פורום אוצר החכמה

צ:

המוציא גרעינין כו' וברש"י גרעיני תמרה. מנ"ל לרש"י שהכוונה לגרעיני תמרה ולא לגרעין אחר?

צב:

אלא לאחריו ובא לו לאחריו ד"ה חייב לאחר ידו ורגלו דברי הכל פטור כי פליגי בפונדתו ופיה למטה מר מדמי ליה לאחריו ובא לו לאחריו ומר מדמי ליה לאחר ידו ורגלו

רש״י מר מדמי לה לאחריו - דשמירה פחותה היא ומר מדמי לה לאחר ידו דלא דמי למוציא לאחריו דהתם משתמרים הן מן הגנבים אבל אלו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן.

ראיתי בספר אחד שרצה להגיה ״חוץ״ מן הגנבים. אולם לכאורה יש לבאר כוונת רש״י שגם בלאחריו יש שמירה (פחותה) מגנבים משא״כ כשנופלים מאליהן אין שמירה כלל.

ועיין בספר שיח יצחק עמ״ס בבא מציעא (תלמיד חידושי הרי״ם) שכתב לבאר ע״פ דברי רש״י הנ״ל קושיית הגמרא בבא מציעא מב. ״צררן לאחריו מאי הוי ליה למיעבד״ והקשו האחרונים, הרי לאחריו ליכא שמירה מגנבים, ומה כוונת הגמרא ״מאי הוי ליה למיעבד״ (עיין עין יהוסף ועוד) אולם לפי רש״י מיושב שפיר שבאמת יש שמירה מן הגנבים ושפיר הקשה הגמרא. עכ״ד.

צג.

רש"י ד"ה ופרכינן ואי טעמא משום דעקרה ליה כיון דזימנין דעקרה האי וזימנין עקרה האי ובכל ג' איכא לספוקי שמא הכבידה עליהן ולא עקרתן לטמינהו מספק כזב המהפך על ה' פונדאות דמטמינן ליה מספק.

יל"ע מדוע לא כתב "ספסלין" הנזכר קודם וצ"ע.

צג.

רש"י ד"ה לאורכן - כגון שהיה שוכב על מיעיו או פרקדן ואורכו מוטל על אורכן

צ"ע מדוע נקט ששכב בדרך איסור ולא כתב ששכב על צדו. ואולי יש לדייק מזה שכשהוא ער ליכא איסור וצ"ע. ועיין viewtopic.php?f=17&t=14340

שמואל דוד כתב: . . צ"ע מדוע נקט ששכב בדרך איסור ולא כתב ששכב על צדו . .

כן הקשו על־אתר בס' 'ברכת יהודה' (שטארק) ע' רכז, ובס' 'בו ישמח' (חירארי) ע' רלה. ובס' 'חדש האביב' (פאפו) ע' קסא תירץ, 'דכשהן מלאים מעות הן עגולין ואי איפשר לישכב על צידו'.
בעזרת המיזם הנפלא 'מפרשי האוצר' יצ"ו. כה לחי!

צה:

רש"י ד"ה טהור מלקדש בו מי חטאת - טהור לאו דוקא אלא כמו טהר יומא (ברכות דף ב.) כלומר בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת.

לא הבנתי מש"כ רש"י "טהור לאו דוקא", הרי טהור דוקא רק שאין הפירוש כמו בכ"מ.

שמואל דוד כתב:צה:

רש"י ד"ה טהור מלקדש בו מי חטאת - טהור לאו דוקא אלא כמו טהר יומא (ברכות דף ב.) כלומר בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת.

לא הבנתי מש"כ רש"י "טהור לאו דוקא", הרי טהור דוקא רק שאין הפירוש כמו בכ"מ.

'לאו דווקא' - לאו דווקא

צז.

רש"י ד"ה כמאן דמלי - מתוך שהוא חושך ומלא הבלא. מה כוונת רש"י במש"כ חושך, מה שייך חושך להא דמלי?

יעויין ב'מפרשי האוצר' על־אתר.

