פורום אוצר החכמה

הכי קאמר: חישב לאוכלה מתה, דאז אינו חייב אלא בכזית, דאז הרי נבלה היא.
אדרבה, הסבר לנו כיצד הבנת את פירושו של רש"י.

רש״י סובר דכיון שחישב לאוכלה מתה אז אמרינן דלאו לאברים עומדת וא״כ לא הוי ״אבר מן החי״. ורבינו גרשום סבר שדיינינן ליה כנבילה.

שמואל דוד כתב:רבינו גרשום סבר שדיינינן לה כנבילה.

כלומר, ואם יהיה בה כזית בשר, ילקה משום נבילה ולא משום בשר מן החי. האומנם?

כן משמע מדבריו. וצ״ע.

בע״ה מתחילים פרק כל הבשר
viewtopic.php?f=29&t=41573

שמואל דוד כתב:רש״י סובר דכיון שחישב לאוכלה מתה אז אמרינן דלאו לאברים עומדת וא״כ לא הוי ״אבר מן החי״. ורבינו גרשום סבר שדיינינן ליה כנבילה.

יש להניח, כי לא מלבך בדית הבחנה זו בלשון רבינו גרשם; ספר נא לנו מי גילה לך רז זה.

בשוטנשטיין כתבו שרבינו גרשום פירש באו״א מרש״י. ועיינתי וראיתי פירושו.

קה:

רש״י ד״ה שופכין - שמא ירדו עליו מים מאוסין המקלחים מתשמיש המשתמשין על הגג ושופכין מי תשמיש והן באין לצינור.

צ״ע באריכות לשונו של רש״י.

שמואל דוד כתב:רש״י ד״ה דאמר מר - רבא אמרה בזבחים בפרק חטאת העוף
צ״ע מדוע האריך רש״י ז״ל בלשונו.
ועיין רש״י לז. ד״ה ואמר מר - בזבחים בפרק חטאת העוף. ולא כתב ״רבא אמרה״

וזו הייתה תשובתי
בקג. מוזכר בגמרא רבא בתחילת הענין
רבא אמר כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו
בל"ז אין מוזכר שם שמו

שמואל דוד כתב:אז מה?

והנה זה פלא שבדיוק בדף הבא דף קד ע"ב נאמר בגמרא הא קמשמע לן מאן תנא קמא רבי יוסי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר {אסתר ב-כב} ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, וברש"י כל האומר דבר בשם אומרו. והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו: [ואפשר שמפני הסמיכות הקפיד רש"י לציין שמו, משא"כ בדף ל"ז]
וזהוא אחד משתי הפעמים בש"ס שמופיע דבר זה חוץ מן מקומו מסכת מגילה (בימים האלו נזכרים ונעשים) והפעם הנוספת בנידה יט היינו ת''ק הא קמ''ל מאן ת''ק רבי יוסי וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם: (ללא הלימוד ותאמר אסתר וכו')
ובמסכת חולין שוב מופיע ענין זה ברש"י (קלח ע"ב) רבי אבין ורבי מיישא. מפרשי הך מתניתין דכסוי הדם ואותו ואת בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושלוח הקן דתנן בכולהו בארץ ובחו''ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין מר פריש חדא ומר פריש חדא ולא פליגי ותרוייהו קא מפרשי לאידך וצריכין אנו לומר דבר בשם אומרו:
וראה זה פלא שבדף הבא אומרת הגמרא אסתר מן התורה מנין.
עוד בשולי הדברים לשון המימרא "התורה אמרה יבא וכו'" הוא יחיד בש"ס כי בדרך כלל מובא לשון הפסוק אחרי המילים התורה אמרה, ואז מפרשים מה אמרה משא"כ כאן, ולשון זה מופיע בזבחים ע' מקור הדברים ובחולין קג, אבל בדף לז מופיע בנוסח אחר ע"כ כאן רש"י הדגיש רבא אמרה (שהתורה אמרה), והן הן הדברים דאמר מר בשם אמרו רבא אמרה , התורה אמרה. ואינו רחוק שזה חלק מן הפשט אסתר מן התורה מנין שגם רמז קל יכול להיחשב שבכך נקרא שאסתר כתובה בתורה, וזה הוא שרבא אמרה שהתורה אמרה

שפתיים יושק. וע״ע אמרי חיים (פינקלר)
https://forum.otzar.org/download/file.php?id=71151

שמואל דוד כתב:קה:
רש״י ד״ה שופכין - שמא ירדו עליו מים מאוסין המקלחים מתשמיש המשתמשין על הגג ושופכין מי תשמיש והן באין לצינור.
צ״ע באריכות לשונו של רש״י.

