פורום אוצר החכמה

הר ששון כתב:בעמוד א איבעית אימא יליף מברייתו של עולם ......
לכאורה למה אינו מסתפק בתירוץ הראשון ?
ואולי אין לדייק כך שכך הוא דרכו של הש"ס לתרץ בכמה אופנים

למ"ד ק"ש דאורייתא יליף מבשכבך ובקומך, ולמ"ד ק"ש דרבנן ס"ל דהך קרא בדברי תורה קאי ולא בחובת ק"ש, ולכן יליף מברייתו של עולם. כך תירץ הפנ"י.

אוצר החכמה כתב:

א. באשכול אחר הביאו מדברי הרב שהמצוה ראשונה שמקיים האדם האו ק"ש של ערבית, וראיתי באיזה ספר כקושי' מה הקשו בגמ' ליתני שחרית ברישא הא זה המצוה הראשונה, והתי' דרגילות שערות לבוא בצפרא, וע"כ משום הא שחרית קודם.

רק עכשיו ראיתי את זה, ואיני מבין, אחר שהגדלות תלויה בהבאת שערות, א"כ ממ"נ אם מפרשינן חזקה דרבא שמייד בהיותו בן שלוש עשרה ויום אחד חזקה שהביא שערות א"כ היינו בלילה, ואם לא מיירי בחזקה דרבא, למה צריך לומר שרגילות לבא בצפרא, די בעובדה שאין אנו יודעים מתי באים השערות לדחות את הקושיה.

בא ליישב אמאי פשיטא ליה לגמ' דבעי למתני שחרית ברישא דווקא.

שטיינער כתב:

אליהוא כתב:ב. ברש"י ד"ה עד ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, צ"ע דמקמי הכי לכאו' הוי יום ולא נתחייב עדיין בק"ש, וא"צ לטעם דלאו זמן שכיבה, וי"ל בכמה אופנים.

לא נהירא, דאי נימא שמקמי הכי הוי זמן שכיבה, א"כ אע"ג דעדיין יום מ"מ כבר הגיע זמן ק"ש של שכיבה. ובאמת לשיטת ר' יהודה ועוד כמה תנאים זמן ק"ש של ערבית הוא מבעוד יום. ואע"ג שכתבת י"ל בכמה אופנים, לענ"ד קושיא מעיקרא ליתא.

מה שכתבת ודאי יתכן, אך לפי פשוטו ודאי שק"ש הוא ביום ובלילה והפלוגתא רק מתי הזמן המדויק, ותלוי בהבנת הגמ' לקמן ח' ע"ב במימרא דרב אחא בר חנינא עי"ש.

ומה שכתבת לר' יהודה, אני אמרתי דנראה דכונת רש"י לסתור תי' התוס' דאפי' לרבי יהודה דזמנה מפלג המנחה מ"מ לק"ש לא מהני דאינו זמן שכיבה דהרי לא פליגי רבי יהודה ורבנן אימת בנ"א שוכבין, ואדרבא שיטת התוס' צ"ע. ועי' תוס' ר"פ דבאמת הוי זמן שכיבה גם מקודם. אמנם התוס' בע"ב ד"ה אמר כתבו דר"י לא דריש בשכבך אבל רש"י לא ניח"ל בזה.

השלמת הרש"י שהביא המתעמק כבר נדפס בעוז והדר ווגשל על הגליון.

בחורבה חדתי, פרש"י שנפלה מחדש שהחומה שלה נפלה ועודנה בחזקתה.
וצע"ק במציאות.

ואולי יש לפרש חורבה במובן של בית שמם אפי' בנוי. עי' במאמרו של הגר"ד שמידל בקובץ אהל שרה לאה.

שו"ר ביעב"ץ מה שהגיה בדברי רש"י וצ"ע בכת"י.

אליהוא כתב:מה שכתבת ודאי יתכן, אך לפי פשוטו ודאי שק"ש הוא ביום ובלילה והפלוגתא רק מתי הזמן המדויק, ותלוי בהבנת הגמ' לקמן ח' ע"ב במימרא דרב אחא בר חנינא עי"ש.