יישר כח. לא מצאתי ביאור בזה רק שיש שהעירו בזה.

קב:

רש״י ד״ה משום מכה בפטיש - וכל מידי דהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כדאמרינן בפרק כלל גדול.

יש לעיין מדוע לא האריך כן במתניתין בד״ה המכה בפטיש.

קג:

רש״י ד״ה כפופין - כף פה צדי נון

צ״ע בסדר דנקט רש״י. (כעין זה העירו התוספות קד. בנוגע מנצפ״ך)

נוטריקון כ' כף פ' פה פ"י גמטי' צ' נ' נון

שמואל דוד כתב:צז.

רש"י ד"ה כמאן דמלי - מתוך שהוא חושך ומלא הבלא. מה כוונת רש"י במש"כ חושך, מה שייך חושך להא דמלי?

ראה כדברי הפני יהושע שחילק בין הדברים ברש"י בתחילת המסכתא לכאן, אבל זה רק להסביר מדוע שם נקט כבית מלא חפצים וכאן נקודת חושך והבלא, ויש להוסיף שכאן רש"י משלים את פירושו שם מדוע בית מקורה נקרא מלא חפצים, ועל זה כתב שחושך הוא דבר המאחד את כל הבית שמלא בחושך כשהוא מקורה, ואף אם מקורה בזכוכית שאין בו חושך אז יש בו הבלא, ושני נקודות אלו חושך שבבית והבלא שבבית הוזכרו בין דף ה' לדף צ"ז הגמרא בדף כה ע"א ותזנח משלום נפשי אמר ר' אבהו זו הדלקת נר בשבת, ורש"י בדף כ"ג ע"ב מביא זאת שלום ביתו. והכי אמרינן לקמן (דף כה:) ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך: ובדף צ"ה ע"א רבא תוספאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער מהבלא ואמרי לה מר קשישא ברי' דרבא אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא א''ל לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו א''ל לאו אדעתאי תנא אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת - וברש"י מהבלא. שהיה אבק עולה ומרבה הבל: לאו אדעתאי. לא הייתי זכור ורבותי פירשו לא סבירא לי: אשה חכמה. אשת ת''ח או בת ת''ח ששמעה מאביה: מרבצת ביתה. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו: שני דברים אלו חושך והבל מצטערים בהם בבית את החושך מאירה האשה עם נרות שבת ואת ההבלא ג"כ אשה חכמה מרבצת ביתה.

קה:

רש״י ד״ה לעולם במת דידיה - שמוטל עליו לקוברו ומיהו בהנך דלאו בני אבלו' נינהו שאינן מאותן האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו

צ״ע מדוע השמיט אשתו, ומדוע הקדים אביו לאמו שלא כסדר הפסוק.

רש"י ציין את האמורים בפירוש , ואשתו נלמד מדרש "שארו הקרוב" וכן רש"י כתב את הסדר הראוי לגבי הלכות אבילות, וצריכים להבין מדוע הפסוק הקדים את אמו לאביו ובמדרש לקח טוב מסביר הענין

קז.

רש״י ד״ה תחת כנפיו - תחת כנפי כסותו ואין יכול לצאת שננעל בפניו מאליו: יושב ומשמרו - כן ואינו צריך לפתוח לו חלון דאינו אלא שומר:

צ״ע ׳חלון׳ מאן דכר שמיה?

שמואל דוד כתב:קז.

רש״י ד״ה תחת כנפיו - תחת כנפי כסותו ואין יכול לצאת שננעל בפניו מאליו: יושב ומשמרו - כן ואינו צריך לפתוח לו חלון דאינו אלא שומר:

צ״ע ׳חלון׳ מאן דכר שמיה?

