלוק מיו״ט?

קכא.
רש"י ד"ה משום חשדי כהונה. בא"ד ועוד דשלמים הן ואין לכהן בהן אלא חזה ושוק, וישחטם במזיד לשם חטאת כדי לאוכלם כולם ומשו"ה גזרו טומאה.

עי' מה שהקשה הרשב"ם על פי' זה דשוחט קרבן שלא לשמה אינה פיגול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. אולם קשה לי, האם הדין כן שאם שחט שלמים לשם חטאת יש לה דיני חטאת והוו קדשי קדשים ונאכל רק לכהנים? לכאורה לא מצינו חטאת באה נדבה וא"כ מאי קרבן חטאת הוא זה בלא חטא?

מיללער כתב:קכא.
רש"י ד"ה משום חשדי כהונה. בא"ד ועוד דשלמים הן ואין לכהן בהן אלא חזה ושוק, וישחטם במזיד לשם חטאת כדי לאוכלם כולם ומשו"ה גזרו טומאה.

עי' מה שהקשה הרשב"ם על פי' זה דשוחט קרבן שלא לשמה אינה פיגול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. אולם קשה לי, האם הדין כן שאם שחט שלמים לשם חטאת יש לה דיני חטאת והוו קדשי קדשים ונאכל רק לכהנים? לכאורה לא מצינו חטאת באה נדבה וא"כ מאי קרבן חטאת הוא זה בלא חטא?

מצאתי שנתקשה בזה הפני יהושע במסכת בבא קמא (ה. ברש"י ד"ה המפגל) ונשאר עליה בצ"ע.



בפי' המשניות להרמב"ם על המשנה הראשונה בזבחים כתב הרמב"ם שאם שחט עולה לשם חטאת (לדוגמא) חייב לעשות כל העבודות אח"כ לשם עולה שהרי הוא קרבן עולה, ומבואר להדיא שאין הזבח מקבל דיני הקרבן שלשמה נשחטה, וכמו שהקשה הפני יהושע.

מיללער כתב:קכא.
רש"י ד"ה משום חשדי כהונה. בא"ד ועוד דשלמים הן ואין לכהן בהן אלא חזה ושוק, וישחטם במזיד לשם חטאת כדי לאוכלם כולם ומשו"ה גזרו טומאה.

עי' מה שהקשה הרשב"ם על פי' זה דשוחט קרבן שלא לשמה אינה פיגול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.

על קושית הרשב"ם ראיתי במלאכת שלמה על המשנה שרצה ליישב דברי רש"י וכתב: ונראה לפענ"ד דרש"י ז"ל ס"ל דפגול דהכא במתני' לאו דוקא. עכ"ל

ולא הבנתי מה תירץ בזה הלא הקרבן כשר ולמה יטמא את הידים?

לכן אסרו כדי שלא יעשו את הטריק הזה ויאכלו, ופיגול הכוונה לאו דווקא פסול אלא "שינוי" וזה הוא שינוי מכוונת הבעלים שרצו קרבן שלמים

אהרן תאומים כתב:לכן אסרו כדי שלא יעשו את הטריק הזה ויאכלו, ופיגול הכוונה לאו דווקא פסול אלא "שינוי" וזה הוא שינוי מכוונת הבעלים שרצו קרבן שלמים

היינו שלהלכה אם שינה ושחט שלמים לשם חטאת מטמא את הידים, אע"פ שהזבח כשר? לא מסתבר

מיללער כתב:היינו שלהלכה אם שינה ושחט שלמים לשם חטאת מטמא את הידים, אע"פ שהזבח כשר? לא מסתבר

הרי מה הכוונה שלא עלו לבעלים בזבחים ב.? לי היה נראה בפשטות שלפיכך אין לו חלק בהם, וממילא בפועל הם הפכו אצל המזבח לחטאת

אהרן תאומים כתב:

מיללער כתב:היינו שלהלכה אם שינה ושחט שלמים לשם חטאת מטמא את הידים, אע"פ שהזבח כשר? לא מסתבר

הרי מה הכוונה שלא עלו לבעלים בזבחים ב.? לי היה נראה בפשטות שלפיכך אין לו חלק בהם, וממילא בפועל הם הפכו אצל המזבח לחטאת

ברור שלא, זה רק דין שהבעלים לא יצאו ידי חובתן אבל הקרבן נשאר כמות שהיה - ראה לדוגמא בפי' המשניות להרמב"ם שם במשנה ראשונה בזבחים שאף אחר ששינה את הזבח בשחיטה לדוגמא שלמים לשם עולה, חייב להמשיך שאר עבודות לשם הקרבן שלשמה הוקדשה, כאשר הבאתי לעיל.

