פורום אוצר החכמה

ההוא דאמר כתב:כח, א
אמאי רבי יוחנן לא יכל לעבור על שבועתו משום פיקוח נפש?
ת"ש רבי יוחנן חש בצפדינא אזל לגבה דההיא מטרוניתא עבדה חמשא ומעלי שבתא א"ל למחר מאי אמרה ליה לא צריכת אי צריכנא מאי אמרה אשתבע לי דלא מגלית אישתבע לה לאלהא ישראל לא מגלינא גלייה ליה למחר נפק דרשה בפירקא והא אישתבע לה לאלהא דישראל לא מגלינא אבל לעמיה ישראל מגלינא.
יל"ע, מדוע הוצרכה הגמ' לומר שר"י יכל להפר את שבועתו, משום שנשבע שרק לאלוקי ישראל לא מגלינא, ה"ל למימר, דהיות ואיכא בדבר הצלת נפשות, אם כן פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ובכלל זה איסור שבועה

אין "חולה לפנינו".

ההוא דאמר כתב:כח, א
מדוע אין שבועתו של רבי יוחנן בכלל נשבע לבטל את המצוה?
ת"ש רבי יוחנן חש בצפדינא אזל לגבה דההיא מטרוניתא עבדה חמשא ומעלי שבתא א"ל למחר מאי אמרה ליה לא צריכת אי צריכנא מאי אמרה אשתבע לי דלא מגלית אישתבע לה לאלהא ישראל לא מגלינא גלייה ליה למחר נפק דרשה בפירקא והא אישתבע לה לאלהא דישראל לא מגלינא אבל לעמיה ישראל מגלינא.
צ"ע, דתיפוק ליה, שהוי נשבע לבטל את המצוה, דהלא מחוייב הוא להציל את ישראל, מידי מכה שיש בה סכנת נפשות, וכל שנשבע שלא יגלה, ה"ל נשבע לבטל את המצוה של לא תעמוד על דם רעך, וצ"ע.

לא ברירא לי שזה נקרא מצווה.

שמואל דוד כתב:כז.

רש"י ד"ה ותקח - ע"י שליח:
ותכרת - אמרה לאחר וכרת:

יש לעיין מה הוסיף בזה על לשון הגמרא ועוד מדוע שינה בלשונו ולא כתב ע"י שליח בשניהם.

עיין הר צבי

שמואל דוד כתב:כט.
רש"י ד"ה אפר מקלה
יש לעיין מדוע רק כאן האריך רש"י לבאר מה זה אפר מקלה וצ"ע

אולי יש ליישב רש"י דידן דהנה כל הסוגיא מיירי בנוגע לרפואות ולכן האריך רש"י לבאר דאע"ג דעושים כל מיני דברים לרפואות, מ"מ אפר מקלה אסור משום דנראה כקעקע ודו"ק ועדיין יש לעיין בזה

ועיין רש"י נדה נב וצ"ע

נוטר הכרמים כתב:

שמואל דוד כתב:כח:
רש"י ד"ה גובתא דקניא - הרי מאה שנה.
לא הבנתי כוונת רש"י במש"כ הרי.

אכן צ"ב, כמו שהניח בצ"ע בשו"ת להורות נתן ח"ט קונט' וחי בהם פרק א סי' יב.

ייש'כ וע"ע בספר משנה זכרון ובשו"ת רבבות אפרים חלק ח סימן שנא

עזריאל ברגר כתב:

ההוא דאמר כתב:כח, א
מדוע אין שבועתו של רבי יוחנן בכלל נשבע לבטל את המצוה?
ת"ש רבי יוחנן חש בצפדינא אזל לגבה דההיא מטרוניתא עבדה חמשא ומעלי שבתא א"ל למחר מאי אמרה ליה לא צריכת אי צריכנא מאי אמרה אשתבע לי דלא מגלית אישתבע לה לאלהא ישראל לא מגלינא גלייה ליה למחר נפק דרשה בפירקא והא אישתבע לה לאלהא דישראל לא מגלינא אבל לעמיה ישראל מגלינא.
צ"ע, דתיפוק ליה, שהוי נשבע לבטל את המצוה, דהלא מחוייב הוא להציל את ישראל, מידי מכה שיש בה סכנת נפשות, וכל שנשבע שלא יגלה, ה"ל נשבע לבטל את המצוה של לא תעמוד על דם רעך, וצ"ע.