הלשון שופכים בדר"כ פירושו מים סרוחים
שבת עו ע"ב רש"י שופכים. מים סרוחים ובגמרא מפרש למאי חזו:
שבת ק ע"ב רש"י שופכין דידיה. מים רעים כגון רחיצת כוסות וקערות:
תפקיד המרזב לרוקן את מי הגשמים שאינם סרוחים מן הגג, ומצינו גם שבימות הגשמים אנשים שופכים את מי תשמישם על הגג כדי שישטפו יחד עם מי הגשמים וכפי שמוסבר בעירובין פח רש"י דלא כחנניא. דלדידיה בחצר שרי בגג אסור גגין שלהן לא היו משופעין אלא חלקין כעין עליות שלנו וטחין אותו בטיח מעזיבה וחוקקין צנורות לקלח גשמים ושופכין השופכין שם:
ולמעשה רש"י כאן חוזר על ההסבר בפירוט כדי להבין את המצאות המים הסרוחים,
וברוח ימים אלו בתו של המן עלתה הגגה לשפוך העביט של מי רגלים על הגג כדי שיקלח למרזב ואז ראתה את אביה וכו' ושפכה במקום על הגג, ישירות על ראשו

יישר כח. יפה מאוד.

קה.

אביי הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא יומא חד פגע באריסיה דדרי פתכא דאופי אמר ליה הני להיכא כו׳

פירש״י פתכא דאופי - משוי עצים שהיה גונבו.

ולכאורה קשה מנ״ל לאביי שכוונת האריס היה לגנוב העצים.
ונראה שהמהרש״א בח״א הרגיש בזה ולכן כתב וז״ל ״אפשר שהרגיש בו שרוצה לגנבן״ עכ״ל.
וע״ע ברבינו גרשום ״משאוי של עצים היה נושא לביתו בלא ידיעתו דאביי״ ולכאורה כוונתו כנ״ל.

ולפי״ז מיושב מה שהעיר הרש״ש דמה הוסיף המהרש״א על רש״י. ופשוט.

וע״ע בספר אור החמה. http://hb.borisute.com/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=499

קז.

נטלא פירש"י של זכוכית. צ"ע מנ"ל לרש"י שהיתה של זכוכית?

קיט.

רש״י ד״ה עדשים בקליפתן - אלמא יש שומר לפחות מכפול

יש להעיר מדוע לא פירש פירושו על תחילת הגמרא ״חטה בקליפתה״

ועיין רבינו גרשום שכתב וז״ל ת״ש כו׳ כלומר והא הכא דחטה ושעורה הוא פחות מכפול וחשוב שומר.

אפשר שהוא אחרון, או מפני שעדשים כתב בלשון רבים ומכאן משמע שכל עדש ועדש שהוא קטן מפול נמצא בקליפה משא"כ הלשון חטה שיכול להיות גם כל גבעול החיטה (שגם לו יש כיסוי בשעה שגודל) , וועוד מה שנלמד בעמוד ב' חטי דשמעון בן שטח. כשתי כליות של שור הגדול במס' תענית:

יישר כח! וע״ע בתוספות ד״ה בחטי וביעב״ץ
וע״ע בספר וזאת ליצחק: http://hb.borisute.com/pdfpager.aspx?re ... =&pgnum=87
ובספר אמתחת בנימין: http://hb.borisute.com/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=500

קיט:

רש״י ד״ה המלאין שבשבלין מיטמאין ומטמאין - מוציאין ומכניסין טומאה לשבולותיה ואין מצטרפין דאינן שומר אלא יד.

צ״ע בכוונת רש״י ז״ל בדיבור זה, הרי כבר כתב כן בקיצור לעיל בד״ה מיטמאין ומטמאין ואין מצטרפין - דיד היא ואינה שומר.

נ"ל שזה קשור להבדל שבין הא"ד, וכן יש עוד הבדלים לשון יחיד ולשון רבים וכן שמהפך דאינן שומר אלא יד - דיד היא ואינה שומר וצל"ע

גם הוסיף ״מוציאין ומכניסין״ כו׳

קכ:

רש״י ד״ה מתרומה וחד מהנך - חמץ או נבלה כו׳

צ״ע מדוע השמיט רש״י ׳חלב׳. ועיין תוספות.

עוד נקודה שרש"י רק מסביר את הצריכותא בדוגמת נבלה שבזה שווה לתוס' ואולי השתבש כבר בזמן תוס' וצ"ל שרץ או נבלה

קכא.

רש״י ד״ה תנן התם - במסכת טהרות בסדר טהרות גבי נבלת עוף טהור

לכאורה תיבות אלו מיותרות.

מדוע הן מיותרות לטעמך?

ביקורת תהיה כתב:מדוע הן מיותרות לטעמך?

