פורום אוצר החכמה

את זה לא תאמר בביהמ"ד שאני מסתופף, בלי מקוה א"א לעלות ולירד לתיבה...

דף טו: מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון שהטילה נפל וכו'
יש לציין שבגמ' פסחים ט. נמצא הברייתא ג"כ ושם הגירסא מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון. ויש לסמוך לזה הגמ' בב"ק קטז: על המשנה נטלוה מסיקין, אר"נ מאן דתני מסיקין לא משתבש ומאן דתני מציקין לא משתבש וכו'

אולם בתוס' כאן ד"ה מסיק, פירוש שהיה מוסק זיתים, ולדבריהם קשה הגירסא בפסחים (ועי' מהרש"ל כאן שהביא שגירסת הערוך הוא מציק)

שו"ת בית אפרים אורח חיים סימן ו
ומכל מקום נכון לכהנים ולחזן לטבול להוציא לרבים ורב האי גאון החמיר מאד בטבילת בעל קרי עכ"ל וגדולה מזו כתב באגודה פרק שמונה שרצים וז"ל ובזה"ז דנהוג עלמא כריב"ב בעלי קריין אין טובלין ביה"כ אבל כהן שראה בליל יה"כ או ביומו טובל ביוה"כ כיון דנהוג טבילה לנ"כ עכ"ל

מיללער כתב:יב: א"ל סודני לא דמגניא באפיה. ופירש"י תלמיד חכם על שם סוד ה' ליראיו ובפירוש אחר סודני מטיל שכר.

בערוך ערך סדן (ה) פירוש ירא שמים כדכ' סוד ה' ליריאיו (והמפרש שם בל"א פירוש ביערברייע"ר שזה דלא כדברי הערוך). ולכאורה הרי הביטוי הזה נמצא ג' פעמים בש"ס (ברכות מד, מנחות עא ונדה יב) וכל הג' פעמים הוא על רב פפא שהיה ידוע כמטיל שכר, והאם אין זה ראי' מספקת שהפירוש הוא אכן מטיל שכר וכדברי רש"י שהביא מהגמ' פסחים קיג. שכלי שעושים בה שכר נקרא בי סודנא.

עיין מהרש״ל ובחתם סופר.

רש"י בברכות כתב רק מטיל שכר כי מדבר שם בעניין שכר, במנחות וכאן כתב ראשון את טעם סוד ה' ליראיו כי יותר נראה שיאמר כך לרב פפא כשמדבר בענין אחר שאינו קשור ליין ושכר

אהרן תאומים כתב:רש"י בברכות כתב רק מטיל שכר כי מדבר שם בעניין שכר, במנחות וכאן כתב ראשון את טעם סוד ה' ליראיו כי יותר נראה שיאמר כך לרב פפא כשמדבר בענין אחר שאינו קשור ליין ושכר

נכון

ולכן אפשר, שעל אף שעיקר הכינוי הוא ע"ש הטלת שכר, עכ"ז השתמש רבא בזה אף שאינו קשור לכאן, משום שרמז בזה גם על הרמז של סוד ה' ליריאיו.

דף ו עמוד א
''כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה אבל היכא דלית ליה דררא דטומאה לא קתני''
ופירש''י ''מעת לעת - ליכא דררא דטומאה דהשתא הוא דחזאי אלא גזירה בעלמא הוא''

נראה שאין לפרש שהוא רק ''גזירה בעלמא'' אלא למ''ד שאינו מטמא למפרע אלא מעת לעת, אבל למ''ד מפקידה לפקידה נראה פשוט שאין זה גזירה בעלמא כ''א כמו שביאר הגמ' ריש פרקין שיש לחוש שבאמת הי' הדם מקודם
[ואך למ''ד מעת לעת הוא באמת רק גזירה היות שלא בדק שחרית וערבית]

האם זה נכון?

מיללער כתב:

אהרן תאומים כתב:רש"י בברכות כתב רק מטיל שכר כי מדבר שם בעניין שכר, במנחות וכאן כתב ראשון את טעם סוד ה' ליראיו כי יותר נראה שיאמר כך לרב פפא כשמדבר בענין אחר שאינו קשור ליין ושכר

נכון

ולכן אפשר, שעל אף שעיקר הכינוי הוא ע"ש הטלת שכר, עכ"ז השתמש רבא בזה אף שאינו קשור לכאן, משום שרמז בזה גם על הרמז של סוד ה' ליריאיו.