לא ברירא לי שזה נקרא מצווה.

מדוע? מה עם לא תעמוד על דם רעך.
ושוב שמעתי שיש בזה גם מצווה של והשבות לו.

כז, א
הערות במילת ציפורה
מבואר בסוגיא, כי ציפורה לא מלה בעצמה, אלא שלחה אדם אחר.
ושמעתי להקשות: א. את מי ציפורה שלחה?
ב. כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח.

עזריאל ברגר כתב:

ההוא דאמר כתב:כח, א
אמאי רבי יוחנן לא יכל לעבור על שבועתו משום פיקוח נפש?
ת"ש רבי יוחנן חש בצפדינא אזל לגבה דההיא מטרוניתא עבדה חמשא ומעלי שבתא א"ל למחר מאי אמרה ליה לא צריכת אי צריכנא מאי אמרה אשתבע לי דלא מגלית אישתבע לה לאלהא ישראל לא מגלינא גלייה ליה למחר נפק דרשה בפירקא והא אישתבע לה לאלהא דישראל לא מגלינא אבל לעמיה ישראל מגלינא.
יל"ע, מדוע הוצרכה הגמ' לומר שר"י יכל להפר את שבועתו, משום שנשבע שרק לאלוקי ישראל לא מגלינא, ה"ל למימר, דהיות ואיכא בדבר הצלת נפשות, אם כן פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ובכלל זה איסור שבועה

אין "חולה לפנינו".

יפה מאוד, גם אני חשבתי על דרך זה, כי פיקוח נפש עתידי אינו נחשב כפיקוח נפש המתיר איסורים, ועומד בזכרוני כי בספר של ר' שלמה לורנץ ז"ל [חידו"ת], מובא שאמר לפני הגר"מ שפירא זצ"ל, ביאור בסוגיא בגיטין בהנזיקין ברבי זכריה בן אבקולס, שלא התיר להקריב בע"מ משום שיאמרו בע"מ קריבין, על דרך זה, שפיקוח נפש עתידי אינו מתיר איסורין, עיי"ש.
אמנם צריך להעמיד, שלא היה כעת בקהל אדם שהוא או בני ביתו סבלו מאותה מחלה של צפידנא.

ההוא דאמר כתב:כז, א
הערות במילת ציפורה
מבואר בסוגיא, כי ציפורה לא מלה בעצמה, אלא שלחה אדם אחר.
ושמעתי להקשות: א. את מי ציפורה שלחה?
ב. כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח.

עיין טעמא דקרא
ועיין הר צבי

ההוא דאמר כתב:

עזריאל ברגר כתב:

ההוא דאמר כתב:כח, א
אמאי רבי יוחנן לא יכל לעבור על שבועתו משום פיקוח נפש?
ת"ש רבי יוחנן חש בצפדינא אזל לגבה דההיא מטרוניתא עבדה חמשא ומעלי שבתא א"ל למחר מאי אמרה ליה לא צריכת אי צריכנא מאי אמרה אשתבע לי דלא מגלית אישתבע לה לאלהא ישראל לא מגלינא גלייה ליה למחר נפק דרשה בפירקא והא אישתבע לה לאלהא דישראל לא מגלינא אבל לעמיה ישראל מגלינא.
יל"ע, מדוע הוצרכה הגמ' לומר שר"י יכל להפר את שבועתו, משום שנשבע שרק לאלוקי ישראל לא מגלינא, ה"ל למימר, דהיות ואיכא בדבר הצלת נפשות, אם כן פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ובכלל זה איסור שבועה

אין "חולה לפנינו".