הקדמתני ממש כי רציתי להעלות אתמול את ענין זה של החלון, ובהקדם נא לעיין כאן https://www.daf-yomi.com/DYItemDetails. ... emId=20513 על הרש"י במשנה שכתבתי זאת במחזור הלימוד הקודם, ואתמול כשראיתי את החלון הזה וחשבתי שאולי כוונת רש"י לומר שאין צריך לפתוח חלון בשביל להמשיך את פעולת הצידה כמו שהוסבר במשנה שמחכה ליד חלון קטן ואז תופשה בידיו, וכאן תפושה ועומדת תחת כנפי בגדו, אלא שבמחשבה נוספת כמדומני שהבנתי את הפשט של שניהם מחדש, וכן אחר שראיתי שרש"י משתמש באותו לשון שבמשנה גם בביצה דף כד ע"א ד"ה חייב. דכיון דהכניס צפור למגדל ונעל לפניו הרי הוא אחוז ועומד ונגמרה צידתו וכן צבי לבית ונעל בפניו אבל צפור שהכניס לבית ונעל בפניו פטור שיוצא לו דרך חלונות ואין כאן צידה או צבי שהכניסו מן החוץ לביבר ונעל לפניו אין זו צידה: וקשה מאוד לדחוק ולפרש את רש"י זה כדרך שהוסבר במשנה, על כן נראה שרש"י משתמש בלשון מושאל ששיחרור ציפור הוא בפתיחת חלון, והכוונה יותר לפתח לברוח ולפ"ז גם במשנה הלשון ברש"י יוצא לו דרך החלונות, וכי יוצא דרך כמה חלונות, דהיה צ"ל יוצא לו דרך החלון, אלא שכוונת רש"י להסביר כבגמרא בצפור דרור. מתני' דקתני צפור לבית לא בצפור דרור עסקינן שדרכה לדור בבית כבשדה ונשמטת מזוית לזוית: והוא כעין יוצא מחלון זה לחלון אחר וחוזר חלילה.
וכדרכו של רש"י ששואב את הלשונות והביטויים שלו באופן מדוייק מלשון התורה, פתיחת החלון הראשונה בתורה הוא לשחרר ציפור (בראשית ח פסוקים ו-ז) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

יישר כח! האם מצינו לשון ׳חלון׳ שהכוונה ל׳פתח׳ בעלמא? (באנגלית אומרים window והכוונה לפתח) וע״ע בספר תורת השבת סימן שט״ז מש״כ בנוגע ׳חלון׳ שכתב רש״י.

קז.

רש״י ד״ה אלה הטמאים - החולד והעכבר והצב.

קז: רש״י ד״ה ואמר אביי - חולד ועכבר וצב ותנשמת.

מדוע השמיט תנשמת בדף קז.

כי בקרא קמא יש רק את אלו השלש  כט וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. ל וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת. לא אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
ואכן לגבי התנשמת היא המחלוקת הכפולה לאן לשייכה

יודע אני שיש מחלוקת בזה בחולין קכב אבל מדוע שינה רש״י בלשונו

שמואל דוד כתב:יודע אני שיש מחלוקת בזה בחולין קכב אבל מדוע שינה רש״י בלשונו

המחלוקת שם היא רב ושמואל ורש"י כותב כאן את דבריו בהתאמה לכך דו"ק היטב

מדוע פעם א׳ סתם כרב ופעם א׳ כשמואל

לא דיקדקתי כל כך אבל רעיון הדברים ששם נאמר בגמרא אמר רב למינהו הפסיק הענין וליחשוב נמי תנשמת אמר רב שמואל בר יצחק רב תנא הוא ותני תנשמת והא תנא דידן לא תני תנשמת אמר רב ששת בריה דרב אידי תנא דידן סבר לה כר' יהודה דאזיל בתר גישתא ובגישתא דהלטאה קמיפלגי
ולכאורה כאן רש"י כותב את הסברו בדברי רב הונה אמר רב על פי מימרא זו שרב תנא וצירף את התנשמת לאלה הטמאים הלטאה הכח האנקה החמט, ולפיכך יצא לנו כאן חלוקה רביעית ששיטת הגמרא כאן לא נגעה בכך וע"כ רש"י בעמוד ב' כותב כפי המופיע שם במשנה מפורש האנקה והכח והלטאה והחומט ללא תנשמת שממילא מתחברת לקבוצה השניה של החולד העכבר והצב ולמסקנה מפני שהוא עניין מציאותי

קח.

