פורום אוצר החכמה

אחד הרבנים כתב:אולי אפש''ל שמכיוון שמצינו בהרבה מקומות שהיו בקיאין יותר, כאו''א בדברים הרגילים אצלו (כמו שמתבקש לעסוק בכך יותר, כמו שהפוסקים לא כ' על מה שלא נוהג בזה''ז) בי' הר''ג שמפני כך שלח דווקא לו (אף שהוא עצמו היה נשיא).
(אגב מכאן מתבאר שמה שכ' בכ''מ שדריה, אין הכוונה בדווקא שממש ששלח הנידון)

א. הסבר שאינו מניח את הדעת.
ב. הנוסח 'רבי יהודה נשיאה' שגוי וצריך תיקון, כי אף גם רבי יהודה הנשיא לא ראה את רבי טרפון.
ג. המלה 'שדריה' בכל מקום מתייחסת או אל האיש השואל או אל הדבר שהתעוררה בו השאלה; וכאן היא מתפרשת לפי הענין ששלח את פטר החמור. והוא תמוה.
סוף דבר, דברי רבינו גרשום הם בגדר תעלומה.

כבר תמה הסדר הדורות על הא דר"י נשיאה ור"ט.
ועיין הגהות יעב"ץ והגהות רי"א חבר ז"ל. ועיין מנחת יהודה ושדה יצחק, ועיין בספר שמן רוקח שציין לספר כפתור ופרח שגרס "דבי נשיאה"

שמואל דוד כתב:ט:
בכור אדם צריך פדייה ומותר כו'. פירש"י בכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור
ועי' ספורנו עה"פ קדש לי כל בכור שכתב וז"ל קדש לי כל בכור שיתחייבו כלם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כענין לא תעבוד בבכור שורך כו',
ולכאורה דבריו תמוהין שהם כנגד גמרא מפורשת וצ"ע

אולי כתב כן כפשוטו של מקרא ודלא כהלכתא

שמואל דוד כתב:כבר תמה הסדר הדורות על הא דר"י נשיאה ור"ט.
ועיין הגהות יעב"ץ והגהות רי"א חבר ז"ל. ועיין מנחת יהודה ושדה יצחק, ועיין בספר שמן רוקח שציין לספר כפתור ופרח שגרס "דבי נשיאה"

אני תירצתי בשיעור שהכוונה לרבי יהודה בנו של רבן גמליאל, אחי רשב"ג, ולכן נקרא "נשיאה", וממילא הכוונה כמו דבי נשיאה (וחבל שלא ידעתי על גירסת הכפו"פ)

יב:

ומוסיפין עד עולם. וברש"י ד"ה ומוסיפין - שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה "וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים" ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר

מדוע כתב רש"י ד' וה' שנים ולא "עד עולם" כמוש"כ בגמ'.

יג.

רש"י ד"ה הלוקח עובר פרתו. שאינו רשאי - למכור כו'. צ"ע כוונתו בזה, הרי כבר פירש כן בפ"ק ומדוע חזר ופירש כן כאן?

לדאבוני איני לומד כעת את ה'דף היומי', אבל איקלע גבן בס"ד אגב אורחין, ואמרתי לא אמנע טוב.


בחידושי הגרי"ז בכורות יג, א

שם, בתוס' ד"ה אם גופו קנוי בסוה"ד, וא"ת אכתי עובד כוכבים קונה ישראל בחזקה כדאמר בגיטין מנין לעכו"ם שקונה ישראל בחזקה שנאמר וישב ממנו שבי וכו', והנה מבואר דס"ל להתוס' שהקרא איירי בישראל, ודלא כדברי רש"י בחומש (במדבר כ"א א') שפירש דוישב ממנו שבי איירי בשפחה אחת.

ומעין זה בחידושי ר' נחום גיטין לח, א

ומדברי התוס' בד"ה וישב ממנו שבי מבואר דהך שבי היה ישראלים גמורים ודלא כמש"כ רש"י בחומש דהך שבי היה שפחה אחת, דבתוס' הק' דנילף דעכו"ם קונה עכו"ם בחזקה מק"ו עובד כוכבים ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש, ואי נימא דהך קרא איירי בשפחה אחת אי"ז קנין עכו"ם בישראל אלא קנין עכו"ם בעבד. ומשמע מזה דהתוס' פי' להך קרא כפשוטו דהעמלקים שבו מבני ישראל.