יפה מאוד, גם אני חשבתי על דרך זה, כי פיקוח נפש עתידי אינו נחשב כפיקוח נפש המתיר איסורים, ועומד בזכרוני כי בספר של ר' שלמה לורנץ ז"ל [חידו"ת], מובא שאמר לפני הגר"מ שפירא זצ"ל, ביאור בסוגיא בגיטין בהנזיקין ברבי זכריה בן אבקולס, שלא התיר להקריב בע"מ משום שיאמרו בע"מ קריבין, על דרך זה, שפיקוח נפש עתידי אינו מתיר איסורין, עיי"ש.
אמנם צריך להעמיד, שלא היה כעת בקהל אדם שהוא או בני ביתו סבלו מאותה מחלה של צפידנא.

כ"כ הגר"י זילברשטיין שליט"א אסיא א, עמ' 149, ושם האריך ע"פ דברי האגרות משה.

שמואל דוד כתב:

ההוא דאמר כתב:כז, א
הערות במילת ציפורה
מבואר בסוגיא, כי ציפורה לא מלה בעצמה, אלא שלחה אדם אחר.
ושמעתי להקשות: א. את מי ציפורה שלחה?
ב. כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח.

עיין טעמא דקרא
ועיין הר צבי

צפורה עשתה שלא יהיה ערל, ולזה מהני שליחות, שאין כאן חלות דין אלא פעולה מציאותית.

שמואל דוד כתב:כד.

רש"י ד"ה דהיא וולדה נגחוהו - ונוגח שנגח בעד אחד או ע"פ הבעלים שהודו מעצמן ואין עדים בדבר אינו נסקל ואמרינן בתורת כהנים מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן וי"ו יתירה להוציא את הנוגח

יש לתמוה מדוע הביא רש"י מתו"כ ולא ממסכת ב"ק מ:
ועיין רש"י לעיל כב: וז"ל רובע ונרבע ומוקצה ונעבד פסול לקרבן דתניא בב"ק (דף מ:) מן הבהמה ולא כל הבהמה להוציא את הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה
וצ"ע בזה

כעין זה תמה הגר"י ברלין ז"ל עיין שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד סימן קס וע"ע בשו"ת חתם סופר חלק ז סימן יז

הערות והארות פנינים ומרגליות - במגילת אסתר.
משלוח מנות מוקדם, לפני חו"ר פורום הדף היומי.
מגילת אסתר - שירת הלוי - תשע"ח.

viewtopic.php?f=26&t=38869&p=439901&hilit=%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%99+%D7%9C%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%94#p436629

ההוא דאמר כתב:כז, א
הערות במילת ציפורה
מבואר בסוגיא, כי ציפורה לא מלה בעצמה, אלא שלחה אדם אחר.
ושמעתי להקשות: א. את מי ציפורה שלחה?
ב. כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח.

בענין כל מילתא דאיהו לא מצי עביד, י"ל, דכל הדין הזה הוא רק לגבי שליחות כח, בעוד שמילה זהו שליחות מעשה, ובזה יכול לשלוח אף דבר שאינו יכול לעשותו בפועל.
ובביאור הדברים, דמבואר באחרונים לגבי הכלל של ליתא בשליחות ליתא בתנאי [כתובות עד, א], דהגדר הוא שדבר שאדם אינו יכול להגבילו בתנאי, אם כן מבואר שאין לו בעלות על הדבר ואינו יכול להעביר את כוחו, מאחר ואין לו כח עצמי בזה שיוכל להעבירו לשליח.
אמנם כל זה כאשר מדובר לגבי שליחות כח, אולם לגבי שליחות מעשה שאני.
דמות ראיה לזה, יש להביא דהר"י מג"ש [גיטין דף כג,ב) כתב, דאף עבד כשר להיות שליח הולכה בגט אף על פי שאינו בתורת גיטין, ומשום דאין הוא המגרש, אלא הגט הוא הכורת, דכל כח חלות הגירושין מונח בהגט [כך ביאר בשיעורי הגרד"פ גיטין ב, א].
ומבואר, דבשליחות מעשה של העבד שאני, ולכך הגם שאינו בתורת גו"ק, מכל מקום לגבי שליחות מעשה אנו דנים את הדברים בגדרים אחרים.