לא הבנתי אותך, אם לפי פשוטו ק"ש של ערב זה בלילה, א"כ הזמן המדוייק הוא צאת הכוכבים. ובמאי פליגי?
כל הסוגיא מורה דפליגי אימתי הוא זמן שכיבה ולא אימתי הוא הזמן המדוייק של לילה. עכ"פ כך עפ"י פירש"י, וא"כ מה קשה על רש"י בדיוק?

אליהוא כתב:ואולי יש לפרש חורבה במובן של בית שמם אפי' בנוי. עי' במאמרו של הגר"ד שמידל בקובץ אהל שרה לאה.

כך גם אמרנו בשיעור אצלנו בשם ת"ח חשוב המכהן ברבנות.

ארי במסתרים כתב:הערה נחמדה קטנה:
במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו ובעו לה מיבעיא האי ובא השמש וכו' והדר פשטו לה מברייתא וכו'
ולעיל עמוד א ביארה הגמ' דהטעם שכתב התנא בלשון משעה שהכהנים נכנכנסים לאכול בתרומתן הוא כדי "מלתא אגב אורחיה קמשמע לן כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא".
ובמעשה זה דמערבא אנו מוצאים שאכן נתקיימה כוונת התנא.

אני לא משוכנע שהבנתי את כוונת כת"ר לאשורה, עכ"פ דברי הגמרא לכאורה תמוהים מאד לפי' רש"י (ב: ד"ה דלמא ביאת) שההו"א היא ש"ובא השמש" הכוונה לזריחה, וא"כ מעצם משנתינו אפשר ללמוד שזמן ק"ש בערבין הוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, וע"כ הכוונה לצאת הכוכבים ולא לזמן הבאת הקרבן ביום השמיני, ותמוה אמאי הוצרכו בני מערבא להוכיח כן מהברייתא: "סימן לדבר צאת הכוכבים", והלא הוא מפורש במשנתנו.

(אגב, לשון הברייתא "סימן לדבר צאת הכוכבים", מעורר תהייה, שלכאורה צאה"כ הוא הזמן, וכניסת הכהנים היא רק סימן לק"ש, ואולי הכוכבים הם רק סימן שהחשיך, והחושך הוא המגדיר לילה, ומן הסתם האריכו בהערה זו, וסביר שגם בקודמתה).

הר ששון כתב:בעמוד א איבעית אימא יליף מברייתו של עולם ..... לכאורה למה אינו מסתפק בתירוץ הראשון? ואולי אין לדייק כך שכך הוא דרכו של הש"ס לתרץ בכמה אופנים

ואולי י"ל שהתירוץ הראשון עדיין אוחז עיקר שבאופן עקרוני (- לשאר עניינים מלבד ק"ש) היום קודם ללילה, והתירוץ השני בא לחלוק על הנחה זו.

אליהוא כתב:א. באשכול אחר הביאו מדברי הרב שהמצוה ראשונה שמקיים האדם האו ק"ש של ערבית, וראיתי באיזה ספר כקושי' מה הקשו בגמ' ליתני שחרית ברישא הא זה המצוה הראשונה, והתי' דרגילות שערות לבוא בצפרא, וע"כ משום הא שחרית קודם.

ב. ברש"י ד"ה עד ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, צ"ע דמקמי הכי לכאו' הוי יום ולא נתחייב עדיין בק"ש, וא"צ לטעם דלאו זמן שכיבה, וי"ל בכמה אופנים.

ג. ב' ע"ב תוד"ה משעה. תימא עני גופי' כו'. מכאן משמע דלא מהני שומר לזה ודלא כהמ"ב סי' רל"ה וצ"ע.

מהיכי תיתי דרגילות שערות לבוא בצפרא

תוס' נדה ב: ד"ה השתא דרגילות שערות לבא מצפרא ושם מט. תוד"ה ואיבעית כ' דלר' יהודה הוי זמן הבאת שערות מתחלת היום ולר"ש בסופו וקיי"ל כר"י לגבי ר"ש וכו'.
אבל רש"י מנחות מג: כ' דמצוה הראשונה שאדם מתחייב בהם הוא מצות ציצית