הקרבן אינו משתנה לקרבן אחר במחשבת שלא לשמו, והדין של לא עלו לבעלים לשם חובה הוא שהקרבן כשר אלא שלא יצא ידי חובתו.
ובאמת דברי רש"י צ"ע כקושית הפני יהושע, וי"ל שרש"י קאי על כוונת הכהן שחושב שיכול להחליפו לחטאת ולכן גזרו עליו טומאה אע"פ שבאמת נשאר שלמים.

ועי' חתם סופר יו"ד סי' פ"ח

והנה שלהי פסחים הי' ק' לרש"י למה גזרו טומאה על הפיגול משום חשדי כהונה הא במזיד צריכים לשלם משום קנס א"כ תו לא נחשדו שיחשבו במזיד ע"כ פירש"י התם מיירי שלמים לשם חטאת וכיון שעכ"פ הקרבן כשר נהי שלא עלה לבעלים לשם חובה מ"מ הדורון הזה שלהם הוא ואיננו נפסד לגמרי ופטור מלשלם ועיי' במשנה למלך פ"ז מחובל ומזיק ואיכא חשדי כהונה ומשו"ה מטמא ידים.

הרי אע"פ שהקרבן כשר מטמא את הידים.

טור תלגא כתב:.

ועי' חתם סופר יו"ד סי' פ"ח

והנה שלהי פסחים הי' ק' לרש"י למה גזרו טומאה על הפיגול משום חשדי כהונה הא במזיד צריכים לשלם משום קנס א"כ תו לא נחשדו שיחשבו במזיד ע"כ פירש"י התם מיירי שלמים לשם חטאת וכיון שעכ"פ הקרבן כשר נהי שלא עלה לבעלים לשם חובה מ"מ הדורון הזה שלהם הוא ואיננו נפסד לגמרי ופטור מלשלם ועיי' במשנה למלך פ"ז מחובל ומזיק ואיכא חשדי כהונה ומשו"ה מטמא ידים.

הרי אע"פ שהקרבן כשר מטמא את הידים.

תודה רבה על המראה מקום, דברים נפלאים מדברי מרן החת"ס, ומתוך דבריו נמצא דבשלמים שנעשה לשם חטאת כיון שהדורן נשאר להבעלים פטורים מלשלם (לכה"פ אם היה שלמי נדבה ולא נדר שאין חייב באחריות). וזהו אכן חידוש שהקרבן כשר ועכ"ז מטמא את הידים.

בנזר הקודש תחלת זבחים חקר בזה אם הנדבה עולה לשם בעלים כיון שהקרבן כשר, או דנימא כיון שלא עלו להם לשם חובה גם לנדבה לא מיקרי שלהם, וכן אם היתה קרבן עולה שמכפרת על עשה, אי נימא דבעולת נדבה שנשחטה לשם קרבן אחר כיון שהקרבן כשר עולה גם לכפרה להבעלים לכפר להם על חייבי עשה.

