פורום אוצר החכמה

יג:
אמר ר״ל אומר היה ר׳ יוסי וכו׳
פירש״י כלומר ה״ט [היינו טעמא] דר׳ יוסי.
לכאורה ק׳ מדוע פירש כן. ומנ״ל דר׳ יוסי לא היה אומר כן?

שמואל דוד כתב:יב:
מתני׳ לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית
פירש״י למחר.

וקשה מדוע נקט למחר דוקא, הול״ל למחר או בחוץ.
ועיין רש״י זבחים כט: לאכול כחצי זית כו׳ ושניהם חוץ לזמנו או חוץ למקומו כו׳ וצ״ע בזה.

אפשר שכאן רש"י בעקבות שהגמרא דנה שכל דבר כי אורחא קמחשב אז כשמחשבתו חוץ לזמנו מספיק שהמשנה אומרת שחשב לאכול כחצית זית ולהקטיר כצי זית - למחר , ויובן מאוד שנתכוין לשני החצאין, אבל לגבי מחשבת חוץ למקומו כל "חוץ" הוא מקום אחר ההקטרה זו חוץ למזבח והאכילה חוץ לעזרה וע"כ היה צריך לפרט לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כצי זית בחוץ, ורש"י לא רצה להאריך כל כך כי הדין באמת שווה, ואכן כלפי הדין זה היינו אך וכפי שרש"י בזבחים כותב "ששניהם" חשב או חוץ למקומו או חוץ לזמנו

לא הבנתי.
אם היה מפרש "למחר או בחוץ" אי נמי "חוץ לזמנו או חוץ למקומו" היה מובן, וכמו שבאמת מפרש בזבחים.

שמואל דוד כתב:

אהרן תאומים כתב:

שמואל דוד כתב:יב:
מתני׳ לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית
פירש״י למחר.

וקשה מדוע נקט למחר דוקא, הול״ל למחר או בחוץ.
ועיין רש״י זבחים כט: לאכול כחצי זית כו׳ ושניהם חוץ לזמנו או חוץ למקומו כו׳ וצ״ע בזה.

אפשר שכאן רש"י בעקבות שהגמרא דנה שכל דבר כי אורחא קמחשב אז כשמחשבתו חוץ לזמנו מספיק שהמשנה אומרת שחשב לאכול כחצית זית ולהקטיר כצי זית - למחר , ויובן מאוד שנתכוין לשני החצאין, אבל לגבי מחשבת חוץ למקומו כל "חוץ" הוא מקום אחר ההקטרה זו חוץ למזבח והאכילה חוץ לעזרה וע"כ היה צריך לפרט לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כצי זית בחוץ, ורש"י לא רצה להאריך כל כך כי הדין באמת שווה, ואכן כלפי הדין זה היינו אך וכפי שרש"י בזבחים כותב "ששניהם" חשב או חוץ למקומו או חוץ לזמנו

לא הבנתי.
אם היה מפרש "למחר או בחוץ" אי נמי "חוץ לזמנו או חוץ למקומו" היה מובן, וכמו שבאמת מפרש בזבחים.

יש שני מהלכים להסביר את הדין א, לומר מה הוא חשב איך ציור המחשבה, ובמהלך זה חילקתי דלגבי מקום צריך לחלק בפירוש את מחשבתו שחשב כצי זית לאכול בחוץ (לעזרה) וחצי זית להקטיר בחוץ (למזבח), ומפני שאלה שני סוגי "חוץ" הרי שאי אפשר לציין מחשבתו במילה אחת (או)בחוץ ושתעלה לשניהם, אבל לגבי זמן ש"מחר" הוא מחר אחד, יכול לצייר מחשבתו לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית למחר, ומאחר שהגמרא כאן נזקקת "כי אורחא קמחשב" , כתב רש"י את הסברו במשנה בפירוט מחשבתו, וקיצר מלומר את ענין החוץ למקומו וסמך על דבריו בזבחים שזה היינו הך,
ב. הגדרת הדין ללא ציור מפורט מה חשב, ולפי מהלך זה פירש רש"י בזבחים

יישר כח. ועדיין צל"ע בזה.
ואח"ז ראיתי שהגאון רב ישעיה ברלין ז"ל העיר כן בספר חידושי הש"ס. ע"ש.