בברכות ג. ואשה מספרת עם בעלה וכ' רש"י כבר הגיע קרוב ליום וכו' והשוכבים יחד מספרים זה עם זה. כונת רש"י י"ל עפ"י הגמ' נדרים כ: אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה. הרי דאין דרך לשמש אלא בחצות לכך פרש"י דכאן הוא מספרין ממש. אלא דבזהר פ' תצא כ' דאית לבר נש קודם דיתיחד עם איתתיה למללא עמה, והעיר לפ"ז בס' מור ואהלות להגר"א פוסק ז"ל בהשלמות ותיקונים לפמ"ש בנדרים שם דזמן הזיווג הוא בחצות הלילה וא"כ אין לדבר עמה אז כיון דיוכל לבא לידי תקלה שיסבור שכבר הגיע זמן ק"ש של שחרית כדאיתא כאן ואשה מספרת עם בעלה ליקום וליקרי ע"ש.
ובזה יוטעם מה דאז"ל בזה לענין סוף משמורה אחרונה תרי סימנים מה שלא עשו לסימני משמורות אחרות שם לתת שני סימנים שאמרו 'תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה' והצל"ח דקדק ל"ל תרי סימני תיפו"ל בחד, אבל להנ"ל א"ש דבזמן שיש תינוק עמה אין לחשוש דשירצה לשמש עמה בפני התינוק, ולכך צריכין ב' סימנים אלו וא"ש.

אגב עיין בן יהוידע בגמרא שם

מה הוא אומר שם?
אני אמרתי הפירוש הזה בגדר האיך ר' פישעלע היה רואה את פירוש הגמרא
זצ"ל תנצבה

אבןטובה כתב:מה הוא אומר שם?
אני אמרתי הפירוש הזה בגדר האיך ר' פישעלע היה רואה את פירוש הגמרא
זצ"ל תנצבה

הוא שואל שהרי כמה פעמים בלילה תינוק יונק

מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן.
מתי יקראו הכהנים ק"ש אם אוכלים אז תרומה?

עיין מהרש"א

אבןטובה כתב:מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן.
מתי יקראו הכהנים ק"ש אם אוכלים אז תרומה?

ובמהרש"א ב,ב ד"ה משעה שהעני כ' שאין להקשות היאך הכהנים אוכלים בתרומה, והא אסור להתחיל בסעודה כדתניא לק' ד,ב שאסור להתחיל בסעודה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל והעובר על דברי חכמים חייב מיתה, די"ל דהכי קאמר התנא משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן היינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד, ומיהו ודאי אסורים להתחיל בסעודה משום זמן ק"ש.
ובצל"ח (ב,א ד"ה משעה) כ' שאין אנו צריכים לדברי המהרש"א בזה, שאולי הכהנים מותרים לאכול בתרומתן אפילו בזמן קריאת שמע כיוון שאכילת תרומה מצווה היא כעבודת בית המקדש, והרי ר' טרפון ביטל זמן בית המדרש בשביל אכילת תרומה כמבואר בפסחים עג,א.
והנה מה שהביא הצל"ח מר' טרפון לכאורה צ"ב דהא ת"ת הוא מצווה שנדחית מקמי כל המצוות, ומשו"ה ביטל ר' טרפון בית המדרש כדי לאכול בתרומה אבל מהיכי תיתי למילף מיניה שאפשר לאכול תרומה בזמן ק"ש. אך זה אינו דהא אין מבטלין ת"ת אלא למצווה עוברת ושאינה יכולה להעשות ע"י אחרים, ומדביטל ר' טרפון ביהמ"ד כדי לאכול תרומה אע"ג שאין זמנה עובר ואין אכילת התרומה מוטלת עליו בדווקא דהא לפו"ר יכולה המצווה להתקיים באכילת כהנים אחרים מבואר שאכילת תרומה דוחה מצוות אחרות שמצווה חשובה היא.
וכ' עוד הצל"ח (ד"ה שהכהנים) דלפי"ז מבואר היטב מה שנקט התנא שנכנסים הכהנים לאכול בתרומתן, ולכאורה היא מילתא דפשיטא דכהנים נכנסים לאכול בתרומתן דהא תרומה אסורה לזרים. וכ' הצל"ח דלמשנ"ת שכהנים רשאים לאכול תרומה בשעת קריאת שמע לפי שהיא מצווה חשובה כעבודת המקדש יש לבאר דלהכי נקט כהנים דאי לא תני הכהנים הוה ס"ד דמתני' מיירי דווקא בכהנות שהן רשאיות לאכול בתרומה, דנשים ודאי פטורות מק"ש כדתנן לק' כ,א להכי קמ"ל התנא שאפילו כהנים אע"פ שחייבים בק"ש מותרים לאכול בתרומה קודם ק"ש. א"נ כ' הצל"ח דאדרבה אשמועינן תנא לאידך גיסא דדווקא כהנים מותרים לאכול בתרומה קודם ק"ש, הואיל ונשים אע"פ שפטורות מק"ש מ"מ חייבות בזכירת יציאת מצרים, וגם נשים חייבות בתפילה, ובהגיע זמן תפילה וזכירת יצי"מ אסורות להתחיל בסעודה, הלכך רק כהנים זכרים מותרים לאכול בתרומה קודם ק"ש ותפילה דהא קרא דילפינן מיניה שאכילת תרומה היא כעבודה בכהנים כתיב ולא בנשים
ובמה דפשיטא ליה לצל"ח שלנשים לא נחשבת אכילת תרומה כעבודה, עי' ביד איתן (נד' בס' הליקוטים שבמהד' רמב"ם פרנקל, סוף הלכות תרומות, שכ' שאין חילוק בין אנשים לנשים בזה, וכן הוא במשנה ראשונה פ"ח מתרומות מ"א.
ויש לעיין בצל"ח ביצה יט,ב שכ' בסתמא שאכילת תרומה חשיבא כעבודה ולא נחית לחלק בין נשים לאנשים.