תודה, אני מצרף את מה שכתבתי לביאור כל השינויים ברש"י בענין זה באופן מדוקדק (בינתיים זאת טיוטא)
נידה דף יב ע"ב
רש"י סודני. תלמיד חכם על שם (תהלים כה) סוד ה' ליראיו: לא בעיא בדיקה דכי מצטרכא לה בדיקה מיגניא באפיה ל''א מהו למעבד כי הא מתניתא דלא בעיא בדיקה דאיהו ס''ל באין מן הדרך לאו דוקא וכ''ש יושב בביתו אמר ליה סודני רב פפא מטיל שכר הוא כדאמר באיזהו נשך (ב''מ דף סה.) שיכראי לא פסיד ומטיל שכר נקרא סודני כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים דף קיג.) תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט:
ברכות מ"ד ע"ב
רש"י סודני. בעל שכר תמרים ור' פפא מוכר שכר היה כדאמר באיזהו נשך (ד' סה.) טרשא דרב פפא שכראי לא פסיד ואמר רב פפא אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי (פסחים קיג.) והוא נקרא סודני כדאמרינן תמרי בחלוזך לבי סודנא רהוט:
מנחות ע"א ע"א
רש"י סודני. תלמידי חכמים על שם סוד ה' ליראיו (תהלים כה) ל''א רב פפא רמי שכרא הוה כדאמרינן בפסחים (דף קיג.) אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי וסודני מיקרי כדאמרי' התם תמרי באוכלזך אבי סודנא רהוט ואמאי קרו ליה סודנא סוד נאה שמעשרת וגמילות חסדים:
פסחים קי"ג ע"א
גמרא: תמרא בחלוזך לבית סודנא רהיט ועד כמה אמר רבא עד תלתא סאה אמר רב פפא אי לא דרמאי שכרא לא איעתרי איכא דאמרי אמר רב חסדא אי לא דרמאי שכרא לא איעתרי מאי סודנא אמר רב חסדא סוד נאה וגמילות חסדים
בבא מציעא סה ע"א
גמרא: אמר רב פפא טרשא דידי שרי מאי טעמא שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח
רש"י : טרשא דידי שרי. עושה שכר תמרים היה ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן: שיכראי לא פסיד. אינו מתקלקל והייתי יכול להצניעו עד ניסן: זוזי לא צריכנא. שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער של עכשיו:
בברכות הנושא של הגמרא הוא שתית יין בעת אכילת בשר והגמרא מדברת בקשר ישיר לזה שלא היה מצוי בבית רב פפא יין אלא שיכר , רש"י מביא שהיה רב פפא מוכר שיכר תוך ציון מ"מ לאיזהו נשך וזאת ע"מ שנראה שהוא אומר על עצמו שהתעסק בשיכר וע"כ אין כאן שום חשש לזילות שמכנהו ע"ש מקצועו, ולעומת זו את המ"מ השני תוך ציטוט ואמר רב פפא אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי כאן רש"י לא כתב איפה זה וזה מפני ששם בפסחים יש "איכא דאמרי" שרב חיסדא אמר זאת, ובכל זאת רש"י מצטט בשביל המילה "סודנא".
במנחות הדיון בגמרא לגבי העומר שמתיר בהשרשה, העדיף רש"י קודם את המעלה שבכינוי סודני הרומז לסוד ה' (וכן בנידה) אבל מוסיף רש"י שסיבת השימוש בכינוי זה הוא עקב היות רב פפא מוכר שיכר וציין בכללות למסכת "פסחים" מפני המדובר כאן בעומר הניתר בפסח, ולכך לא ציין מקום מדוייק והשמיט גם את המקום הנוסף באיזהו נשך וכך נבחין יותר בחיבור לפסח, וכן ציטט את ההמשך דשם בפסחים על נוטריקון נוסף של סודנא שג"כ הוא סוד – נאה ויש בו גם שבח של גמילות חסדים.
בנידה הדיון בגמרא בעניני אישות תוך התייחסות להתנהגותם האישית של בני בית מדרשו של רב פפא, ורש"י מצרף את הפשט סודני "סוד ה' ליראיו" וכו' לפשט הנדון בגמרא דלא בעיא בדיקה וכו' ויתכן שזה קשור לעובדת היותו תלמיד חכם וירא ה' ויותר בושה מפניו, בפירוש השני שהכינוי סודני מפני היותו מטיל שיכר לא רק מוכר אלא מייצר שיכר והשמיט את התוספת בפסחים שסודנא הוא נוטריקון סוד נאה ויש בו שבח שעוסק בגמ"ח, וכן מוסיף רש"י בפירוש זה הנוגע לבעיית הגמרא על שאין נפק"מ בין יושב בביתו לבא מן הדרך ולכאורה כיוון ליושב בביתו שאינו ת"ח ומתפרנס בביתו כסודני זה המטיל שיכר ועונתו כל יום כמו החיוב לבא מן הדרך משא"כ תלמיד חכם שעונתו משבת לשבת,
רש"י ציין לשני המקומות בציון מדוייק "שם הפרק" וזאת על מנת שנראה ענין נוסף במקומות אלו:
בערבי פסחים יתכנו כמה טעמים, תוספת לשבח למהות השם "סודני" וכן שנראה את האיכא דאמרי שמקצוע זה הוא בכל זאת משובח כי לדבריהם "רב חסדא" הוא זה המספר זאת ע"ע, וכן יש עוד הנהגות נוספות בעניני אישות באותו עמוד שמוזכר "סודני" ..ולא תנסיב תרתי אי נסבת תרתי נסיב תלת ... בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה והוי זהיר באשתך מחתנה הראשון מ''ט רב חסדא אמר משום ערוה ....א''ר יוחנן שלשה מכריז עליהן הקב''ה בכל יום על רווק הדר בכרך ואינו חוטא.
באיזהו נשך שתי דפים אח"ז (ס"ז ע"א) מובאת המשנה דתנן הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, המקבילה ממש לברייתא המובאת כאן מיד בדיון עם רב פפא ת''ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות וראה כאן גם בתוספות ד"ה לא פירות. נכסי מלוג שאכל ולא דין פירות דהיינו פרקונה ואיירי בין הכיר בה ובין לא הכיר בה דבלא הכיר בה הוי מקח טעות ומחלה ליה דניחא לה דניפוק עלה שמא דאישות כדאמרינן גבי אילונית בפרק איזהו נשך (ב''מ דף סז.) ובהכיר בה נמי אין לה כלום כדאמר ביש מותרות (יבמו' פה:) בשניו' לעריות שהיא מרגילתו משום דזרעה כשר:

מיללער כתב:יב: א"ל סודני לא דמגניא באפיה. ופירש"י תלמיד חכם על שם סוד ה' ליראיו ובפירוש אחר סודני מטיל שכר.
. ולכאורה הרי הביטוי הזה נמצא ג' פעמים בש"ס (ברכות מד, מנחות עא ונדה יב) וכל הג' פעמים הוא על רב פפא שהיה ידוע כמטיל שכר, והאם אין זה ראי' מספקת שהפירוש הוא אכן מטיל שכר וכדברי רש"י שהביא מהגמ' פסחים קיג. שכלי שעושים בה שכר נקרא בי סודנא.

נראה שיש לציין לזה
רש"י מסכת נדה דף כד עמוד א
ולא נהירא לי שהרי לא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לזה אמר כן בכמה מקומות כאן ובמנחות וכו'

מאמר שלי בענין זה "שימי את"

טו:
בא כהן והציץ
מצו"ב מאמר שכתבתי בענין זה

טו.

כלפי לייא אדרבה איפכא מסתברא

לכאורה כפל לשון הוא. האם מצינו לשון זה בעוד מקומות?

כ.

אר"י אמר שמואל כקיר כדיו וכענב טמאה וזוהי ששנינו עמוק מכן טמאה, אמר רבי אלעזר כזית כזפת וכעורב טהור וזוהי ששנינו דיהה מכן טהור.

ורש"י פירוש, כענב(ה): ענבים שחורים. ובהגהות מהר"י עמדין תמה וכתב: נ"ב זהו תימא שיהו אלו (זפת ועורב) דיהה מענב.

ולכאורה כוונת דברי הגמרא כאן אינו לענבים מגפן, אלא כמו הענבים של הדס דאמרי' בגמרא סוכה לג: ל"ש אלא ענביו שחורות אבל ענביו ירוקות מיני דהדס דמיין. ופירש רש"י שם שענבי ההדס מתחילתן ירוקות הן ומשמתחילין לייבש משחירין. ועל זה אמרו שם בגמרא אמר רב פפא אדומות כשחורות דא"ר חנינא האי דם שחור אדום הוא אלא שלקה. ונראה שהשחור שם הוא מראה דם, ולכאורה זהו כוונת רש"י כאן 'ענבים שחורים' דבוודאי מיירי כאן בענבים שחורים הלא במראה שחור קיימינן, אלא שרש"י מפרש דמיירי בסוג מיוחד של ענבים שחורים ודו"ק

טז.