רש״י ד״ה ושאינו נקוב פטור - משום דלא מחובר בקרקע ׳עולם׳ הוא.

לכאורה תיבת ׳עולם׳ מיותר וצ״ע

קח:

רש״י ד״ה שפיר דמי - שמא ישחוק סממנין דדמי לטחינה כו׳

לכאורה שחיקה = טחינה ומה כוונת רש״י ׳דדמי׳ וצ״ב.

שבת דף קט. ד"ה כל הימים
האם יש משהוא שיכול לשפוך אור על המילים "זהו פירוש מטהר בזוחלין בכל מקום ואני לא שמעתיו כן"
על מה קאי רש"י?

קח: תיקצץ. ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה: ורש"י מסביר את הלשון החריפה שעדיף שהיד תקצץ ולא תגע שוב בעין או באוזן, ולא כתב זאת על אוזן ופה משני טעמים שהם כאחד, א)עינים יש שנים ואוזניים שניים ואם נגע פעם אחת וסימא את עינו וחירש את אזנו עדיין יכול לנגוע שוב באוזן ובעין השני ולכן כאילו שעדיף שתקצץ מיד ועוד לפני נטילה ב) העניין להחמיר בעין ואוזן מאוד מפני שמזיקים בדרגה חזקה מאוד עיוורון וחרשות ויותר מובן שעדיף קציצת היד כביכול משא"כ חוטם ופה שעושה רק ריח רע והרי יש שיאמר שעדיף שהיד תישאר

משה-קנדה כתב:שבת דף קט. ד"ה כל הימים
האם יש משהוא שיכול לשפוך אור על המילים "זהו פירוש מטהר בזוחלין בכל מקום ואני לא שמעתיו כן"
על מה קאי רש"י?

ראה רש"י בדף סה: ד"ה וסבר שמא ירבו נוטפים. ותבין כי שם הרחיב את השיטה הנוספת וכאן קיצר והן הן הדברים

אהרן תאומים כתב:קח: תיקצץ. ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה: ורש"י מסביר את הלשון החריפה שעדיף שהיד תקצץ ולא תגע שוב בעין או באוזן, ולא כתב זאת על חוטם ופה משני טעמים שהם כאחד, א)עינים יש שנים ואוזניים שניים ואם נגע פעם אחת וסימא את עינו וחירש את אזנו עדיין יכול לנגוע שוב באוזן ובעין השני ולכן כאילו שעדיף שתקצץ מיד ועוד לפני נטילה ב) העניין להחמיר בעין ואוזן מאוד מפני שמזיקים בדרגה חזקה מאוד עיוורון וחרשות ויותר מובן שעדיף קציצת היד כביכול משא"כ חוטם ופה שעושה רק ריח רע והרי יש שיאמר שעדיף שהיד תישאר

לפי״ז יש ליישב לשון השו״ע בסימן ד׳ לא יגע בידו קודם נטילה לפה, ולא לחוטם, ולא לאזנים, ולא לעינים. ויל״ע מדוע שינה מלשון הגמרא, אולם לפי הנ״ל מיושב שפיר דנקט החידוש קודם, דגם על פה וחוטם יש לחוש..ודו״ק. ועיין דברי יעקב (עדס).

משה-קנדה כתב:שבת דף קט. ד"ה כל הימים
האם יש משהוא שיכול לשפוך אור על המילים "זהו פירוש מטהר בזוחלין בכל מקום ואני לא שמעתיו כן"
על מה קאי רש"י?

עיי' זכרון יחזקאל (רבינוביץ) דף ט"ז, ד"ה והנה.

[ועיין עוד שו"ת רדב"ז חלק ח' סי' קמ"א עמ' צ"ב].