זהו מח' תוס' ופיהמ"ש להרמב"ם גיטין יא. אי נשים באכילת תרומה עבודה היא

אבןטובה כתב:מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן.
מתי יקראו הכהנים ק"ש אם אוכלים אז תרומה?

כשהמשנה אומרת "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן", פשוט שאין כוונתה, שבכל יום הכהן אוכל תרומה באותו הרגע בדיוק, למשל כל ערב בשמונה אפס שבע, שזה לא יתכן כלל שכך יקרה בכל יום, כי האדם אינו שעון שוייצרי. אלא בע"כ, כשהמשנה אומרת "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן", ר"ל משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן (שהרי הם טובלים מטומאתם לפני ערוב היום, ומייד בערוב היום הם מטוהרים לאכול בתרומה, ואז הם נעשים זכאים לאכול בתרומה). והא קמ"ל, דהאדם רשאי לקרוא שמע החל מהשעה שהכהנים רשאים לאכול בתרומתם.

תדע, שכן הוא בברייתא שבעמוד ב: "וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתם". ומעין זה בברייתא שאחריה: "רבי יהושע אומר משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתם". ופשוט שחכמים היינו רבי יהושע, והוא ת"ק דמתני'. לענ"ד, זהו פשט הסוגיה, ואין בלתו.

לגבי שאלתך על הכהן עצמו: אם הוא אוכל תרומה בדיוק בשעה ההיא, אז כמובן לא יוכל לקרוא בה שמע, אבל אם יחכה קצת עם אכילת התרומה, אז יוכל לקרוא שמע מייד בשעה שבה הוא כבר "הורשה" לאכול תרומה (גם אם בפועל הוא יאכל את התרומה יותר מאוחר).

וכי חייב לקרות אז ק"ש. וכי חייב לאכול אז תרומה. הלא זה רק הזמן לאכול תרומה אם ירצה ולקרוא ק"ש אם ירצה.

אם יש חיוב לקרות ק"ש שוב אסור לאכול קודם קריאת שמע
אולי כהנים מותרים מחמת שכהנים זריזין

אפש"ל שמיירי שהיו כבר באמצע הסעודה לדעת הרמב"ם פ"ב מהלכות ק"ש.

זכית לכוון לגאון ישראל הפנים יפות פרשת אמור

זכית לכוון לגאון ישראל הפנים יפות פרשת אמור
ובשו"ת שיבת ציון סי' קכו כ' בשם זקינו דבכהנים קתני ל' רבים שיזכירו זא"ז

אבןטובה כתב:אם יש חיוב לקרות ק"ש שוב אסור לאכול קודם קריאת שמע

אין זו תמיהה כלל, עיין משנ"ב רלה ס"ק טז, ודוק.