מדברי מורינו הגריח"ס שליטא בחיברו מנוחת שלום חלק יא סי' לח.
"פסחים (קי"ט ב'): "דרש רב עוירא זימנין אמר ליה משמיה דרב אמי, וזימנין אמר ליה משמיה דרב אסי, מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק לאחר שאוכלין ושותין, נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך ואומר להן איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק טול וברך אומר להן איני מברך שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב טול וברך אומר להם איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה טול וברך אומר להם איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע טול וברך אומר להן איני מברך שלא זכיתי לבן, דכתיב יהושע בן נון נון בנו יהושע בנו. אומר לו לדוד טול וברך אומר להן אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".
וראיתי למעלת ידידי הרה"ג שליט"א בקונטרסו הנחמד "טוב הארץ" שהעיר הערה נכונה, דכמו שגבי אברהם שמנע עצמו מלברך על הכוס מפני שיצא ממנו ישמעאל, היה לו לדוד להמנע מלברך מפני שיצא ממנו אבשלום, ומאי שנא, ומה גם שאמרו שישמעאל חזר בתשובה כדרשתם בבבא בתרא (ט"ז ב'). והיא הערה ראוי לתת לב אליה.
ואפשר דהנה בסוטה (י' סע"ב) אמרו דהא דאמר דוד המלך ע"ה בני אבשלום שמונה פעמים, שבע פעמים "בני" אבשלום, שהוציאו משבעה מדורי גהנם, והשמיני שהביאו לחיי עולם הבא, וכתבו התוספות שם (ד"ה דאייתיה לעלמא דאתי): "ואי קשיא הא אמרו בסנהדרין (ק"ד א') ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא, כדכתיב ואין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישמעאל, ולא יצחק את עשו, אבל הבן מציל את האב, כגון יאשיהו שלא מנו את אמון ויש לומר משום דאבשלום נטל את שלו בעולם הזה שנהרג במיתה משונה הועילה לו תפילת אביו, דומיא דיהויקים דאמר התם שהיה כתוב על גולגלתו זאת ועוד אחרת ונפרע ממנו לאחר מיתה לא מנו אותו. ועוד אבשלום לא עבד עבודה זרה, אי נמי מצי למימר הא דאמר אבא לא מזכי ברא היינו משום כבוד האב אין מונעין מלמנותו עם רשעים בלא תפילה, אבל תפילה מועלת ודוד התפלל על אבשלום" ע"ש.
והשתא דאתינן להכי יש לומר דהיינו דשאני אבשלום מישמעאל, וכמו שכתבו בעלי התוספות לענינם, חדא דמיתתו המשונה של אבשלום כיפרה לו, ותו אבשלום לא עבד עבודה זרה, אבל ישמעאל עבד עבודה זרה וכמו שהביא רש"י ז"ל בפירושו לתורה בראשית (כ"א ט'), ועוד דוד התפלל על אבשלום ונענה, ועיין.
ועוד יש לומר דמה שאמרו דאברהם אומר דיצא ממני ישמעאל, אין הכוונה רק על בנו ישמעאל ממש, אלא בכוונה על ישמעאל וכל זרעו וצאצאיו, ואף שנאמר שישמעאל חזר בתשובה, מכל מקום זרעו של ישמעאל הלא אין רעים ורשעים כדוגמתם, ועליהם הקב"ה מתחרט בכל יום שנבראו כדרשתם בסוכה (נ"ב ב') ע"ש, ובספר הזהר הקדוש ח"ב (די"ז ע"א) אמרו: "ושפחה כי תירש גבירתה, זו הגר שילדה לישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל ושלט בהם ועינה אותם בכל מיני ענויין וגזר עליהם כמה שמדות, ועד היום הם שולטים עליהם ואינם מניחים להם לעמוד בדתם, ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל" ע"ש.
ורבינו חיים ן' עטר ז"ל בספרו הקדוש אור החיים ויקרא (ו' ב') כתב: "יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה' ואש מפיו תאכל, על אשר עינונו בני עולה ויסרונו ביסורי נקמה, ובפרט בני המערב הפנימי [בני ישמעאל דמרוקו] אין לך כוס מר שלא הטעימונו תמיד", ועיין בזה בארוכה בחיבורי תורת יעקב (סימן קצ"א דף תקצ"א) ואילך ע"ש.
מה שאין כן גבי אבשלום שלא הניח אחריו זרע כלל עיין בחיבורי יגדיל תורה ח"א (סימן כ"ו), או שהניח בת בשם תמר שהיתה אשה כשרה, והיתה אשתו של רחבעם בן שלמה המלך ככתוב בתרגום רב יוסף לדברי הימים א' (י"ג א') ועיין בחיבורי יגדיל תורה שם, ונמצא שתמר בת אבשלום היא אמה של מלכות שממנה משיח יוצא ובא, שהרי אין משיח אלא מדוד דרך בנו שלמה דוקא כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בספר המצוות (לאוין שס"ב), ובפירוש המשניות (פרק חלק בעיקר הי"ב), ובאגרת תימן (דף ו' דפוס ליפסיא) ע"ש ודוק היטב.

פסחים פה. וקכא.

הפיגול והנותר מטמא את הידים. רב הונא ורב חסדא, חד אמר משום חשדי כהונה וחד אמר משום עצלי כהונה, מר מתני אפיגול ומר מתני אנותר, מאן דמתני אפיגול משום חשדי כהונה ומאן דמתני אנותר משום עצלי כהונה.

ברש"י פי' שחשדי כהונה היינו שנחשדו כהנים לפגל קרבנות משום איבה ולכן גזרו טומאה כדי שיהא צריך להטביל ידיו קודם שיגע בקודש ויטריחוהו. ועל עצלי כהונה פי' שלא יתעצלו הכהנים באכילת קדשים לכן גזרו טומאה על הנותר להטריחו עליהם.

