פורום אוצר החכמה

מתני' הגיורת והשבויה: פירוש הא דקתני הגיורת ולא קתני הכותית או הנכרית כדקתני השבוי' והשפחה דכיון שכבר נתגיירה לא בעי למקרייהו בשם כותית שהוא גנאי והא דקתני שנפדו ונתגיירו ונשתחררו ולא נקט להו לפום חשיבותיה דגיורת חביבה ליה שנכנסה תחת כנפי השכינה ובתר הכי קתני לפום קדימת תקונם ואשמועי' דפדיון שבוים קודמת לגיורת נכרית וגיורת נכרית קודמת לשחרר שפחה וטעם נכון יש בדבר

הגיורת וכו' שנפדו וכו'. וכן תנן להו לקמן בריש פ"ג ובפי"א מה"א העתיק הרמב"ם משוחררת גיורת ושבויה. אבל פ"ק מהל' נערה [הל' ט'] העתיק הא דלקמן פ"ג גיורת שבויה משוחררת אם נתגיירה ונפדית ונשתחררה והטור סימן ס"ז וסימן קע"ז העתיק גיורת שבויה ושפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו ובשם רבינו מהור"ר ליווא ז"ל שמעתי טעם ששונה שנפדו וכו' שכן מצות פדיון שבוים קודמת. ולהתגייר אף ע"פ שדוחין אותו בתחלה אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. אבל להשתחרר עובר בעשה דוהתנחלתם אותם [*והתוספות פ"ק דעבודה זרה דף ג' [ד"ה יבא] כתבו אדהכא דאורחא דמלתא דגמרא דבהרבה מקומות לא קפיד למנות כסדר]:

הגיורת והשבויה והשפחה. ובסיפא הפך הסדר ושנא שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו, והתי"ט נתן טע' בשם הרב ליווא, לסדר של סיפא. והנני מוסיף על זה, טעם למאי דלא נשנה רישא דומיא דסיפא, הוא דסמך שבויה לשפחה, מפני שיש להם שייכות זו עם זו שמעבידים אותם

שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. ברישא הזכירם לשון יחיד והכא שנאם בלשון רבים, כי כל אחד מן הצדדים האלה יש להם שייכות בכל השנויים ברישא, דכיון דהבא על הגויה חייב עליה משום נש"גז (סנהדרין פב.), הרי שלשון פדיה שייך אף בגיורת וכ"ש על השפחה ממש, וכן לשון שחרור שייכא בגיורת מטעם זה וכ"ש בשבויה, ולשון גרות שייך שפיר אף אשבויה דבעת שהיא שבויה הרי היא כגויה שאינה נזהרת בכמה מצות, וכ"ש דשייך בשפחה שהיא פטורה מכמה מצות בעוד שהיא שפחה:

אהרן תאומים כתב:דף כט.
במשנה - הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד
יש לעיין בשינוי הסדר פתח ב- גיורת שבויה שפחה, וסיים (שבויה)שנפדו, (גיורת)שנתגיירו, (שפחה)שנשתחררו,

אהרן תאומים כתב:תודה! בכל אופן ישנם גירסאות בכתב יד ראה אתר הכי גרסינן שמקדים נשתחררו לנתגיירו, עוד אפשר לדקדק מדוע פתח בלשון יחיד גיורת שבויה שפחה וסיים בלשון רבים, את המשך דבריך לא הבנתי כל כך הרי פתח בשבויה ולא בגיורת, עוד חשבתי מדוע לא כתב בלשון הבא על הגיורת שנתגיירה ועל השבויה שנפדתה ועל השפחה שנתשחררה פחותות מבנות וכו'
ומצאתי גירסא בכ"י ווטיקן 112 הבא על הגיורת ועל השפחה ועל השבוי'ה שנפדו ושנשתחררו ושנתגיירו פחותות, וגירסא זו אתי שפיר הסדר שפתח בסיפא בסיומא דרישא, גיורת שפחה שבויה - פדייה שחרור וגיור

הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ אוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ וכו'

הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת, וְעַל הַשְּׁבוּיָה, וְעַל הַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ אוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ וכו'

נוריאל עזרא כתב:לפני גם בגמרא וגם במשניות כתוב גיורת קודם שבויה.