מדוע צריך לכתוב כן. די לכתוב במסכת טהרות או בסדר טהרות. גם הול״ל בסדר טהרות במסכת טהרות

לטעמי, העיסוק המופרז בזוטות חסרות משמעות הוא בגדר ביטול הזמן.

ביקורת תהיה כתב:

אהרן תאומים כתב:אל תרפה את ידי הלומדים!

אדרבה! יש כאן המרצה להתרכז יותר בדברים שבהגות, לדלות מדפי התלמוד פנינים ומרגליות (כלשון הכותרת), ולא לשעות בדברים של מה-בכך.

בכל תיבה של רש״י ז״ל טמון מרגליות טובות....
viewtopic.php?t=30939#p329582
ואכמ״ל.
אגב עיינתי בכת״י וראיתי שתיבות ״במסכת טהרות״ ליתא שם.

שמואל דוד כתב:קכא.
רש״י ד״ה תנן התם - במסכת טהרות בסדר טהרות גבי נבלת עוף טהור
לכאורה תיבות אלו מיותרות.

חשבתי אולי רמז לשלוש פעמים טהור שמוזכר ברש"י זה כעין שעושים בטהרת המת ומזכירים שלוש פעמים טהור הוא , כדכתיב ביחזקאל וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם.
ולרמוז על טהרת הפה= חרטום

אהרן תאומים כתב:

שמואל דוד כתב:קכא.
רש״י ד״ה תנן התם - במסכת טהרות בסדר טהרות גבי נבלת עוף טהור
לכאורה תיבות אלו מיותרות.

חשבתי אולי רמז לשלוש פעמים טהור שמוזכר ברש"י זה כעין שעושים בטהרת המת ומזכירים שלוש פעמים טהור הוא , כדכתיב ביחזקאל וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם.
ולרמוז על טהרת הפה= חרטום

יפה מאוד

קכד :
רש"י ד"ה סמכוני באשישות. כלומר צריכני חיזוק לפי שסר כחי מכח הדרשה שדרשתי היום ברבים דשבת הרגל היתה:
במסכת ביצה דף כא ע"א אני היום סמכוני באשישות. יו''ט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד:
שני האירועים היו עם רב אויא סבא ורב הונא ומדוע כאן רש"י אומר שבת הרגל , ופירש"י במנחות לז (ובעוד מקמות) שבתא דרגלא. שבת שדורשין בהילכות הרגל כדקיי''ל (פסחים דף ו.) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום: ונראה שכאן האיבעיה הייתה בקשר לקולית סתומה ואיך הגיע כזו שאילה לדרשה, ושמא מפני שלמדנו בפסחים פד ע"ב(הפעם היחידה בש"ס שמופיע שוב ענין הקולית חוץ מחולין) מיתיבי רבי אומר נמנין על מוח שבראש ואין נמנין על מוח שבקולית על מוח שבראש מ''ט הואיל ויכול לגוררו ולהוציאו, והזכיר זה בדרשה וע"כ שאלו בענין טומאה ולכן כתב רש"י שבשבת הרגל הייתה, אבל במסכת ביצה נהשאלה היתה על שחיטה ביו"ט של חצי בהמה של נכרי וכו' וע"כ כתב רש"י שביו"ט היה וכתב גם שחלה וצריך סעודה כדין יו"ט וכן הוזכר שם בגמרא שהתירו שבות ביו"ט, משא"כ כאן שכתב בקיצור שצריך חיזוק מפני שהוא בשבת

קכב:

רש״י ד״ה ולתפלה המהלך בדרך ״וגמר בלבו״ ורוצה ללון מבעוד יום כו׳

מה כוונת רש״י ז״ל במש״כ ״וגמר בלבו״ ?

ראה מה שכתבתי כאן בפסחים מו , ואולי לזה כיוון גמירות הלב מפני שעדיין לא הגיע זמן התפילה בעצם, וזה תכין ליבם תקשיב אזניך
http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=23200

יישר כח.

קכו

פיו של כלב ועיין רש״י שסופה לצאת דרך הריעי א״נ פעמים שמקיא.

ותמוה טובא, שהרי הכלב כבר מת ואין הטומאה עתיד לצאת ובזמן שהכלב חי ליכא טומאה וצ״ע. וכבר העיר בזה המהרצ״ח והניח בצע״ג.

בשעה שהכלב הכניס הטומאה ראויה ועתידה לצאת משם וזה החידוש שלא בודקים איפה הטומאה שבתוך הכלב נמצאת,
ובדוחק אפשר לומר (תשאל לח"ק) שיש תופעה של יציאת הפרשות בדקות שלאחר המות בעקבות המות על כל פנים אין זה ענין לכאן כי כשיוצא בודאי יראו איפה הטומאה אלא העיקר החידוש כאן שזה בגוף הכלב מאחר כשנכנס היו ראוי לצאת משם, ותמיהתו של המהרצ"ח תמוהה

מה איכפ״ל שסופה לצאת? הרי סו״ס מת ולא יצא. ובחייו של הכלב ליכא טומאה. ועיין במהרצ״ח. וע״ע שו״ת מהר״ץ סימן כג.