כד ב'
בענין שירת הפרות.
מתוך הכתוב אצלי בכתבי על המלאכים.

..הנה מצינו בספר שמואל (א' פ"ו י"ב) 'וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש ...' ומבואר בחז"ל (ע"ז כד ב) שאמרו שירה, ולחד מ"ד שם אמרו אז ישיר... כי גאה גאה, ופי' רש"י שם ''...כי גאה גאה לשלוח יד בפלישתים ובדגון אלהיהם''. ומבואר שאמרו שירה על מיתת הפלישתים, ובבן יהוידע שם ביאר שלא הפרות עצמם אמרו שירה אלא המלאכים הממונים עליהם, וצריך ביאור א"כ, מאי שנא בקריעת ים סוף שאמר הקב"ה למלאכים שלא יאמרו שירה על מיתת המצרים, ממיתת הפלישתים שאמרו שירה? וכשהצעתי הדבר, שמע אחד ואמר, דיש לחלק, שבים היה ממש באותו הזמן שמתו, וכאן היה לאחר מכן, וידידי הר' איתן קליין שיחי' אמר דשאני הכא, שהפרות היה להם שייכות בנס של הארון, משא"כ המלאכים שלא אמרו שירה במצריים לא היה להם קשר לענין. ודו"ק. ודודי הר"ר עזריאל שיחי' תי' דיש לחלק בין קריעת ים סוף ששם רצו כל המלאכים לומר שירה שזה לא ראוי, לבין כאן שלא אמרו אלא אותם המלאכים של הפרות. ודו"ק

יישר כח על כל דבריכם הנפלאים.
א. יש ליישב מהו החילוק מקריעת ים סוף, שבים סוף ישראל לא היו ראיים להגאל, בבחינת הללו עובדי ע"ז והללו. ואולם כאן היו ישראל ראויים לישועה.
ב. לפי מה שהבאתם התיישבה אצלי קושיא, מהי השייכות בין שירת הים כי גאה גאה, לישועת הארון. אולם הבאתם מרש"י, שאמרו שירה כי גאה לשלוח יד בפלישתים ובדגון.

עבודה זרה ל:

מרש"י מבואר שארס נחש חזק כ"כ שנוקב בבשר. אולם עיין רש"י בבא קמא קטו: שמבואר שאינו חזק כ"כ ורק ע"י מכת צרור יכנס הארס וצ"ע

כח, א
איך לחכו את הסם שעל רגלו של רבי אבהו?
"והא רבי אבהו דאדם חשוב הוה, ורמא ליה יעקב מינאה סמא אשקיה, ואי לא רבי אמי ורבי אסי דלחכוהו לשקיה פסקיה לשקיה."
לא הבנתי, דאם מדובר בסם כל כך חריף, שמסוכן לקטוע רגלו של אדם,
אם כן וודאי שמדובר בסכנה גדולה ללחוך את סם זה.