שמואל דוד כתב:יישר כח. ועדיין צל"ע בזה.
ואח"ז ראיתי שהגאון רב ישעיה ברלין ז"ל העיר כן בספר חידושי הש"ס. ע"ש.

שאלותיכם והערותיכם אינם צריכים חיזוק וראיה , אבל מה שאני משיב צריך חיזוק וראיה ואז אוכל לברך שכיוונתי

י, א
מדוע צריך פסוק למעט מיעוט דם שאינו חוצץ
ואי כתב רחמנא על מקום הוה אמינא וקא נתקנח אבל איתיה אימא הוי חציצה קמ"ל על דם האשם.
ויל"ע, דכיון דהלא הדם הוי על מקצת הגוף [באצבע], והלא מן התורה על מנת לחצוץ בעינן רובו המקפיד, ואם כן הכא שהוי על מיעוט גופו [על האצבע], אם כן מהיכי תיתי שניבעי קרא לומר דלא הוי חציצה, והלא כיון דלא הוי רוב, אם כן פשיטא דומיא דכל דיני התורה דלא הוי חציצה, וצ"ת.

יא, א
דקדוק בדברי רש"י - בחציצה בקומץ
רד"ה מאי איריא משום קומץ חסר תיפוק ליה דצרור פסול משום חציצה.
יש לדקדק, מדוע כתב רש"י דקושיית הגמ' דוקא על צרור, והלא אף מלח ולבונה הוי חציצה, ושפיר יכולה להיות מוסבת קושיית הגמ' על כל ג' גווני דמתניתין, וצ"ע.

אפשר לומר דנקט המוזכר ראשון במתניתין.

יד:

רש״י ד״ה גמ' לפני זריקה - נטמאת אחת מן החלות של עצרת ובלחם הפנים לפני הקטרת בזיכין

ועיין שיטה מקובצת שמוחק תיבות ״גמ׳ לפני זריקה״ ולא הבנתי כוונתו.

ההוא דאמר כתב:מדוע צריך פסוק למעט מיעוט דם שאינו חוצץ

ז"ל הרמב"ם בפ"י מהלכות כלי המקדש: נֶאֱמַר בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה 'עַל בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם', מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר חוֹצֵץ בֵּין בְּשָׂרוֹ לַבְּגָדִים. אֲפִלּוּ נִימָה אַחַת אוֹ עָפָר אוֹ כִּנָּה מֵתָה, אִם הָיְתָה בֵּין בְּשָׂרוֹ לַבֶּגֶד, הֲרֵי זוֹ חֲצִיצָה וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. והכא נמי, דרחמנא אמר 'על בהן', אי לאו דכתיב 'על דם', הוה דם כלשהו חציצה בין השמן לבהן.
ולענין טבילה במקוה בלבד אמרו 'דבר תורה מיעוטו אינו חוצץ', ולא בשאר חציצות שבתורה.

ייש"כ, נקודה למחשבה.
בהזדמנות זאת נודה גם לאיש חי רב פעלים לתורה ולתעודה, ה"ר שמואל דוד, על כל הערותיו המחכימות, ופועלו הרב.

שמואל דוד כתב:יג:
אמר ר״ל אומר היה ר׳ יוסי וכו׳
פירש״י כלומר ה״ט [היינו טעמא] דר׳ יוסי.
לכאורה ק׳ מדוע פירש כן. ומנ״ל דר׳ יוסי לא היה אומר כן?

עיין בהמשך הסוגיא אמר רב הונא אומר היה ר׳ יוסי כו׳
ועיין מיוחס לרשב״א מש״כ בזה.