ובתוס' (פה. ד"ה משום חשדי כהונה) הקשו דאם נחשדו הכהנים לפגל ולעבור על איסור, כמו כן לא יחושו לעשות בטומאה, ותירצו שאף לרשעים חמירא להו טומאה מאיסור כדאמרי' ביומא. והגרעק"א בגלה"ש ציין גם לדברי התוס' סנהדרין (מח. ד"ה משמשין) שפי' שם גם שחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא כמו דאשכחן בכיצד צולין, הפיגול והנותר מטמאין את הידים משום חשדי כהונה ועצלי כהונה אע"ג דבלא"ה איכא לאו דבל תותיר.

והנה על הגליון בפסחים פה. הביא מהרי"פ ברלין פי' אחר על חשדי כהונה מספר הערוך (ערך חשד) שפי' שאם יטלטלו כהנים את פיגול יחשדו בהם שנגעו בו כדי לאכלו.

וסיים הגרי"ב שהוא פשט נחמד "ולפי"ז יתיישב קושית התוס' בד"ה משום חשדי כהונה" כלומר דלפי פי' הערוך הרי לא נחשדו כהנים לפגל בכלל וממילא לא קשה קושית התוס' דמה יהני אם נגזור טומאה.

אולם לכאורה עדיין צריכין אנו לתירוץ התוס' אף לפי' הערוך, דמה יענה על 'עצלי כהונה' מה מהני אם נוסיף טומאה על הנותר כדי שלא יותירו הרי בלאו הכי עברי על לאו דבל תותירו אם לא שנא' דחמירי להו טומאה מאיסורא (ועי' בערוך שם למה אין לומר גם בנותר חשדי כהונה דהיינו שיחשדו שלצורך אכילה טלטלם)

ולפי דברינו מדויק היטב דברי התוס' בסנהדרין שדייקו דוקא להביא הלאו דבל תותירו ולא האיסור לפגל, דעל חשדי כהונה אפשר לפרש כדברי הערוך ולא יקשה קושית התוס' כמו שכ' הגרי"ב משא"כ על עצלי כהונה ודו"ק.

בהפלאה שבערכין להגרי"ב האריך בכוונתו שמתירוץ התוס' אינו מוכח שחמירא טומאה דרבנן מאיסורא שראיית התוס' הוא רק מטומאה דאורייתא עיי"ש.

טור תלגא כתב:בהפלאה שבערכין להגרי"ב האריך בכוונתו שמתירוץ התוס' אינו מוכח שחמירא טומאה דרבנן מאיסורא שראיית התוס' הוא רק מטומאה דאורייתא עיי"ש.

מסכים ותודה על ההוספה מדבריו שם, אבל על עיקרן של הדברים לא מצאתי ארוכה שהרי אף לפי' הערוך עדיין יקשה על 'עצלי כהונה' וצריכין אנו לתירוץ התוס' וצ"ע

אהרן תאומים כתב:הראה במ"מ לתוספות כאן ד"ה שנאמר וישכם וכו' ע"ש
ושמא באמת הכוונה לוישכם אברהם בבקר הראשון בתורה? הרי גם מדברי רש"י אין מוכח שהכונה על וישכם אברהם בבקר של העקידה, וז"ל נבדוק מצפרא. דאיכא הקדמה לזריזים כדאשכחן גבי מילה ובזריזותיה דאברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר שלא המתין עד הנץ החמה ומכל מקום בלילה לא הקדים:
והנה המלבי"ם על פסוק זה (בראשית יט כז) וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י ה': וישכם אברהם. ספר כי לוט לא היה ראוי להצלה. שאחר שהתמהמה עד זמן שהוחל הנגף היה ראוי שתשיגנו הרעה בדרכו שהלך עד צוער, רק שבעת ההיא השכים אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם להתפלל תפלת שחרית, והיה מתפלל תמיד עם הנץ החמה, ועתה השכים תיכף כעלות שחר, וראה שעלה קיטור הארץ, כי בעת ההיא הוחלה המהפכה, ועז"א:
ובספורנו ובעוד פירשו שהתפלל שם וזה על פי הגמרא בברכות דף ו ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב {בראשית יט-כז} וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר {תהילים קו-ל} ויעמוד פינחס ויפלל

ופרפרת נאה שמעתי היום מהרה"ג רבי יחיאל מאיר כץ שליט"א אב"ד דשיבוי מאנטריאל , נשמר שבודקין לאור הנר ומה האו"א שאור הכוונה ביום וכי שרגא בטיהרא למאי אהני, אלא שהאו"א לבדיקה ביום הכוונה מיד בעלות השחר שעדיין חושך בתוך הבית וצריך לנר לבדיקה ומסיימה עם הנץ שיש אור כשעה וחצי, ואפשר בזה יסוד לכמה זמן בערך מספיק לבדוק את הבית מחמץ

אמנם מיומא דף כח יש ראיה שנלמד זריזין מקדים מהוישכם שלל העקידה כי הגמרא אומרת וישכם אברהם בבקר ויחבש

י. אברהם כתב:

מיללער כתב:רש"י ד"ה בן בתירא מתיר בסוס. לפי שמלאכתו לרכיבה ונסיוני דידיה ליכא למיגזר בהן דאין בה אלא משום שבות, דאין רוכבין ע"ג בהמה גבי שבות תנן לה במס' ביצה.