וכ"ה קשה לי.
וצריך לומר כמו שראיתי בספר אור צבי

‏‏דף לא א

א"ר חייא בריה דרבי חייא בר נחמני א"ר חסדא אמר רב, ואמרי לה: אמר רב חסדא אמר זעירי, ואמרי לה: א"ר חסדא אמר לי אבא בר חמא, הכי אמר זעירי: הלכה כר"א.
בעירובין ח' מבואר שר"ח היה חתנו של רמב"ח.
כעת תראו מה חתן אומר לחמיו כאשר רוצה להיות כלי לקבל ממנו תורה....
[שמעתי מהגר"צ שטיינרג]
הקדמה לשערי יושר מהגרש"ש

ל, א
איך הותר ללמד תורה לאבלט?
"שמואל ואבלט הוו יתבי אייתו לקמייהו חמרא מבשלא משכיה לידיה א"ל שמואל הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך אמתיה דרבי חייא איגלויי לה ההוא חמרא מבשלא אתיא לקמיה דר' חייא אמר לה הרי אמרו יין מבושל אין בו משום גילוי".
צ"ע, היאך הותר לשמואל ללמד תורה לאבלט הגוי, והרי אסור למסור תורה לעכו"ם [חגיגה די"ג, ועי' תוס' ב"ק ל"ח,א].

לא, ב
מדוע אין באיסור שתיית שכר משום גזירה לגזירה?
רב שמואל בר ביסנא איקלע למרגואן אייתו ליה חמרא ולא אשתי אייתו ליה שיכרא ולא אשתי בשלמא חמרא משום שימצא שיכרא משום מאי משום שימצא דשימצא .
צ"ב, מדוע חש לאסור את השיכרא, והלא גזירה לגזירה לא אמרינן [עיין פ"ק דביצה].

לב, ב
מדוע לא נחשוש בעורות לבובין משום ספק דאורייתא?
אין עליו קורט דם מותר.
צריך תלמוד, מדוע ביש מעט פחות מקורט של דם, לא נחוש לאיסור עורות לבובין דע"ז, משום ספק דאורייתא לחומרא [תקרובת ע"ז], וצ"ע.

לג, א
האם יש שליח לדבר עבירה בישראל מומר?
והתניא ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזרה אסור אמר רב אשי כי תניא ההיא בישראל מומר דודאי אזיל.
יש לדון לדינא, בישראל השולח ישראל מומר לדבר עבירה, האם נימא בזה דיש שלדב"ע, מחמת שאין כאן את הסברא של קסבור הייתי שלא ישמע לי. [ויתכן שתליא בטעמי הדבר שאין שלדב"ע].

ההוא דאמר כתב:לב, ב
מדוע לא נחשוש בעורות לבובין משום ספק דאורייתא?
אין עליו קורט דם מותר.
צריך תלמוד, מדוע ביש מעט פחות מקורט של דם, לא נחוש לאיסור עורות לבובין דע"ז, משום ספק דאורייתא לחומרא [תקרובת ע"ז], וצ"ע.

אולי חזקת היתר

לב:
רש"י ד"ה מה מת כו'
כדגמרינן בסנהדרין כו'

קשה לי מדוע ציין רש"י לסנהדרין, ממרחק תביא לחמו, הול"ל לעיל כט: וצ"ע

הגהה ברש"י לג.

ריבבן ברי"ש כו'

ועיין אמת ליעקב(הובא בהגהות וציונים)דצ"ל בבי"ת עיין שם.
אולם עיין ירושלמי שהגירסא שם דובבן ואם כן שפיר כתב רש"י ברי"ש לאפוקי גירסת הירושלמי ודו"ק

לא, ב
מדוע נכרים אינם ניזוקים מגילוי?
אמר ליה שמואל לחייא בר רב, בר אריא תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך, הכי אמר אבוך, הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו, איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו.
מבואר, שכיון שחביל גופייהו של הגוים, לכך אינם ניזוקין מגילוי דארס נחש.
וקצ"ב, מהגמ' לעיל מינה, שרב אסר על בנו לשתות, גם משיכר שיש בו כשות המבטל את ארס הנחש, מאחר דחביל גופיה. הרי שחביל גופיה זהו סיבה שיותר ילקו מארס הנחש, וצ"ב.