ביקורת תהיה כתב:

ההוא דאמר כתב:מדוע צריך פסוק למעט מיעוט דם שאינו חוצץ

ז"ל הרמב"ם בפ"י מהלכות כלי המקדש: נֶאֱמַר בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה 'עַל בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם', מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר חוֹצֵץ בֵּין בְּשָׂרוֹ לַבְּגָדִים. אֲפִלּוּ נִימָה אַחַת אוֹ עָפָר אוֹ כִּנָּה מֵתָה, אִם הָיְתָה בֵּין בְּשָׂרוֹ לַבֶּגֶד, הֲרֵי זוֹ חֲצִיצָה וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. והכא נמי, דרחמנא אמר 'על בהן', אי לאו דכתיב 'על דם', הוה דם כלשהו חציצה בין השמן לבהן.
ולענין טבילה במקוה בלבד אמרו 'דבר תורה מיעוטו אינו חוצץ', ולא בשאר חציצות שבתורה.

ואם נפשך לומר, שתי תשובות לדבר:
א. כלפי המתנות נחשב הבוהן כחלק בפני עצמו, וביחס למדתו נקבע השיעור של רוב ומיעוט ולא ביחס לכל הגוף, ואולי רוב הבוהן היה מכוסה בדם.
ב. אילו נאמר 'על מקום דם האשם', היינו אומרים שהיא גופה בא הכתוב ללמד, שנתינת השמן תהיה על מקום הדם דוקא ולא על הדם, משום שהדם הוי חציצה.

שמואל דוד כתב:

שמואל דוד כתב:יג:
אמר ר״ל אומר היה ר׳ יוסי וכו׳
פירש״י כלומר ה״ט [היינו טעמא] דר׳ יוסי.
לכאורה ק׳ מדוע פירש כן. ומנ״ל דר׳ יוסי לא היה אומר כן?

עיין בהמשך הסוגיא אמר רב הונא אומר היה ר׳ יוסי כו׳
ועיין מיוחס לרשב״א מש״כ בזה.

רש״י יז. ד״ה כחד דמו בא״ד אבל לר׳ יוסי דבריש פירקין אין מתיר מפגל את המתיר כו׳
עיין שיטה שהגיה ״דאמר בריש״ ולכאורה לשון רש״י נכון יותר שהרי לפי רש״י (לעיל יג:) ר׳ יוסי לא אמר כן ודו״ק.

יז.

אמר רב המנונא הא מילתא אבלע לי רבי חנינא ותקילא לי ככוליה תלמודאי הקטיר קומץ להקטיר לבונה (ולבונה) לאכול שירים למחר פגול מאי קמ"ל כו' אי תרוייהו (אתא) קמ"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שירים למחר כו'

ועיין רש"י ד"ה לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים - דמשמע תרתי מילי הקטיר קומץ להקטיר לבונה או לאכול שירים למחר עכ"ל

לכאורה קשה, דאף שמצינו וי"ו במקום או מ"מ בדרך כלל הוא וי"ו החיבור וא"כ לשון "לאכול" בלי וי"ו לכאורה משמע יותר או לאכול. וצ"ע בזה.

יז, ב
האם יש שם אכילה אף על פחות מכזית
א"נ מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית.
מצאתי בס"ד בקהלת יעקב [תוספת דרבנן] לבנו של הרי"ט אלגאזי אות ח'], דהקשה קושיא עצומה, על דברי הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג [הלכות חמץ, ל"ת ע"ו, ד"ה שנאמר], שכתב: "והאעוכל חמץ בפסח כל שהוא וכו', שנאמר לא יאכל חמץ, ואכילה כל דהוא משמע. ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן, שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה, אבל לאיסורא כדקאי קאי וכו, אע"ג דלענין איסורא אמרינן דאכילה כל דהוא משמע, לענין כרת וקרבן אינו אלא בכזית, דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה".
ונתקשה הרי"ט אלגאזי, מדברי הגמ' בזבחים [לה, א] ונפסק ברמב"ם [פי"ד מפסלי המקודשין ה"ט וה"י] דהמחשב בקרב לאכול חוץ לזמנו, הזבח פיגול, ואם חשב לאכול חוץ למקומו, הרי זה פסול ואינו פיגול, ואין אכילה פחות מכזית, ולא הקטרה פחות מכזית, לפיכך המחשב לאכול פחות מכזית או שחשב הלקטיר פחות מכזית בין במחשבת הזמן ובין במחשבת מקום, הזבח כשר" ולסברת הרא"ם דאפילו לרבנן סתם אכילה בכל שהוא, מנא לן דבפחות מכזית ליכא פיגול, הא ילפינן לה מקרא דהאכל יאכל, ועיי"ש.
עוד יל"ע מדברי הגמ' דילן במנחות, דילפינן לה דמה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית. ולאמור בדברי הרא"ם אדרבא אכילה הינה אף בפחות מכזית, אלא דלענין קרבן ומלקות בעינן שיעור כזית, וצ"ע מלשון הגמ'.