אבןטובה כתב:מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן.
מתי יקראו הכהנים ק"ש אם אוכלים אז תרומה?

יאכלו את פירות תרומתם בצאה"כ (שאין איסור לאכול פירות לפני מצווה) ואח"כ יקראו את שמע...

מצותו אחשביה כשיטת ר' אביגדור

יתכן שבגלל שמצויים הימים שבהם האנשים הם טבולי יום הפך הדבר למנהג של קבע אצל הכהנים שלא לאכול תרומה לעולם (ואולי אף לא להתעסק בה) כי אם בלילה.
והוא האות שהתנא נותן: השעה שבה הכהנים מתחילים לבוא במגע עם תרומה ('נכנסים לאכול') היא תחילת הזמן של קריאת שמע בערבית.

ביקורת תהיה כתב:יתכן שבגלל שמצויים הימים שבהם האנשים הם טבולי יום הפך הדבר למנהג של קבע אצל הכהנים שלא לאכול תרומה לעולם (ואולי אף לא להתעסק בה) כי אם בלילה.
והוא האות שהתנא נותן: השעה שבה הכהנים מתחילים לבוא במגע עם תרומה ('נכנסים לאכול') היא תחילת הזמן של קריאת שמע בערבית.

למיטב זכרוני, כבר שיער כן ש' אלבק

עיין בספר לוית חן למהר"א העקשר מאלטונא [נמצא באוצר] מ"ש בפתיחה לחלק שני [באותו כרך]
ודחה רוב התירוצים שנאמרו פה ע"י החכמים, והכריח שהכוונה במשנה לקרות פסוק ראשון של קרי"ש, עיי"ש בכל אריכות דבריו [ואף שחלקם באגדתא ויש מה להשיב עליהם].
אגב, יש בנותן טעם לקרוא את הקדמתו הנפלאה לספרו, מתוק מדבש ונפת צופים.
והערה להנהלת האוצר, נתחלפו הדפים בהקדמה, השני והאחרון.

מסקנת הגמרא: מַאי 'וְטָהֵר', טְהַר יוֹמָא.
בפשטות נראה כי 'טהר יומא' מדרש חכמים הוא, ולפי פשוטו 'וטהר' שב אל הטמא ('טהר גברא'). אולם מלשון הרמב"ם משמע לפום ריהטא כי 'טהר יומא' היינו פשוטו של מקרא, שכן כתב בראש פרק שביעי מהלכות תרומות:

אֵין הַטְּמֵאִים אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשָׁן וְיֵצְאוּ שְׁלשָׁה כּוֹכָבִים אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר' - עַד שֶׁיִּטְהַר הָרָקִיעַ מִן הָאוֹר, 'וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים'.

היכן אתה רואה כאן שזה פשוטו של מקרא? הרמב"ם מביא את הדרשה.

בהעדר המטבע שטבע רבנו במדרשות 'מפי השמועה למדו'.

ביקורת תהיה כתב:מסקנת הגמרא: מַאי 'וְטָהֵר', טְהַר יוֹמָא.
בפשטות נראה כי 'טהר יומא' מדרש חכמים הוא, ולפי פשוטו 'וטהר' שב אל הטמא ('טהר גברא'). אולם מלשון הרמב"ם משמע לפום ריהטא כי 'טהר יומא' היינו פשוטו של מקרא.

נראה דהרמב"ם ס"ל, דמלשון רבה בר רב שילא: "א"כ לימא קרא ויטהר - מאי וטהר - טהר יומא", משמע דרבה בר רב שילא קא דייק לה מלישנא דקרא גופי', אלמא רבה בר רב שילא ס"ל - דאינו מדרש אלא פשט הכתוב, ולכן גם הרמב"ם נקט כך.