לא, ב
נכרי "צמחוני" מהו לגבי חביל גופייהו?
אמר ליה שמואל לחייא בר רב, בר אריא תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך, הכי אמר אבוך, הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו, איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו.
שמעתי נידון מרתק בנושא זה, האם חילוני שלעת עתה אוכל שקצים ורמשים רח"ל, האם יהיה לו דין של נכרי לעניין שתיית משקין מגולים.
וכן נכרי "צמחוני", האם מכיוון שאינו מפטם עצמו בשקצים ורמשים, שוב גופו בריא וינזק הוא מגילוי דארס נחש.

ההוא דאמר כתב:ל, א
איך הותר ללמד תורה לאבלט?
"שמואל ואבלט הוו יתבי אייתו לקמייהו חמרא מבשלא משכיה לידיה א"ל שמואל הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך אמתיה דרבי חייא איגלויי לה ההוא חמרא מבשלא אתיא לקמיה דר' חייא אמר לה הרי אמרו יין מבושל אין בו משום גילוי".
צ"ע, היאך הותר לשמואל ללמד תורה לאבלט הגוי, והרי אסור למסור תורה לעכו"ם [חגיגה די"ג, ועי' תוס' ב"ק ל"ח,א].

תירצו לי, א. שהיה זה רק בגדר פסק, ולא בגדר לימוד.
ב. שדין יין נסך במגעם, זהו מדיניהם שלהם, וכפי שמותר ללמדם את ז' מצוות ב"נ [נכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, במצוות דידהו]. ויל"ד בזה.
ג. על מנת למנוע חילול ה', דאם יראה שישראל שותה את מגעו ביין מבושל, יכול לחשוב כי מותר לזלזל בגזירות חז"ל הקדושים.

ההוא דאמר כתב:לא, ב
מדוע אין באיסור שתיית שכר משום גזירה לגזירה?
רב שמואל בר ביסנא איקלע למרגואן אייתו ליה חמרא ולא אשתי אייתו ליה שיכרא ולא אשתי בשלמא חמרא משום שימצא שיכרא משום מאי משום שימצא דשימצא .
צ"ב, מדוע חש לאסור את השיכרא, והלא גזירה לגזירה לא אמרינן [עיין פ"ק דביצה].

ויתכן, שלהחמיר על עצמו, אין זה נחשב בכלל גזירה לגזירה, דזה נאמר רק בהוראה כללית לציבור, ויל"ע.

לג, א
מדוע צריך להחליף את המים בחבית
ממלאן מים שלשה ימים ומערן.
במאירי כתב, דלא מהני להשהות את המים ג' ימים רצופין, אלא צריך להחליף את המים.
וצריך ביאור, מדוע שלא תועיל שריית החבית במים ג"י רצופים.
וביותר תיקשי, דהמאירי הביא מחלוקת האם מים שהשהו אותם בחבית להפליט את היין, האם כשרים הם להשרותם בחבית יין נסך אחרת.
ואם כן תיקשי, מדוע ג' ימים רצופים לא מועילים באותה חבית, וק"ו הוא מחבית אחרת, וצ"ת.

לג, א
שאלה לחידודי
ממלאן מים שלשה ימים ומערן.
יש להקשות לחידודי, מדוע לא נימא שיין שהיה כבוש בחבית מ' יום, יצטרכו מ' יום של שריית מים בחבית, על מנת שיהא 'כבולעו כך פולטו'

לד:
למאי ניחוש כו'

קשה לי מדוע אין לחשוש שעירבו היין במורייס כשהיו על הספינה קודם שבאו ליבשה וצ"ע

כי לא היה להם שם יין.