רש״י ד״ה במחבא - מחמת פחד ליסטין ובולשת.

יש לדקדק קצת מדוע פירש רש״י כאן באו״א קצת ממש״כ בדף ט. ובדף לט.

דף ט. במחבא - מחמת פחד כרכום או ליסטין.
דף לט. מחמת ליסטין או כרכום.

יז.

ג׳ דברים נאמרו בצפרנים שורפן חסיד קוברן צדיק זורקן רשע
פירש״י חסיד עדיף מצדיק כשקוברן איכא למיחש דהדרי ומגלו.

יש להסתפק אם הבית הכסא של ימינו דינו כשריפה או קבורה?

ראיתי פעם מאמר על זה מהרב צבי הירש ווייס בספרו הנפלא 'הררים התלוים בשערה' על ענין גזיזת שערות וצפרנים, וכפי המונח בזכרוני למסקנתו עדיף יותר לבער בביה"כ מלשרוף.

שמואל בארג כתב:ראיתי פעם מאמר על זה מהרב צבי הירש ווייס בספרו הנפלא 'הררים התלוים בשערה' על ענין גזיזת שערות וצפרנים, וכפי המונח בזכרוני למסקנתו עדיף יותר לבער בביה"כ מלשרוף.

אשמח לראות מש״כ

עיין https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=16800

שמואל דוד כתב:

שמואל בארג כתב:ראיתי פעם מאמר על זה מהרב צבי הירש ווייס בספרו הנפלא 'הררים התלוים בשערה' על ענין גזיזת שערות וצפרנים, וכפי המונח בזכרוני למסקנתו עדיף יותר לבער בביה"כ מלשרוף.

אשמח לראות מש״כ

התמונות נלקחו באישון ליל, ואתכם הסליחה.
אם זה כ"כ נחוץ אשתדל לעשותו מחדש ביותר בהירות.

שמואל דוד כתב:טז.

רש״י ד״ה במחבא - מחמת פחד ליסטין ובולשת.

יש לדקדק קצת מדוע פירש רש״י כאן באו״א קצת ממש״כ בדף ט. ובדף לט.

דף ט. במחבא - מחמת פחד כרכום או ליסטין.
דף לט. מחמת ליסטין או כרכום.

בקצרה ובהמשך בארוכה
ראה כתובות כ"ז ההבדל בין כרכום לבולשת, וכן כאן שלוש דפים קודם הובא בגמרא פחד בולשת לענין מניעת הרהור, ובעוד 3 דפים יוזכר "כןרכום" בענין אחר וע"כ רש"י משנה מדנקט כרכום, וראה עוד ברש"י (ע"א) פחדא צמית. דאגת יראה כי הכא מפני פחד כרכום והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת הדמים: ולמעשה שם בגמרא נראה הבדל בין סוג פחד מושהה לבהלת פתאום, ובפחד מושהה אפשר לומר שיש שלוש דרגות "בולשת" (חיילים מחפשים מטמונים)"כרכום"(מצור) "לסטים"(אף יהודים ראה גבי תפילין) וכל אלו מסלקים דמים, והבולשת החמור ביותר הוא עוצר הרהור

שמואל בארג כתב:התמונות נלקחו באישון ליל, ואתכם הסליחה. אם זה כ"כ נחוץ אשתדל לעשותו מחדש ביותר בהירות.

יישר כח!

אהרן תאומים כתב:

שמואל דוד כתב:טז.

רש״י ד״ה במחבא - מחמת פחד ליסטין ובולשת. יש לדקדק קצת מדוע פירש רש״י כאן באו״א קצת ממש״כ בדף ט. ובדף לט.
דף ט. במחבא - מחמת פחד כרכום או ליסטין. דף לט. מחמת ליסטין או כרכום.

בקצרה ובהמשך בארוכה
ראה כתובות כ"ז ההבדל בין כרכום לבולשת, וכן כאן שלוש דפים קודם הובא בגמרא פחד בולשת לענין מניעת הרהור, ובעוד 3 דפים יוזכר "כןרכום" בענין אחר וע"כ רש"י משנה מדנקט כרכום, וראה עוד ברש"י (ע"א) פחדא צמית. דאגת יראה כי הכא מפני פחד כרכום והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת הדמים: ולמעשה שם בגמרא נראה הבדל בין סוג פחד מושהה לבהלת פתאום, ובפחד מושהה אפשר לומר שיש שלוש דרגות "בולשת" (חיילים מחפשים מטמונים)"כרכום"(מצור) "לסטים"(אף יהודים ראה גבי תפילין) וכל אלו מסלקים דמים, והבולשת החמור ביותר הוא עוצר הרהור

יישר כח! אשמח ביתר ביאור!