יז, ב
ידון האם מחשבת אכילת פיגול שלא כדרכה נחשבת כפיגול
א"נ מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית ולעולם אכילה דאורחא משמע ור"א א"כ לכתוב רחמנא אם האכל האכל א"נ אם יאכל יאכל מאי האכל יאכל שמעת מינה תרתי.
יש לעיין, במקום שמחשב הכהן שיאכל את האימורין שלא כדרכן, האם יש בזה דין פיגול, או דבעינן אכילה כדרכה. [והשאלה מתעצמת, למה שיסדו רבותינו שעיקר מצות אכילת קדשים היא בתוצאה ולא באכילה, עיין שו"ת בית הלוי, ובחת"ס או"ח סי' רכ], וצ"ע.

יח, א
אשריכם ת"ח שד"ת חביבים עליכם ביותר
זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר קרא עליו המקרא הזה {תהילים קיט-צז} מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי וגו'.
ויש להבין, מהו השייכות בין הדברים, אשריכם ת"ח שד"ת חביבין עליכם ביותר. ומהו שהוסיף בכך שקרא עליו את המקרא - 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי'.
וביותר יל"ע, דמהיכן חזינן שכל היום היו ד"ת שיחתו, דילמא מה שצהבו פניו היה זה משום גודל חביבות התורה, ומדוע קרא עליו את הכתוב של מה אהבתי תורתך וגו'.
ונראה בזה בס"ד, דקושיא חדא מיושבת בחברתה, דעל מנת שיהיו הד"ת ערבים וחביבים על לומדיהם, תלוי הדבר ועומד בכך שישנה אהבת תורה, ובאהבתה ישגה תמיד, עד כדי מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.
ואם כן מכך שראה רבי אלעזר בן שמוע, את גודל חביבותו של תלמידו לד"ת, שצהבו פניו מלשמוע מימרא מחודשת, אזי אות וסימן ברור, שאהבת התורה הלזו יסודה ושורשה משום הדביקות בתורה של כל היום היא שיחתי.
בנותן טעם לציין, מה ששאלתי בימי חורפי את הגאון המופלא רבי אהרן ישעיה צוקר שליט"א [ה' ירפאהו בקרוב], מהי 'הסגולה' לזכרון התורה. [כידוע שהגאון הנ"ל היה בקי בכל חדרי תורה לפני ולפנים, וכמונח בקופסא].
השיב לי הגאון שליט"א, שאין בידו להציע לי סגולה, אולם עצתו אחת היא, כמה שפחות היסח הדעת מהלימוד..

ההוא דאמר כתב:עוד יל"ע מדברי הגמ' דילן במנחות, דילפינן לה דמה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית. ולאמור בדברי הרא"ם אדרבא אכילה הינה אף בפחות מכזית, אלא דלענין קרבן ומלקות בעינן שיעור כזית, וצ"ע מלשון הגמ'.

אין מובן איזה קושי מיוחד מצא מר בדברי הגמרא דילן, הלוא היא היא תמיהת מהרי"ט אלגאזי: מנלן שבפיגול אין אכילה פחות מכזית?

אהרן תאומים כתב:הקומץ הראשון הוא פרק קצר, בן 5 דפים, הקומץ השני הוא בן 20 דפים; "רבה" מלשון גדול.
עוד אפשר, משום שיש בפרק זה הרבה הלכות, ובעיקר הלכות תפילין וסת"ם למעשה.