קצת צ"ע שרש"י השמיט הטעם בהיתר בן בתירה בסוס משום שמה שהסוס נושא את האדם אין בה משום מלאכת הוצאה דחי נושא את עצמו כמו דאיתא במס' שבת, ונקט השבות של אין רוכבין ע"ג בהמה שזה איסור על האדם הרוכב בה ולא מלשום מלאכת ושביתת בהמה.

ראיתי מציינים לתוס' בע"ז י"ד ע"ב ד"ה ובן בתירא.
"ולא דק דודאי במיוחד לרכיבת אדם אמרינן בפ' המצניע דאפילו רבנן מודו דליכא חיוב חטאת משום דחי נושא את עצמו, ולא פליגי אלא בסוס המיוחד לעופות".

מיללער כתב:תודה רבה

התוס' אינם מקשים אותה הקושיא על רש"י, אבל שם ברש"י נראה שמאחד ב' הענינים איסור השבות של רכיבה ע"ג בהמה (שהוא משום שמא יחתוך זמורה) עם הטעם של חי נושא את עצמו וזה צ"ע כמו שכתבתי, שלכאורה הם ב' ענינים נפרדים, השבות של אין רוכבים הוא על האדם הרוכב (אפי' על בהמה של עכו"ם) וההיתר של חי נושא א"ע הוא על מלאכת הבהמה שאסורה משום שביתת בהמתו (אפי' אם נכרי רוכב עליה).

התוס' רק הקשו שבזה אף רבנן דפליגי עליה דבן בתירא מתירים ולא נחלקו רק בסוס המיוחד לעופות אי גם בעופות אמרי' חי נושא את עצמו. (ועיי"ש בחי' הרעק"א)

לאחר זמן זמנים טובא הגעתי בעזהשי"ת למס' עבודה זרה, ושם בדף ז' ע"ב כתב רש"י כדבריו במס' פסחים וז"ל בד"ה בן בתירא מתיר בסוס. לפי שמלאכתו לרכוב אדם עליו ואין במלאכה זו חיוב חטאת שהחי נושא את עצמו דתנן במשילין פירות אלו הן משום שבות לא רוכבין ע"ג בהמה.


הרי לנו שרש"י כתב מפורש שהאיסור שבות לרכוב ע"ג בהמה הוא מדין שביתת בהמה, אלא שאינה אסורה מה"ת כיון שחי נושא את עצמו. וזהו לכאורה דלא כדברי הגמרא שם בביצה שהשבות על הרוכב הוא משום שמא יחתוך זמורה.

אולם הרא"ש שם הביא בשם הירושלמי שהשבות של אין רוכבין ע"ג בהמה הוא משום שביתת בהמה, ואולי רש"י בפסחים ובע"ז אזיל לטעמא דהירושלמי. ועי' בגליון מהרש"א בע"ז יד: שציין לאריכות בענין השהות של רכיבה בספר שער המלך על הרמב"ם הל' שבת פכ"ג.

ולכאורה יש להוסיף שלפי הפירוש הזה של איסור רכיבה משום שביתת בהמתו, אולי יש ראיה מזה להשיטות (עי' מנ"ח פר' אמור באיסור עשיית מלאכה בא' דפסח) דשביתת בהמתו אסור גם ביו"ט דלכאורה המשנה בביצה מיירי בשבותין שאסורין בין בשבת ובין ביו"ט.

פסחים י:

עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו הכא ודאי איהו הוא או דילמא אם איתא דאיהו ניהו ככר בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי או דילמא משום ביעתותא הוא נפל ושקלתיה תיקו

עיין רש״י ככר ועכבר בפי חולדה - עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצא' כשנכנס בו לבדוק ובפיה ככר מכאן ועכבר מכאן

צ״ע מה הוסיף רש״י על דברי הגמרא. ומדוע כתב ״כשנכנס בו לבדוק״ דוקא כאן?

יג:

ב׳ חלות פסולות על האיצטבא

שאבד הזבח…

נשחט הזבח ונשפך הדם…

ק״ק האם בכל שנה אירע כנ״ל?