שמואל דוד כתב:לח.

בין מתכוין לשאין מתכוין כו׳

בגליון הש״ס ציין לתוספות מ. ד״ה אחד כדרכה ע״ש שכתבו שכן דרך הש״ס לנקוט בסדר זה במקום שצריך לשנות הן ולאו וציינו התוספות לגמרא לה. בין מתכוין לשאין מתכוין.

צ״ע קצת מדוע לא כתב רעק״א ז״ל הגהתו לעיל בדף לה. ובפרט שהתוספות ציינו לגמרא לה. ולא לגמרא בדף לח.

שמואל דוד כתב:כתובות מא.

דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אף בושת ופגם אינו משלם ע"פ עצמו לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני אמר ליה רב פפא לאביי ניחא לה לדידה מאי דלמא לא ניחא ליה לאביה ניחא ליה לאביה מאי דלמא לא ניחא להו לבני משפחה ניחא להו לבני משפחה מאי אי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה

לא הבנתי, חדא מדוע איכפת לן שיש קרוב רחוק במדינת הים דלא ניחא ליה בכך, ועוד ק״ק מהיכא תיתי שיש אחד כזה. מלשון הגמרא ״אי אפשר דליכא חד״ כו׳ משמע שזה ודאי.

שמואל דוד כתב:כתובות מו:
אלא מסתברא דכי ממעט רחמנא יציאה דכוותה קא ממעט והא לא דמיא הא יציאה להא יציאה התם גבי אדון נפקא לה מרשותיה לגמרי יציאה דאב אכתי מחסרא מסירה לחופה מהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה דתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין לה נדריה
לא הבנתי, עדיין לא דמיא, אצל האדון יצאה לגמרי אבל אצל הפרת נדריה עדיין היא ברשות האב שיכול להפר נדריה (עם הבעל) וצ״ע

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן:
גמלים של ערביא, אשה גובה פרנא מהם.
אמר רב פפי: הני תותבי דבי מכסי, אשה גובה פרנא מהם.
ואמר רב פפי: הני שקי דרודיא ואשלי דקמחוניא, אשה גובה פרנא מהן.
אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני ארנקי דמחוזא, אשה גובה פרנא מהם...

שמואל דוד כתב:כתובות סב:

כפו מטתו וברש"י כדת המתאבלים שחייבים בכפיית המטה כו'

צ"ע דהול"ל כפו מטתה או מטתן שהרי אשתו (ובניו) חייבים בכפיית מטותיהם ולא מיטת המת.

באמונתו כתב:פרנא/פורנא, לשון המיוחד למוהר/ריווח הכתובה והנדוניה הוא, ע"ע לקמן סז, א:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן:
גמלים של ערביא, אשה גובה פרנא מהם.
אמר רב פפי: הני תותבי דבי מכסי, אשה גובה פרנא מהם.
ואמר רב פפי: הני שקי דרודיא ואשלי דקמחוניא, אשה גובה פרנא מהן.
אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני ארנקי דמחוזא, אשה גובה פרנא מהם...

ראה המצורף פה:

שמואל דוד כתב:כתובות סב:
כפו מטתו וברש"י כדת המתאבלים שחייבים בכפיית המטה כו'
צ"ע דהול"ל כפו מטתה או מטתן שהרי אשתו (ובניו) חייבים בכפיית מטותיהם ולא מיטת המת.

עזריאל ברגר כתב:אולי נתנו בתחילה לבהמה מאכלי-בהמה, ואכלו בעצמם, ואחרי שראו שיש עודף-גדול - רק אז נתנו ממאכל האדם לבהמה.