כא:
רש"י ד"ה זוגא דמן חדייב. שני תלמידי חכמים מאותו מקום: בתוס' גרס זוזא והוא שם חכם, במועד קטן כ"ח איתא תנא להו זוגא דמהדייב
וראה כאן במסורת הש"ס שהעיר שלפי רש"י היה צ"ל בגמרא לשון רבים ואייתו וכו',
הנה בשבת ס"ג איתא בגמרא א''ר ירמיה א''ר אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב''ה מצליח להם שנאמר {תהילים מה-ה} והדרך צלח אל תקרי והדרך אלא וחדדך ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר {תהילים מה-ה} צלח רכב יכול אפילו שלא לשמה תלמוד לומר {תהילים מה-ה} על דבר אמת יכול אם הגיס דעתו ת''ל {תהילים מה-ה} וענוה צדק ואם עושין כן זוכין לתורה שניתנה בימין שנאמר {תהילים מה-ה} ותורך נוראות ימינך וכו'
הרי שגם בגמרא מדברים על זוג ומהפכים ללשון יחיד ע"פ לשון הפסוק, (ואפשר ברמז חדדך= חדייב)
עוד נמצא בבכורות לא ע"א רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא הוה עייל גביה רבה ורב יוסף וארבע מאה זוגא דרבנן שמע דאתו קטיר להו ארבע מאה תכתקי , והרי לארבע מאות זוגות היה צריך להכין שמונה מאות כסאות ואפשר לומר שכל זוג וזוג נחשבים כאחד

כא.

במשנה (ובגמרא ביתר ביאור) המפלת כמין דגים חגבים שקצים ורמשים וכו' המפלת מין בהמה חיה ועוף וכו'

בפירוש הפשוט כאן, נראה מסוגית הגמרא דמיירי ממש שמפלת מין ממיני בעלי חיים, האם זה דבר של מציאות רח"ל?

כ:

אמר רבי זירא טבעא דבבל גרמה לי דלא חזאי דמא, דאמינא בטבעא לא ידענא בדמא ידענא. למימרא דבטבעא תליא מילתא, והא רבה (רבא) הוא דידע בטבעא ולא ידע בדמא, כל שכן קאמר, ומה רבה דידע בטבעא לא חזא דמא ואנא אחזי.

הנה בפירוש הלשון 'טבעא' פירש כאן הגריעב"ץ בהגהותיו וז"ל: נ"ב נראה שהוא ענין טבע העולם שנשתמשו בה במלה זו הרבה הטבעיים, ומכאן לקחוה ולא מצינו לה חבר בתלמוד. (וראיתי שעפ"י דבריו פירשו כן בעלי המתיבתא במהדורת עוז והדר)

ולולא דמיסתפינא, הייתי תמה על דבריו הקדושים אם אכן כדבריו שלא מצינו לה חבר בתלמוד, למה נדחוק עצמינו לפרש כן, ולצרף ענין הכרת והבחנת מראה דמים לידיעת טבעיות העולם, ולא נפרש בפשיטות שהוא מלשון 'מטבע', וכלשון שמצינו הרבה בש"ס כמו 'טבעא' מכריז (ב"מ כה.) או דהבא דחשיב הוו טבעא (שם מד.) ועוד הרבה.

וכוונת הדברים הוא שבימיהם היו צריכין הבחנה להכיר שויות המבעות וערכן, כמו שמצינו בגמרא המראה דינר לשולחני (ב"ק צט:) ושם מצינו שההוא איתתא אחזיא דינרא לרבי חייא וכו' היינו שהיה בזה חכמה ובינה להבחין בין מטבע למטבע, ועל זה קאמר רבי זירא, דאחרי שמצא בעצמו שאינו מבחין בטבעא דבבל כש"כ שלא יודע להבחין בין דם לדם בשינוי מראה, דמה רבה שהיה יודע להכיר צורת מטבע וערכה לא רצה לראות בדמים כש"כ הוא שאף בטבעא אינו מכיר, ודו"ק.

האם נמצא פירוש הזה בכתובים?

עיין טל תורה להגר"מ אריק

תודה רבה - וברוך שכוונתי

הנה דבריו ז"ל

מיללער כתב:כא.