ומן התימה מה ראו להקשות על דברי התוס', והרי את הקושיא יש להקשות כבר על דברי הגמ', וכמו שהקשה הרש"ש בגיטין שם

גמרא עובד כוכבים ישראל מנלן דכתיב וישב ממנו שבי. לכאורה הא דלא כפרש"י שם בנימוקיו דר"ל שפחה אחת אשר שבוה ישראל מהם מקודם (עי' מזרחי שם). ואולי י"ל דמסתמא כבר טבלוה לשם אמהות.

אגב התעוררתי לומר חידוש בדרך דרוש, הנה בדברי רש"י בפירושו לחומש מפורש שהשבי של הכנעני שזה היה עמלק, ומקור דבריו במדרש אגדה שם:

וילחם בישראל וישב ממנו שבי. לא לקחו מהם אלא שפחה אחת, ומשלהם היתה, שככה נאמר שבי מן השבי היתה.

והרחיב הרמב"ן בביאורו וז"ל,

נתעוררו החכמים בזה, מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם, כגון במלחמת עמלק הראשונה מפני שאמרו היש ה' בקרבנו (שמות יז ז), ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה, אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה. ולפיכך פירשו הכתוב הזה, וישב ממנו השבי שהיה בידו, והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם.

ולכאורה מקורה של אותה שפחה מעמלק אצל ישראל היא מאז מלחמת עמלק דכתיב בה בפרשת בשלח (יז, יג): וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב.
וברש"י,

ויחלש יהושע - חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדין שעשה על פי הדבור של שכינה

.
וא"כ היו הרבה שהיו בשבי מאותה שעה, וכל המלחמה התנהלה סביב אותה שפחה.
והנה האלשיך בפירושו לאסתר (ב, ה) כתב:

נמצא כי אל כל זה סיבה ראשונה שאול בחיר ה'. כי לולא הוא הותיר את אגג מלך עמלק חי לילה אחד, כמעט כסדום היו להאביד שריד. אך בלילה ההוא כאשר שכב שם נזדמנה לו שפחה ויבא אליה ותהר לו ותלד את אבי אבות המן הרע ההוא. נמצאת המכשלה הזאת תחת יד שאול כי הוא היסב ביאת המן לעולם.

[וב"הערות למחזור לימים הנוראים" מאת הרב שמואל אשכנזי בקובץ בית אהרן וישראל לו, תשנ"א, עמ' קכ ואילך) הביא מקורות נוספים].

ומצינו בספרים הנ"ל שעל בסיס אותו המדרש החשיבו את המן לנצר עמלק. ולכאורה צ"ב, שהרי שיטת הרמב"ם (פ"ט מעבדים ה"ג): אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו בארצכם וכו', [ועי' בהשגות הראב"ד שם ובנו"כ], וא"כ נמצא שהוולד הבא משפחה זו אינו עמלקי אלא כנעני כמו השפחה. ובע"כ שהיתה זו שפחה עמלקית.

ואולי היא אותה השפחה שעליה ניטשה המערכה מימי קדם.
לעת עתה לא מצאתי מקורות לחידוש כביר כזה.

המהלך יפה וחביב, אבל להגיד שזו אותה שפחה עצמה מימות משה עד ימות שאול לא מתיישב עם סדר הדורות וגם לא הכרחי לעצם ההסבר (שהרי אין שום סיבה לומר שלא הייתה בידיהם שפחה עמלקית מהמלחמה הזו עצמה, והם לא ידעו שהיא עמלקית כי התחפשה לאומה אחרת)

שמואל דוד כתב:ב. רש"י ד"ה אע"פ שאינו רשאי - כדתניא במסכת ע"ז כו' מפני שעושה בה מלאכה בשבת.
יש לדקדק מדוע הביא ההו"א של הגמרא שם ולא המסקנה משום נסיוני. וצ"ב.
ועיין בהמשך הגמרא.

ראה שם בהערות מתיבתא על אתר.

טור תלגא כתב:ח:
סבי דבי אתונא

הנה קישורים לספרים שנכתבו על סוגיית סבי דבי אתונא
...
יבואו החברים ויוסיפו עוד.

עיין כאן
http://www.daat.ac.il/chazal/mefaresh.a ... esh=ginzey

יד:

כ' רש''י וז''ל ומוקי להאי חוץ כגון ששחטו בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, במת יחיד שכל אחד ואחד בונה במה לעצמו כגון במת מנוח וגדעון ושמואל.
האם מצינו עוד מקומות שקוראים לבמה בשעת היתר הבמות "חוץ"?