HaimL כתב:אבל אי איכא למתמה, הכי איכא למתמה. דאי טעמא דמחמרינן מספיקא לרבי, דאי על מנה שבשטר הם מעידים, נפיק המנה נכי רבעא אפומיה דהחותם, ה"נ אם יעידו שניים מן השוק על כת"י של המת, בעינן ע"פ שניים עדים או שלושה עדים יקום דבר, וליכא, דכי היכי דבתרי בעינן דנפיק פלגא אפומיה דחד ופלגא אפומיה דאידך, ה"נ בתלתא, צ"ל דבעינן דנפיק שליש אפומיה דחד, ושליש אפומיה דהשני ושליש אפומיה דהשלישי, והכא לא נפיק אלא פלגא אפומיה דהחותם, ורבעא אפומיה דחד מן השוק ורבעא אפומיה דחברו מן השוק, והיה צ"ל פסול, אלא א"כ יעידו שניים מן השוק על כת"י שני החותמים, ואז נפיק פלגא אפומיה דכל חד מתרווייהו.

חלא בר חמרא כתב:עיקר הענין של נכי ריבעא מיוסד על ההגיון הפשוט, שכשהתורה הצריכה ב' עדים ולא סמכה על אחד, בע"כ שא"א לסמוך על אחד, אם מחשש שקר או טעות, או אפי' גזיה"כ, אבל עכ"פ אין כחו בריא להטיל עליו הכל, וכשעד אחד לוקח אחריות גם על קיום החתימה השניה נמצא שרוב הענין נסמך עליו, ואין בכחו לשאת כל כך. אבל אין שום טעם כשנמצאים כאן במקרה שלש עדים, להצריך לחלק את העדות לפי שליש, וז"ב.

זה לעומת זה כתב:

HaimL כתב:אבל אי איכא למתמה, הכי איכא למתמה. דאי טעמא דמחמרינן מספיקא לרבי, דאי על מנה שבשטר הם מעידים, נפיק המנה נכי רבעא אפומיה דהחותם, ה"נ אם יעידו שניים מן השוק על כת"י של המת, בעינן ע"פ שניים עדים או שלושה עדים יקום דבר, וליכא, דכי היכי דבתרי בעינן דנפיק פלגא אפומיה דחד ופלגא אפומיה דאידך, ה"נ בתלתא, צ"ל דבעינן דנפיק שליש אפומיה דחד, ושליש אפומיה דהשני ושליש אפומיה דהשלישי, והכא לא נפיק אלא פלגא אפומיה דהחותם, ורבעא אפומיה דחד מן השוק ורבעא אפומיה דחברו מן השוק, והיה צ"ל פסול, אלא א"כ יעידו שניים מן השוק על כת"י שני החותמים, ואז נפיק פלגא אפומיה דכל חד מתרווייהו.

אי משום הא לא כ"כ קשה לי, דעדותו על המנה הראשון כמוה כעדות שנים, ודומה למצב שיש ארבעה עדים שיוצא רבע על פי אחד ועד חצי ודאי ש"ד.
אבל עיקר קושייתי כן קשה לי ולא הבנתי מה הועלת בתירוצך.

HaimL כתב:ושמא אפשר לומר דמה שמעיד החותם על המנה שבשטר ועוד שניים מן השוק מעידים על כת"י המת, ואין בעדותו סייעתא להם ואין בעדותם סייעתא לו, ממילא נפיק שליש מנה אפומיה דכל חד מינייהו, וסרה תמיהתי מעיקרא.

HaimL כתב:בתוד"ה רב הונא ורב יהודה אמרי חייב,
וי"ל דאפי' למ"ד חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דשניהם לא ידעי אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם
---
ותימה, דשבקו הפשיטות בגמרא, דקאי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, למאן דס"ל ברי עדיף. דאפשר לתרץ בטוענו שמא, והודה לו בחצי, דלכ"ע אם אמר בכוליה לא ידענא פטור, ואם הודה בחצי, צ"ל דחייב שבועת מודה מקצת הטענה, ומשאיל"מ ובבנו פטור משבועה, דלא ה"ל לידע בנכסי אביו.