דף קיב:
חמורו דר' פנחס. מפורש בהכל שוחטין (חולין דף ז.) ודרבי חנינא במסכת תענית (ד' כד.): עיין במסורת הש"ס שתמה על מ"מ וגם מביא גירסא בגמרא לשנות את השם
וצריך לשים ליבנו להבדל בלשונו של רש"י הקדוש - חמורו דר' פנחס מפורש בהכל שוחטין, ורש"י גם הופך מהסדר בגמרא מקדים את חמורו של רבי פינחס לחמורו של רבי חנינא אף שבגמרא איתא להיפף ואף לפי המראה מקומות היו ראוי להקדים את רבי חנינא דמסכת תענית קדמה למסכת חולין, עוד קשה שרש"י מקדים את רבי פינחס דור שלילשי לאמוראים לרבי חנינא שהוא בדור הראשון.
והמראה מקום בחולין שרש"י כתב עליו "מפורש" הכוונה למאי דאיתא שם בגמרא בהמתן של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן ודלמא עישר עליהם ממקום אחר לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר אמר ליה חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה מאי בהמתן של צדיקים דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין ......
אקלע לההוא אושפיזא רמו ליה שערי לחמריה לא אכל וכו' והיות והוא מפורש בגמרא המעשה בחמור הקדים רש"י את רבי פינחס בן יאיר ומקורו.
ודרבי חנינא במסכת תענית אינו מפורש אלא דאיתא שם בדף כה ע"א ר' חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי אמרו ליה קא מפסדן אמר אי קא מפסדן ניכלינהו דובי ואי לא כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו וכו' סיפור זה הובא בהמשך לכמה סיפורי צדיקים ובהמותיהן שמחתחילם מהסיפור על ר' יוסי דמן יוקרת וחמורו

ואל תתמה מאחר אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, והרי דבריו נאמרו על "חמורים" ולא על שאר "בהמות" הרי שלזה נצטרך את הנאמר באבות דרבי נתן באותו מקום שמביא המסורת הש"ס וכך נאמר שם:
כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן היו חסידות. אמרו: גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים. שנאמר, (בראשית כד) "ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים". ואנכי פניתי הבית מתרפים. ומה תלמוד לומר ומקום לגמלים, מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי, עד שפינו כל העבודת אלילים מפניהם.

מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא, שגנבוהו לסטים, וחבשו את החמור בחצר, והניחו לו תבן ושעורין ומים, ולא היה אוכל ושותה. אמרו: למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר, עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה. והיתה מושכת והולכת, עד שהגיעה אצל ר חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו, שמע בנו קולה. אמר לו, אבא, דומה קולה לקול בהמתנו. אמר לו, בני פתח לה את הדלת, שכבר מתה ברעב. עמד ופתח לה הדלת, והניח לה תבן ושעורים ומים, והיתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן:

הרי לנו ראיה שאין העניין דווקא בחמורים אלא באופן כללי בהמותיהן של הצדיקים שצידקותם ניכרת החל מגמליו של אאע"ה

ויתכן שרש"י בכוונה התעלם מהמראה מקום באבות דרבי נתן כי היות ויש קצת דמיון בפתיחת המאמר "כשם שהצדיקים הראשוניםכך בהמתן" והוא מאמר תנאי של רבי נתן וכאן זה מאמר עצמי של רב זירא שהיה רבו של רב אבא בר זבינא כך מקורו בירושלמי ובבלי הפכו, הבין רש"י שרב זירא התעלם ממאמר זה שכנראה לא ראה אותו אולי ואכ"פ מפני זהירותו של רש"י העדיף את המקור שאיננו מדויק בתענית)

פרנצויז כתב:

משה-קנדה כתב:שבת דף קט. ד"ה כל הימים
האם יש משהוא שיכול לשפוך אור על המילים "זהו פירוש מטהר בזוחלין בכל מקום ואני לא שמעתיו כן"
על מה קאי רש"י?

עיי' זכרון יחזקאל (רבינוביץ) דף ט"ז, ד"ה והנה.

[ועיין עוד שו"ת רדב"ז חלק ח' סי' קמ"א עמ' צ"ב].