יג:

רש"י משיכה למה לי עכ"ל. צ"ע בכוונתו.

ביקורת תהיה כתב:תיקונים לעין משפט
אות א מיי' (פ"ד מהלכות בכורות הלכה ב) [פי"ב מהלכות בכורים הלכה יד].
אות ב יו"ד סימן (שכ סעיף ג וסימן) שכא סעיף כ. סימן שכ אינו עוסק בפטר חמור.
אות ה מיי' [פי"ב מהלכות בכורים הט"ו ו]פ"ד מהלכות בכורות הלכה ג. ההלכה מופיעה הן בבכור בהמה טהורה והן בבכור בהמה טמאה.
אות ח מיי' [פי"ב מהלכות בכורים הט"ו ו]פ"ד מהלכות בכורות הלכה א סמג עשין קמה [וריא]. כנ"ל.
פרק שני אות א סמג עשין (קמה קמו) [ריא].

העברתי דבריך לעוז והדר, ותיקנו כדלהלן:


תא קולי לתיקונים בתלמוד בבלי (בלשון הקודש, ביידיש ובאנגלית) - 073-383-5555
מייל - 5377225@gmail.com

יט-כ

נחלקו התנאים אם לאחר טינוף של עז בשנתה הראשונה יכול להיות שתלד כו' האם זה מחלוקת במציאות?

שמואל דוד כתב:יב:

ומוסיפין עד עולם. וברש"י ד"ה ומוסיפין - שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה "וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים" ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר

מדוע כתב רש"י ד' וה' שנים ולא "עד עולם" כמוש"כ בגמ'.

זה על פי הנאמר בגמרא (נזיר נו ע"א) ותני עלה במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים

כד.

רש"י ד"ה יולדת מרחמת - "והאי אסור באכילה" דלענין בכורה מיפטר כו'

אשמח בביאור כוונת רש"י בתיבות אלו.

כה.

מתני' שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו כו'

צ"ע מה איכפ"ל איפה הניחו?

החלון הנזכר במשנה הוא 'ארון קיר' המשמש להצניע בו חפצים, כמו ששנינו במסכת טהרות:

הַמַּנִּיחַ אֶת כֵּלָיו בְּחַלּוֹן שֶׁל אוֹלְיָרִין (הַבַּלָּנִין יֵשׁ לָהֶן חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת, וְכָל מִי שֶׁנִּכְנַס לַמֶּרְחָץ נוֹתֵן בְּגָדָיו כָּל אֶחָד בְּחַלּוֹן, וְנוֹעֵל עָלָיו בַּדֶּלֶת שֶׁבַּחַלּוֹן – רע"ב).

וכן יש במסכת גיהנם:

שִׁבְעָה מְדוֹרוֹת בְּגֵיהִנָּם, וּבְכָל מָדוֹר וּמָדוֹר יֶשׁ בּוֹ שֵׁשֶׁת אֲלָפִים בָּתִּים, וּבְכָל בַּיִת וּבַיִת יֶשׁ בּוֹ שֵׁשֶׁת אֲלָפִים חַלּוֹנוֹת, וּבְכָל חַלּוֹן וְחַלּוֹן יֶשׁ בּוֹ שֵׁשֶׁת אֲלָפִים כַּדֵּי מָרָה, וְכֻלָּם מְזֻמָּנִים לְסוֹפְרִין וְדַיָּנִין.

יישר כח, וראיתי בתוספות יו״ט (איני זוכר מקומו) שכתב שחלון דמתני׳ אין הכוונה חלון רגיל, וכמוש״כ.
וע״ע בתפארת ישראל במשניות שכתב שחלון לאו דוקא.

שמואל דוד כתב:וע״ע בתפארת ישראל במשניות שכתב שחלון לאו דוקא.

איה?

במסכת עדיות וז״ל שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון חור שבכותל. ואורחא דמלתא נקט.

תשובה שקבלתי מחכ"א שליט"א

עי' תפא"י עדיות פ"ה אות נ"ז דאורחא דמילתא נקט.