זאת לא קושיה על רש"י זה הסבר הגמרא שלא מסתכלים על מציאות מקום הטומאה

שמואל דוד כתב:קכו פיו של כלב ועיין רש״י שסופה לצאת דרך הריעי א״נ פעמים שמקיא.

ותמוה טובא, שהרי הכלב כבר מת ואין הטומאה עתיד לצאת ובזמן שהכלב חי ליכא טומאה וצ״ע. וכבר העיר בזה המהרצ״ח והניח בצע״ג.

לולי דברי המפרשים בטעם פתח שלא פרץ פצימיו היה אפשר לומר שנחשב ככזה

קל.

רש״י ד״ה בפני הבית - בעודו קיים.

מה כוונת רש״י בזה. ומדוע לא פירש כן בפירקין דלעיל?

אולם אחר עיון קצת נראה דהנה בפרק אותו ואת בנו באמת פירש רש"י "בפני הבית - בזמן הבית" ולכן אין צורך לפרש כן גם בפרק כיוסי הדם, ובפרק גיד הנשה.
אבל אחר פרק גיד הנשה יש הפסק של פרק כל הבשר, ופרק העור והרוטב,[שם לא הוזכר בפני הבית כו'] ולכן הוצרך רש"י לפרש כן בפרק הזרוע. ולפי"ז מובן מדוע לא המשיך לפרש כן בפרק ראשית הגז ובפרק שלוח הקן ודו"ק
ועיין מצודת דוד (שפרבר)

באותו ואת בנו הוצרך רש"י לפרש וכמו שמציין לפרק בתרא ששם הגמרא אומרת ...וחד אמר כל היכא דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב בזמן דאיכא קדשים ננהוג בזמן דליכא קדשים לא ננהוג קמ''ל, ומסביר רש"י (קלח:) לצורך. דאותו ואת בנו אי לאו דאשמועינן ליה הוה אמינא דאינו נוהג אלא . במוקדשין דהא בקדשים כתיב הילכך אשמועינן דנוהג הוא בחולין כדאמר התם ושור הפסיק הענין וכ''ש הנך דתנן אבל לא במוקדשין לצורך הוא דאשמועינן חילוק:
על פי זה אפשר לומר דבזרוע והלחיים ודאי הוצרך לפרש מפני שהמשנה עצמה מסבירה שיש בענין זה דוקא חידוש ...שהיה בדין ומה אם החולין שאינן חייבים בחזה ושוק חייבים במתנות קדשים שחייבים בחזה ושוק אינו דין שחייבים במתנות ע"כ וא"כ אפשר לומר שבזמן שהבית קיים קיבלו הכהנים חלקם מכל הבהמות הן קרבנות והן חולין ע"כ חידשו כשאין ביהמ"ק קיים ממשיכים הכהנים לקבל מן החולין חלקם,
ע"פ הדברים הנ"ל אפשר לדייק עוד הלשון רש"י באותו ואת בנו כתב רש"י "בזמן הבית" הוא לשון כולל יותר שלאו דוקא מתחבר "לכהנים" אלא לבית המקדש ומפני שבקדשים כתיב, משא"כ גבי מתנות לכהנים שהסיבה לקבלת המתנות היא עבודת ביהמ"ק כנאמר בתורה שזה יהיה חלקם וע"כ כתב רש"י בעודו קים שמשמע קיים על מכונו וכהנים בעבודתם.
במקומות נוספים בש"ס רש"י מפרש (שבת טו ע"א) בזמן הבית בעודו קיים (פסחים קטז ע"ב) בעוד הבית קיים, והוא בפשטות לשונו שביהמ"ק על מכונו,
במסכת (עבודה זרה ט ע"ב) איתא ברש"י ד"ה מלכות פרס בפני הבית. בזמן הבית בעודו בנוי לאחר שבנאו כורש נמשכה מלכותו שלשים וארבע שנים ובטלה ותפשוה בני יון ומלכו מאה ושמונים הרי מאתים וי''ד ובני חשמונאי נטלו מלכות מיונים ומלכו ק''ג והורדוס אחריהם ק''ג הרי ד' מאות וכ' שנה שהיה בית שני בישובו:
ואכן ברש"י זה ההתייחסות לבית עצמו דאכן היו זמנים בתוך שנים אלו שלא הייתה עבודת הקרבנות כסדר.