זכרון יחזקאל דף ט"ז
https://beta.hebrewbooks.org/reader/rea ... &hlts=&ocr

קי:

לירקונא תרין בשיכרא ומעיקר ואי לא לייתי רישא דשיבוטא דמילחא ולישלוק בשיכרא ולישתי ואי לא לייתי מוניני דקמצי ואי ליכא מוניני דקמצי לייתי מוניני דנקירי וליעייליה לבי בני ולישפייה ואי ליכא בי בני לוקמיה בין תנורא לגודא

רש״י ד״ה ואי לא - דלית ליה אי נמי עביד ולא אהני:

לכאורה קשה מדוע חוזר ומפרש כאן מה שכבר פירש בתחילת הסוגיא בדף קט:

ונראה שכוונתו שלא נטעה ונפרש ׳אי לא׳ היינו שלא אהני דאת״ל הכוונה דלית ליה הול״ל ׳אי ליכא׳ ודו״ק

אולם זה קשה לי מנא ליה לרש״י שאף כאן הכוונה ב׳אי לא׳ הוא דלית ליה, אולי הכוונה רק שלא מהני וצ״ע.

קיב.

רש״י ד״ה חייסה על שערה - שמא תוציא בדוחק ותינתק שערה ודפסקיא נמי איכא לשנויי כה"ג מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדה הכי משום צניעותא

לא הבנתי איזה חסרון צניעות יש כאן. וצ״ב.

קיג:

רות דאילו נעמי קאמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן ואילו בדידה כתיב ותרד הגורן והדר ותעש ככל אשר צותה חמותה

רש״י ותרד הגורן והדר ותעש - שם סכה ולבשה שמלות נאות שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת ויאמרו זונה היא.

מבואר מרש״י שהרחיצה אכן עשתה קודם הליכתה לגורן ועיין מהרש״א

קיג:

רש״י ד״ה שני שבלין לקטה - כשהיא רואה שני שבלין שנפלו מן ׳הקוצרים׳ לוקטתן אבל שלש שוכבות יחד אין לוקטתן דהכי היא מתניתין (פאה פ"ו משנה ה) שני שבלים לקט ג' אינו לקט:

עומדות - שבלים עומדות ׳ששכח בועז׳ לוקטת מעומד דשכחת קמה נמי הוי שכחה:

נופלות - אותן שנשרו מן ׳הקוצרים׳ לוקטת מיושב ואינה שחה ליטלן משום צניעות

פתח וסיים בקוצרים ובאמצע כתב בועז. הלא דבר הוא?

שמואל דוד כתב:קיב.

רש״י ד״ה חייסה על שערה - שמא תוציא בדוחק ותינתק שערה ודפסקיא נמי איכא לשנויי כה"ג מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדה הכי משום צניעותא

לא הבנתי איזה חסרון צניעות יש כאן. וצ״ב.

היו הולכות עם חלוק רחב שלא יראו את צורת הגוף וברגע שמעבירה את החגורה דרת הרגל תבליט את צורת הגוף

שמואל דוד כתב:קיג:

רש״י ד״ה שני שבלין לקטה - כשהיא רואה שני שבלין שנפלו מן ׳הקוצרים׳ לוקטתן אבל שלש שוכבות יחד אין לוקטתן דהכי היא מתניתין (פאה פ"ו משנה ה) שני שבלים לקט ג' אינו לקט:

עומדות - שבלים עומדות ׳ששכח בועז׳ לוקטת מעומד דשכחת קמה נמי הוי שכחה:

נופלות - אותן שנשרו מן ׳הקוצרים׳ לוקטת מיושב ואינה שחה ליטלן משום צניעות

פתח וסיים בקוצרים ובאמצע כתב בועז. הלא דבר הוא?

אולי אפשר שמאחר שבועז אמר לקוצרים שישכחו התכווין בעיקר שישכחו בעומרים כדי שלא תצטרך לשוח וע"כ שכחת קמה נקראית על שמו