ויתכן לענ"ד דכוונת המשנה במה שנקט והניחו בחלון לרמוז שמותר לכתחילה לעשות כן אליבא דעקביא בן מהללאל שהרי אחר ששחטו הבכור השער מותר בהנאה אבל לפני השחיטה אסור בהנאה. לכן היה מקום לומר שאסור להניח השער בחלון אפי' לעקביא משום דחיישינן שיבא ליהנות מן השער לפני השחיטה, ובזה קמ"ל המתנ' שלא חוששים לזה. והטעם ע"פ התוי"ט פ"ה דעדיות מ"ו ד"ה בחלון דחלון דהכא עשוי להניח אדם שם חפציו. ומצינו גם באהלות פי"ג מ"א חלון שסתמה וגו' חשב עליו להשתמש, וכתב הברטנורה שחשב להשתמש בו ולהניח שם חפציו ומשמע מכל זה שהיה מצוי להניח חפצים בחלון. ורואים מזה שחלון הוא מקום שמור דאל"כ אנשים לא היו מניחים חפציהם שם אם היו חוששים שיגנבו משם או שילדים יקחו אותם משם, וזה הטעם שהמשנה נקטה חלון ללמדנו שחלון הוא מקום שמירה טוב ולא חיישינן שמישהו יקח את השער משם לפני ששחיטה ויהנה ממנו באיסור.

עכשיו שזכינו בס"ד להנ"ל נוכל להמשיך את הקו עוד קצת ולומר שבאמת הא דהניחו בחלון זה תנאי להיתרו של עקביא, והיינו שגם אחר ששחטו חכמים מחמירים שאסור ליהנות מן השער מדרבנן, דאי שרית ליה צמר הנושר מחיים אתי לאשהויי לבכור כדי שישיר צמרו כל שעה ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו. אבל עקביא אינו חושש לזה ואינו סובר גזירה זו. אמנם ממה דתנן והניחו בחלון למדנו שגם עקביא מודה שלפעמים יש איסור דרבנן על השער הנושר כי אם אינו מניחו בחלון אז עקביא אומר שאסור אח"כ ליהנות מן השער, והטעם לזה משום שלא שמר על השער כהלכה כי נתן אותו במקום שיכול ליאבד ואז מי שימצא אותו או יגנוב אותו משם יכול להכשל בהנאה משער בכור לפני השחיטה. ומאי דתנן הניחו בחלון לאו דוקא חלון אלא סגי שהניח במקום משומר רק נקט חלון כי אורחא דמילתא להניח בחלון כנ"ל בשם התפא"י בעדיות. ולפ"ז הניחו בחלון הוא חומרא אליבא דעקביא כי אם אינו מניחו בחלון או מקום שמור אחר, חז"ל אוסרים עליו ליהנות אפי' אחר השחיטה מכיון שהיה יכול לבא לידי מכשול בהנאה מן השער לפני השחיטה.

שמואל דוד כתב:ממה דתנן והניחו בחלון למדנו שגם עקביא מודה שלפעמים יש איסור דרבנן על השער הנושר כי אם אינו מניחו בחלון אז עקביא אומר שאסור אח"כ ליהנות מן השער.

טעות!
אפילו אם תלשו בזדון על מנת ליהנות ממנו לאלתר, מתיר עקביא ליהנות ממנו לאחר שמת.

דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי:

הקשו על מה שכתבתי בתשובתי האחרונה מהגמ' לקמן ריש כו. ותוס' שם ד"ה בכור.

הנה איתא לקמן כו. בכור בעל מום שתלש ממנו ואח"כ מת עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים וכתבו תוד"ה בכור דהכא לא קתני והניחו בחלון משום דרשע הוא שתולש ודעתו ליהנות לאלתר אבל בנשר קתני והניחו בחלון, עכ"ל.

ולמדים אנו מדברי תוס' שאע"פ שתלש באיסור ולא הניח בחלון מ"מ בדיעבד השער מותר אחר השחיטה אליבא דעקביא וזה דלא כמו שרציתי לומר לעיל שעקביא רק מתיר את השער אם הניח בחלון.
אמנם מדברי התוס' יש לנו הסבר טוב למה קתני במשנה והניחו בחלון כי משמע בתוס' שאם הניחו בחלון הוא עשה כהלכה ואינו רשע וזה כמו שרציתי לומר בתשובתי השניה.

כח.

מתני׳ השוחט את הבכור כו׳

עיין הגהות הב״ח השוחט הבכור כצ״ל ותיבת את נמחק.

אשמח בביאור טעמו?

ללא ספק, שיבוש המעתיקים.
ושמא ההגהה במקור התייחסה להמשך המשפט, שבמקום 'ומראה' צ"ל 'והראה', והעיקר הוחסר מן הספר.