במשנה (ובגמרא ביתר ביאור) המפלת כמין דגים חגבים שקצים ורמשים וכו' המפלת מין בהמה חיה ועוף וכו'

בפירוש הפשוט כאן, נראה מסוגית הגמרא דמיירי ממש שמפלת מין ממיני בעלי חיים, האם זה דבר של מציאות רח"ל?

רמב״ם פירש המשניות פרק ג משנה ב ע״ש

כא.

רש״י ד״ה לזכר ולנקבה - ובגמרא מפרש מאי שנא דלחיה ועוף קרי ולד יותר מדגים.

צ״ע מדוע דילג על ״בהמה״ ?

כא.


רש״י ד״ה ירוקה ולבנה - וכמימי אדמה וכקרן כרכום כו׳

מדוע שינה מסדר מתני׳ ״קרן כרכום״ ואחר כך ״מימי אדמה״ ?

שמואל דוד כתב:

מיללער כתב:כא.

במשנה (ובגמרא ביתר ביאור) המפלת כמין דגים חגבים שקצים ורמשים וכו' המפלת מין בהמה חיה ועוף וכו'

בפירוש הפשוט כאן, נראה מסוגית הגמרא דמיירי ממש שמפלת מין ממיני בעלי חיים, האם זה דבר של מציאות רח"ל?

רמב״ם פירש המשניות פרק ג משנה ב ע״ש

תודה רבה- וזה לשון קדשו של רבינו משה: ולא יסופק לך בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע שילד אדם כל מה שזכרתי פה, אבל זה אפשר, וכבר העידו יותר מזה וכתבו הפיליסופים מה שהוא זר יותר מכל אלה הענינים הטבעיים, כלם הולכין על הרוב, יפול מהם הזרות והפליאה, עכ"ל הטהור.

כ.
מרטו מיניה פורתא כו'
צ"ע האיך קרעו בגדו בלי רשות?

שמואל דוד כתב:כ.
מרטו מיניה פורתא כו'
צ"ע האיך קרעו בגדו בלי רשות?

מאן יימר שהיה בלי רשות? הלא יהבו ליה ביה ארבע מאה זוזי - ומשמע שקנו הבגד ממנו וכל אחד מרט ממנה חתיכה כדי שיהי' להם לעד להבחין בה מראה שחור שיבא לידם.

לא משמע כן מלשון הגמרא.

שמואל דוד כתב:כא.
רש״י ד״ה לזכר ולנקבה - ובגמרא מפרש מאי שנא דלחיה ועוף קרי ולד יותר מדגים. צ״ע מדוע דילג על ״בהמה״ ?

ראה בגמרא ובפסוק וייצר מוזכר חית השדה ועוף (עיין בתוס כב ע"ב)

שמואל דוד כתב:כא.
רש״י ד״ה ירוקה ולבנה - וכמימי אדמה וכקרן כרכום כו׳. מדוע שינה מסדר מתני׳ ״קרן כרכום״ ואחר כך ״מימי אדמה״ ?

אולי רצה לרמוז שמראות אלו אינם מסודרים לפי חוזק האדמימות מאדום ועד מזוג, אלא סוגם שונים של אדום ויתכן שע"פ המחלוקות בגמרא בסוג האדמה ובכרכום, אולי יש שדוקה הכרורם אדום יותר מהאדמה וכן להיפך

יישר כח. אולם מדוע דוקא כאן רמז כן? ואגב, עיין ערוך השלחן יורה דעה קפח - ה׳ ו׳.

מיללער כתב:

שמואל דוד כתב:כ.
מרטו מיניה פורתא כו'
צ"ע האיך קרעו בגדו בלי רשות?

מאן יימר שהיה בלי רשות? הלא יהבו ליה ביה ארבע מאה זוזי - ומשמע שקנו הבגד ממנו וכל אחד מרט ממנה חתיכה כדי שיהי' להם לעד להבחין בה מראה שחור שיבא לידם.

עיין ספר ביכורי משה עמ״ס נדה מש״כ בזה.

יט.

רש״י ד״ה וכמימי אדמה - כי קרן עור פניו. עיין רש״ש שהגיה ״אור״ וצ״ע גדול בכוונתו.

כג:

רש״י ד״ה חוץ מן האנזים - וקשיא לרבא דאמר חסא. לכאורה צ״ע מדוע לא קשה גם על ר׳ ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן.

(אגב, לכאורה צ״ל ברש״י לרבא ׳אמר׳ חסא בלא ד׳)