הטעם הראשון הוא טעם שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו.
הטעם השני הוא טעמא רבה, מזכיר את הטעם שנתנו חכמינו על שום מה נקרא נהר פרת 'הנהר הגדול'.

יט, ב
רזי קרבנות הנשיאים
ושמואל דורות משעה לא ילפינן ולא יליף שמואל דורות משעה וכו' ואמר שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות מקדשין דכתיב שניהם מלאים סלת שאני התם דתנא בה קרא תריסר זימנין.
מבואר בגמ', דהגם ששמואל לא יליף דורות משעה, מכל מקום יכל ללמוד מחנוכת המזבח, לפי שכפלה התורה את הדברים י"ב פעמים.
ויל"ע, למה שכתב הרמב"ן, שישנם טעמים עמוקים ורזי דרזין, במה שחזרה התורה ופירטה את קרבנות הנשיאים, טעם א' אומר שהיה זה לכבודם של הנשיאים. וטעם נוסף, לפי שכל נשיא היה לו הקרבה בייחודיות שלו, ולא עשה זאת כפי חברו, והביא כל שבט לרמז מה שיארע עם שבטו עד אחרית הימים.
ומעתה תיקשי, דאם כן אין זה כפילות בתורה, אלא דבר הנצרך, ואם כן הדרא קושיא דהיאך יליף שמואל דורות משעה, בד בבד שאין בזה ייתור, אלא הדבר הוצרך ללמדנו.
וז"ל הרמב"ן בפרשת נשא [במדבר ז, ב]:

אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך וכן אמרו שם בספרי (נשא קס) מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות קערות כסף שתים עשרה הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול.

ועוד בזה טעם אחר במדרשם כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו.

ביקורת תהיה כתב:

אהרן תאומים כתב:הקומץ הראשון הוא פרק קצר, בן 5 דפים, הקומץ השני הוא בן 20 דפים; "רבה" מלשון גדול.
עוד אפשר, משום שיש בפרק זה הרבה הלכות, ובעיקר הלכות תפילין וסת"ם למעשה.

הטעם הראשון הוא טעם שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו.
הטעם השני הוא טעמא רבה, מזכיר את הטעם שנתנו חכמינו על שום מה נקרא נהר פרת 'הנהר הגדול'.

הגם שזה טעם של תשב"ר, מכל מקום כבר גדלנו בישיבות רבות על כך, ביבמות ישנו פרק 'האשה רבה', ומקובלנו, שהיות ויש פרק 'האשה שלום' ו'האשה בתרא', ופרק הא"ר הוא הגדול שבהם.

המובן של הביטוי 'אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו' הוא: הדבר ידוע לכל, אפילו לתשב"ר, ואין בכך כל חידוש, כדלהלן:
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִסּוּרִין בְּדֵלִין הֵימֶנּוּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, הָא אֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתוֹ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁחַט רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה וְשֵׁנִי לְשֻׁלְחָנוֹ, אֲבָל רִאשׁוֹן לְשֻׁלְחָנוֹ וְשֵׁנִי לַעֲבוֹדָה זָרָה פָּטוּר, דְּקָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, זוֹ אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין אוֹתָהּ.

אז אם יש טעם פשטני, ומתאים בהרבה מקבילות. למה לחפש בכל מקום תירוץ אחר, [על דרך שהגר"ח מבריסק אמר, שאין לחפש ג' תירוצים שונים על ג' קושיות, אלא תירוץ אחד שיישב את כל אותם תמיהות].

אומר הרמב"ם: אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בה.
ועל דרך זה אומר אהרן תאומים: אף על פי שטעם הכינוי פשוט הוא, רמז יש בו.
והרמז, הלוא תודה, נמלָץ לחֵך.

כ, א
יחקור בגדרי מלח בקרבנות
כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח
יש לחקור, האם המליחה בקרבנות זהו בגדר עבודה, שצריך למלוח את הקרבן קודם הקרבתו. או דילמא, דאין זה בגדרי עבודה, אלא מדיני הקרבן שיומלח קודם הקרבתו.
ונראה דבחקירה זו יבוארו היטב דברי המשך חכמה [ויקרא ב, יג] שבבמה אין דין מליחה, כיון דזהו מדיני העבודה.