עיין במשנה שבמשניות ובשנו״ס שם.

לא.

תנו רבנן כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו

ופירש״י ורואה את קדשיו - אם יש לו שלמים בביתו ונפל בהן מום יראה אם קבוע הוא ויפדם ויוציאם לחול.
מעשרותיו - מעשר בהמה שנפל בהם מום.
ונשאל על טהרותיו - הוא עצמו ״אם בקי בהלכות״ נשאל לעצמו על טהרותיו אם אירע בהן ספק ואינו צריך לילך אצל חכם אחר.

מדוע דוקא אצל טהרות כתב רש״י ״אם בקי״

ג' הראשונים, בכורות קדשים ומעשר בהמה, שווים, שעניינם ראיית מומים והוראה בהם, והבקיאות היא במומים.
טהרות עובר לנושא אחר, שאלה בהלכות טהרות, לא בידיעת מציאות, והבקיאות הנדרשת היא בידיעת ההלכות.
לזו כוונת רש"י, כלומר לא את ה"בקי" בא להדגיש, אלא את זה שכאן מדובר על בקיאות בהלכות.

לו.

רש"י ד"ה דעבידא לאיגלויי - דאתי חכם ואמר לא התרתיו לך

צ"ע מדוע לא פירש כן לעיל על דברי ר"י אמר רב?

לו:

והלכתא אפילו כלשנא קמא

ועי' רש"י ד"ה כלישנא קמא - והלכתא אפילו כלישנא קמא.

וצ"ע כוונתו בזה. ואולי כוונתו שצ"ל "אפילו" דלא כרבינו גרשום שגורס "והלכתא כלישנא קמא" וע"ע בספר שי למורא.

לח:

רש״י ד״ה לח בזמן לח - מספוא הגדל באדר וניסן מאכילין אותו באדר וניסן

ויבש ביבש - מספוא הגדל באלול ותשרי מאכילין אותו בתשרי דלא שחטי ליה עד שיעברו כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם

לכאורה הול״ל ״באלול ותשרי״ וצ״ב

מ.

קלוט שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס

יש לעיין מדוע הוסיף הברייתא "סוס" ולא קתני כלישנא דמתני' "כשל חמור" ותו לא.

מג:

רש"י ד"ה משום מראית העין - כגון הנך דקחשיב במתני' משום מראית העין שמאוסין לראות כגון שנשרו ריסי עיניו ושנטלו שיניו

צ"ע בלשון כגון שכתב רש"י ז"ל.

מג:

ומהו דתימא משום מראית העין והא כל היכא דאיכא משום מראית העין איתנא קתני ושנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין מהו דתימא תני חדא וה"ה לכולהו והא כל היכא דאיכא מיהדר ומיתנא קא הדר ותני ושניטלו שיניו פסול משום מראית העין

לכאורה הלשון "כל" אינו מובן וצ"ע.

מז:

מתני׳ יוצא דופן כו׳ לא לנחלה ולא לכהן ר״ש אומר הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים.

צ״ע בשינוי הלשון. ואחר העיון ראיתי בהון עשיר שהעיר בזה. ולא הבנתי כוונתו.

אלמלי היה אומר ר"ש 'הראשון לנחלה והשני לכהן', היה ניתן לשמוע שבא לומר, לא כדקאמר ת"ק 'שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן', אלא לנחלה - הראשון בלבד אינו בכור, ולכהן - השני בלבד אינו בכור.

ביקורת תהיה כתב:אלמלי היה אומר ר"ש 'הראשון לנחלה והשני לכהן', היה ניתן לשמוע שבא לומר, לא כדקאמר ת"ק 'שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן', אלא לנחלה - הראשון בלבד אינו בכור, ולכהן - השני בלבד אינו בכור.

יישר כח!

סא.

רבינו גרשום ״באלו שש הלכות״ כו׳

מה השייכות למסכת בכורות?

מו .
רש"י ד"ה פשע בינוקי. מלקה אותן ומתים: בקבלה. בלא נדר:
ובגיטין ובמכות פירש שמכה אותן חובטן יותר מדאי, וקצת תימה על דבריו כאן כי איך החזירו בחשש פיקוח נפש,
ותלמיד חכם אחד הציע שצ"ל כך פשע בינוקי. מלקה אותן : ומתים בקבלה. בלא נדר:
אשמח לשמוע מהת"ח שכאן או ממי שסיפק בידו לראות כתב יד