ולענ"ד, גם מתוך גוף טענת רבה בר רב שילא (ולא רק מלשונה) מוכח דס"ל דזהו פשט הכתוב. ור"ל, דהא חזינן, דכי מיירי קרא בשמשא - נקיט לה בוא"ו ההיפוך מעבר לעתיד: "ובא השמש", וכי מיירי קרא בגברא - נקיט לה בלשון עתיד (בלי וא"ו ההיפוך): "ואַחַר יאכל מן הקדשים", אלמא אי אתי קרא למימר דטהר גברא - הו"ל למכתב לטהרה בלשון עתיד (בלי וא"ו ההיפוך): "ובא השמש וְיטהר (הוא"ו השני' אינה בפת"ח אלא בשו"א ואח"כ יו"ד) ואַחַר יאכל מן הקדשים", ומיהו קרא נקיט לטהרה בוא"ו ההיפוך מעבר לעתיד "וטהר" (וכנודע דתיבת "טהר" בלי וא"ו ההיפוך היא בלשון עבר כמו "ויהי כי זקן יצחק" ואכמ"ל) - כי היכי דנקט הכי אתיבת "ובא" - אלמא נמי בתיבת "וטהר" מיירי קרא בשמשא.

ועוד סייעתא לדבריו מפשט הכתוב: דהא אי טהר גברא, א"כ לימא קרא: "ובא השמש ואַחַר יטהר וְיאכל" [משום דבהכי תיבת יטהר נסמכת לתיבת ויאכל - מה תיבת ויאכל מיירי בגברא אף תיבת ויטהר מיירי בגברא], מאי "ובא השמש וטהר ואַחַר יאכל" - טהר יומא [משום דתיבת וטהר נסמכת לתיבת השמש].

מיהו, לולי דברי רבה בר רב שילא, אמינא איפכא - דמקרא מוכח דטהר גברא, בג"ש מקרא דפרשת מצורע "ורחץ במים וטהר - ואַחַר יבוא אל המחנה", ואַחַר ואַחַר לג"ש (והנה תוד"ה אם, לא שתו לבם להך ג"ש. ואע"ג דקי"ל דאין אדם דן ג"ש מעצמו, הא כתבו ראשונים כגון - ר"ן לב"מ פז ע"ב בתירוץ א' - וריטב"א לר"ה לג ע"א בתירוץ ב, דש"ד לדון ג"ש מעצמו - כל דהג"ש הויא גילוי מילתא).

אבןטובה כתב:זהו מח' תוס' ופיהמ"ש להרמב"ם גיטין יא. אי נשים באכילת תרומה עבודה היא

הנושא שם הוא עבד כנעני ולא אשת כהן.
לגבי אכילת אשת כהן בתרומה, דעת רבנו חיים נר"ו ב'דרך אמונה' ('באור ההלכה' תרומות פ"ז הי"ח) כדעת הצל"ח:

ונראה שעבד ואשה שאוכלין תרומה אינן מברכין (אא"כ היא בת כהן ג"כ, שאז אוכלת גם מכח עצמה), שאינן אוכלין אלא כבהמות, והמצוה על האדון.

לעומתו דעת הרב 'אמרי משה' בסימן יג, כי ככהן כאשת כהן:

נלענ"ד דאשת כהן האוכלת בתרומה היינו משום דחל עלה קדושת כהונה על ידי בעלה, ועל כן מאכלת עבדיה ככל כהן המאכיל עבדיו, וגם כשאוכלת בשביל בנה מאכלת עבדיה, דנשאר עליה קדושת כהונה בשביל בנה.

צביב כתב:

לחם_יומם כתב:דעת ר' חנינא בזמן שעני נכנס לאכול, ועני היינו שאין לו נר, ומבואר שהוא מאוחר טפי לצאת הכוכבים.
בהכרח צ"ל שיש עדיין אור אחר צאת הכוכבים, דאל"כ מה תועלת יש לו בהקדמת אכילתו.

האם אפשר לפרש שמה שכתב רש"י
אבל אחרי שמצינו שעני מאוחר לזמן בני אדם, א"כ עני היינו מי שאין לו אלא פת במלח,
ולכן אין לו סיבה להקדים את סעודתו,
כי הרי הדרך שלאחר הסעודה ישנים [כמ"ש בדף ד: ובב"מ קי"ג: כדשמואל וכו']

מאי הווה עלה?

כלומר, האם דברי רש"י שהעני נכנס לאכול מוקדם לכל אדם משום שאין לו נר הוא רק להוו"א דעני וכהן חד שיעורא?

רש"י (ד"ה נכנסין) כותב להדיא שלמסקנא השיעור "משעה שבני אדם נכנסים להסב" - "מאוחר הוא לכולם". הרי שגם למסקנא העני מקדים סעודתו.