מלח ברית - מנחות כ' ע"א ברית מלח שתהא ברית אמורה במלה דברי ר' יהודה, ר"ש אומר נאמר ברית בכהונה כו' כשם שא"א לקרבנות בלא כהונה כן אי אפשר בלא מלח. ויעויין רש"י דפירש משמעות דורשין א"ב. ונראה דפליגי אם בבמה טעונין קרבנות מלח, דר' יהודה לא מפליג וסבר דטעונין קרבנות במה מלח, ור"ש סבר דכמו כהונה אינה בבמה (זבחים קיג) כן מלח אינו בקרבנות במה, דמדין כהונה הוי דין מלח, דברית עם אהרן ובניו הוא. וא"ש מה דכתב רחמנא עיקר דין מלח במנחה משום דאינו בבמה, להראות דבבמה אינן טעונין קרבנות מלח. ויעוין סוף זבחים (דף קיט:) דפליגי תנאי אם יש מנחה בבמה, ויעוין.

שמואל דוד כתב:יז.

אמר רב המנונא הא מילתא אבלע לי רבי חנינא ותקילא לי ככוליה תלמודאי הקטיר קומץ להקטיר לבונה (ולבונה) לאכול שירים למחר פגול מאי קמ"ל כו' אי תרוייהו (אתא) קמ"ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שירים למחר כו'

ועיין רש"י ד"ה לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים - דמשמע תרתי מילי הקטיר קומץ להקטיר לבונה או לאכול שירים למחר עכ"ל

לכאורה קשה, דאף שמצינו וי"ו במקום או מ"מ בדרך כלל הוא וי"ו החיבור וא"כ לשון "לאכול" בלי וי"ו לכאורה משמע יותר או לאכול. וצ"ע בזה.

עיין רש"י יט: למערבה לדרומה - כאן וכאן. ודו"ק.
אגב עיין תוספות, ובחידושי הרשב"א. ועיין קרבן אהרן שהגיה ברש"י כאן או כאן. ועיין אמתחת בנימין. וע"ע תורת הקנאות סוטה יד:

כא, א
שאלה לשמחת התורה - מדוע לא נימא ביטול ברוב, מעט מלח בדם
כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם וכו', מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא קמ"ל.
מבואר כי להו"א שיש דין למלוח אף את הדם, מכל מקום היו נותנים מעט מלח בדם, על מנת שלא ישנה את הדם ויתן לו דין מבושל, אלא יתנו משהו בעלמא, על מנת לקיים את מצות המליחה, קמ"ל דאין מולחים את הדם.
וצ"ע, להאי הו"א שבעינן מליחה בדם, אם כן הלא מיעוט המלח שניתן בדם, הלא הוא בטל ברובו, ואם כן ליכא קיום מצות מליחה, מאחר שנתבטל מיעוט המלח.

קחו והתבשמו מחבורי אלף בית רש"י על דף יז ודף חי מנחות, אשמח לדעתכם

ההוא דאמר כתב:כא, א
שאלה לשמחת התורה - מדוע לא נימא ביטול ברוב, מעט מלח בדם
כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם וכו', מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא קמ"ל.
מבואר כי להו"א שיש דין למלוח אף את הדם, מכל מקום היו נותנים מעט מלח בדם, על מנת שלא ישנה את הדם ויתן לו דין מבושל, אלא יתנו משהו בעלמא, על מנת לקיים את מצות המליחה, קמ"ל דאין מולחים את הדם.
וצ"ע, להאי הו"א שבעינן מליחה בדם, אם כן הלא מיעוט המלח שניתן בדם, הלא הוא בטל ברובו, ואם כן ליכא קיום מצות מליחה, מאחר שנתבטל מיעוט המלח.