לד, א
מדוע משה רבינו לא הוצרך לבגדי כהונה?
במה שימש משה שבעת ימי המלואים בחלוק לבן.
ובתוד"ה במה כתבו, "וה"ר יעקב מאורליינ"ש פירש דאפי' נתקדשו מ"מ כל ז' ימי המלואים שהיה משה מעמיד המשכן ומפרקו היה נחשב כמו במה ואין בגדי כהונה בבמה כדאמר בפ"ב דזבחים (דף קיט:)".
והנה התוס' [קידושין לו, ב ד"ה חוץ] כתבו להקשות, היאך היה צד שנשים כשרות לעבודה והלא מחוסרות בגד"כ, ותירצו בתי' הב', "א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים".
והנה, גם משה רבינו לא נצטווה על הבגדים, ומכל מקום הוצרך הר"י מאורליינש לתרץ, שדווקא משום שז' ימי המילואים היה להם דין של במה, ואין חיוב בגדי כהונה.
אמנם לתוס' בקידושין לכאורה לא תיקשי מידי, דמאחר ולא נצטווה משה על בגד"כ [ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך], אם כן שפיר יכל לשמש אף בלא בגד"כ.

לד, א
חקירת הגרמ"ד סולובייצי'ק בעיקר המחייב של בגדי כהונה
במה שימש משה שבעת ימי המלואים בחלוק לבן.
ישנה חקירה נפלאה של הגרמ"ד סולובייצי'ק שליט"א [שיעורי הגרמ"ד, זבחים סופ"ק], האם בגדי כהונה זהו מדיני העבודה, או שזהו מדיני הכהן העובד, וכפי שמצינו שאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן.
והציב בזה סתירות רבות.
ולכאורה היה מקום לומר, שיש ב' דינים בזה, א' דין בעבודה ב' דין בעובד.
ובנותן טעם להעיר בזה, דהתוס' בקידושין [לו, ב] דנים היאך היה צד שאשה יכולה לעבוד בלא בגד"כ, ותירצו דכיוון שלא נצטוו שוב אין עליהם חיוב של בגד"כ.
ויש לעיין, דהתינח אם נימא דזהו דין בעובד שחייב הוא בגד"כ, אם כן הנשים מחמת שלא נצטוו שוב אין בהם דין בגד"כ. אולם אי נימא שזהו דין בעבודה המחייבת בגד"כ, אם כן מה לי בכך שהנשים לא נצטוו, והלא קדושת העבודה מחייבת שתעשה בבגד"כ לכבוד ולתפארת, וצ"ע.

לה:
רש"י ד"ה פורני
תנור - ב' קדירות.
צ"ע.
ועיין רש"י מועד קטן י. ובהגהות הב"ח שם מגיה ועיין רש"ש שציין לתוספות נדה כו:

לג, ב
עדותו של המן הרשע
תוד"ה כסי, "וגם במדרש אסתר גבי ישנו עם אחד שא"ל המן לאחשורוש אם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בהם חובטו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים".
וצ"ע, היאך ניתן להסתמך על עדותו של המן הרשע. והלא הגמ' אומרת במגילה [יג, ב] לית דידע לישנא בישא כהמן, וכשאמר את הדברים הנ"ל לפני המלך היה זה בסיפור לשון הרע, ואם כן החשוד על לשון הרע חשוד לשקר ולשנות כמבואר בחפץ חיים.
ובאמת גם הרא"ש [ע"ז ה, יא] פוסק הלכה על פי עדותו של המן הרשע, ומביאו החת"ס [שו"ת יו"ד ח"ב סי' צד] לסימוכין בהלכה

לד, ב
בגדר מחשבין מעבודה לעבודה
דאתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים להקטיר חלבה לעבודת כוכבים רבי יוחנן אמר אסורה קסבר מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים.
בחי' הגרי"ז בזבחים [ט, ב] חוקר בגדר מחשבין מעבודה לעבודה, האם זהו פסול בעבודה העתידית שכעת חשבו עליה מחשבת פסול, ומחשבה זו מועלת לעתיד, או דילמא, דהוי פסול בעבודה העכשווית [של השחיטה] מכיוון שהעמיד במחשבתו צד פסול בעבודה העתידית.
לציונים נוספים ראה בספר איזהו מקומן [זבחים ט, ב].