ותירצו לי, דהיות ומצוותו בכך [להו"א], אם כן לא שייך בזה ביטול ברוב.
ודוגמא בעלמא, שעטנז הינו אף אם מיעוט החוטים הינם מצמר, ולא אמרינן בזה ביטול ברוב, היות וזה גופא אסרה תורה. וה"נ אם מיעוט המלח, זה מה שדרשה התורה בדם.
[אמנם, לצד שמליחה הוי עבודה [ראה לעיל], אם כן לכאורה לא קשיא מידי, היות ואין זה דין בבשר ובדם שיהא מלוח, אלא לעשות מעשה עבודה של מליחה, וזה מתקיים אף כאשר נותן מיעוט מלח, דלא מסתכלים על התוצאה, אלא על מעשה העבודה, ויל"ע].

כג, א
מדוע מנחות שנתערבו כשרות והלא לא הותרו השיריים
שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשירות.
קצ"ע, דהלא הקומץ צריך להתיר את השיריים, וכאן שהשיריים מעורבים, וקיי"ל דליכא ברירה, נמצא שבפועל לא התירה הקמיצה מאומה, ואם כן היאך המנחות כשרות.

כג, א
היאך כשרה המנחה שנקמצה, ומדוע לא תפסל משום מהב"ע
קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר ואם הקטיר זו שנקמצה עולה לבעלים.
ראיתי שאלה נאה, דהיאך הותרה המנחה שנקמצה, והלא כיון שיש איסור להקטירה, מכיוון שמקטיר יחד עמה מנחה שלא נקמצה, אם כן ליבעי שתפסל המנחה, כדין מהב"ע, וברמב"ם הל' איסורי מזבח [פ"ה ה"ט] מבואר שמהב"ע יש בזה דין פסלות, וצ"ת.

מתרצים האחרונים, שהיות והעבירה הינה עבירה צדדית, ולא בגוף המצוה [קומץ] אין בזה פסול של מהב"ע [ודמיון לדברי הירושלמי, לגבי המעביר מצה בשבת ברה"ר, שיצא יד"ח מצה, ועיין בשרידי אש שהאריך בביאור דברי הירושלמי בכמה אנפי, ואכמ"ל].

כג, א
מדוע שחוטה המסרחת נחשבת כיכולה להפוך לשחוטה
ושחוטה אינה בטילה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה.
לכאורה צ"ת, דהלא כאשר הנבלה מסרחת, אינה נעשית שחוטה, אלא בטל מציאות הבשר, ואינו ראוי כלל, ולכך אין על כך שם איסור של נבלה, אמנם מדוע זה נחשב שנבילה יכולה להיות שחוטה, הלא כל זמן שהינה בשר נבלה, לעולם ועד אסורה, ורק אחרי שבטל שם הבשר, אז ניתרת, וצ"ב.

כז.

רש״י ד״ה ג׳ עץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפורין במצורע
ועיין לעיל ברש״י יט. ארבעה שבמצורע - עץ ארז ושני תולעת ואזוב וצפרים.
וצריך עיון בשינוי הסדר.
ועיין פרשת מצורע ״וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב״
וצ״ע בכל זה.

בשביל שיהיה יותר קשה נוסיף את הכתוב השלישי מגילה כא ע"א רש"י ד"ה לטהרת מצורע. בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת,
אולי הפתרון כבנות צלפחד
בדף כז הסדר מובן שלשת הראשונים הם בפרה וכך הפסוק שם ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה, ןמוסיף רש"י את הרביעי וצפורין במצורע.

יישר כח.

ההוא דאמר כתב:כג, א
מדוע מנחות שנתערבו כשרות והלא לא הותרו השיריים
שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשירות.
קצ"ע, דהלא הקומץ צריך להתיר את השיריים, וכאן שהשיריים מעורבים, וקיי"ל דליכא ברירה, נמצא שבפועל לא התירה הקמיצה מאומה, ואם כן היאך המנחות כשרות.

קיוהא קא חזינא הכא. השיריים של שתי המנחות ניתרות באכילה, אף על פי שהם מעורבים אלו באלו.

ייש"כ,
כוונתי למקום שאפשר לקמוץ מאחת ולא מהשנייה, שרק שיריים של אחת ניתרות. ודוק.