פורום אוצר החכמה

כד.

רש״י ד״ה רב מתרץ לטעמיה - דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה דלא משתמע שפיר דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי וסיפא דקתני יצא משמע דעלה קאי וכשיצא לאויר העולם משמע דמותר ואי אפשר לומר כן כו׳

אשמח בביאור כוונת רש״י.

כד:

רש״י ד״ה הרי אמרו אשה יולדת לט' ויולדת לז' - ואנא נמי אמינא כי היכי דבהמה לט' כדאמרי' לעיל בן ח' לגסה נפל הכא נמי יולדת לז' נפל או לאו נפל הוא ומותר.

לכאורה הלשון מגומגם וצריך תיקון.

שמואל דוד כתב:יט.

רש״י ד״ה וכמימי אדמה - כי קרן עור פניו. עיין רש״ש שהגיה ״אור״ וצ״ע גדול בכוונתו.

נראה דכוונתו לדברי רש"י על הפסוק (שמות לד כט) "כי קרן" - לשון קרנים שהאור מבהיק ובולט כמין קרן

עוד שאילה שלך שלא הבאתה כאן
רש״י ד״ה אפילו פרצוף אחד - אבר אחד כגון עינו או מצחו או לסת כו׳
ד״ה ומאי אחד - כחסא דאמר העין והלסת כו׳

צ״ע מדוע שינה רש״י מסדר של ר׳ ירמיה וחסא ״מצח גבינים עינים והלסתות״

ונראה כי נמשך אחר תחילת הסוגיא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב הכל מודים גופו תייש ופניו אדם אדם גופו אדם ופניו תייש ולא כלום לא נחלקו אלא שפניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה, ואפשר שהעין היא הרואה והיא הסמל של הנראות וכפי שנאמר בעמוד א

ל:
רש"י ד"ה פנקס. לוחין שכותבין בהן הגלחים:

כו.

רש"י ד"ה תנור. עיין מלא הרועים שתמה ע"ד רש"י. וצ"ע שלא ראה שכבר העירו כן התוס' בדף כו: ד"ה בפלוגתא

כז.

אמר להן אבל כו׳

עיין מסורת הש״ס ״פירש כן הדבר״. צ״ע בכוונתו, הרי כבר פירש״י כן בד״ה אבל.

שמואל דוד כתב:כד.

רש״י ד״ה רב מתרץ לטעמיה - דרב לא צריך לתרוצי אלא משום היא גופה דלא משתמע שפיר דהא רישא כשיצאו לאויר העולם מיירי וסיפא דקתני יצא משמע דעלה קאי וכשיצא לאויר העולם משמע דמותר ואי אפשר לומר כן כו׳

אשמח בביאור כוונת רש״י.

וסיפא דקתני יצא מי שיש לו שני גבין... משמע דעלה קאי משמע שעולה על מי שכבר יצא לאויר העולם וכשיצא לאויר העולם זה שיש לו שני גבין משמע שמותר ואי אפשר לומר כן שהרי כל מחלוקת רב ושמואל היא רק אם מותר במעי אמו, אבל לכו"ע אם נולד אסור משום שאין לו חיות והרי הוא כנבילה

יישר כח. כוונתי להעיר עמש״כ ״משמע שמותר״ איפה משמע כן?

פשוט, שהרי אם אמרו ש'בן ד'... אסור... לאפוקי...' היינו לאפוקי שהוא מותר

ל.

מתני' המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה רבי ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א וחכ"א אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ"א

לכאורה תיבות אלו מיותרות וצ"ב.

לג:
לפום חורפא שבשתא וכן איתא בבא מציעא צ"ו ע"ב בשני מקומות אלו רבא אומר את זה כלפי חבירו רמי בר חמא, שניהם תלמידי רב חסדא כדאיתא בבא בתרא (יב:) כי הא דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא אמר לה מאן מינייהו בעית אמרה ליה תרוייהו אמר רבא ואנא בתרא .
וכאן אנו רואים שוב את הקפדתו של רש"י לא לפרש ביטויים של שיחה בין תנאים ואמוראים, לעומת זאת את ביטוי זה עצמו שנאמר כלפי רמי בר חמא במסכת עירובין דף צ' ע"א ורמי בר חמא אגב חורפיה לא עיין בה, מפרש רש"י וז"ל ורמי בר חמא אגב חורפיה כו'. התלמוד קאמר ורמי בר חמא נמי ודאי לא איבעי ליה למיבעי הכי אלא אגב חורפיה מיהר בשאילתו ולא עיין בה יפה:
אלא שרש"י מקדים "התלמוד קאמר" (הפעם היחידה בש"ס שנמצא ברש"י הלשון הזה "התלמוד קאמר") ולא שזה ביטוי שאמר אמורא אחד על השני הנצרכת זהירות גדולה להבין שיחם ושיגם, אלא שכאן שהתלמוד אומר זאת מפני שהבין שלא יתכן שרמי בר חמא ישאל כזו שאילה כמו שרש"י ממשיך ומסביר – ודאי לא איבעי ליה למיבעי הכי וכו' אלא שאגב חריפותו לא עיין בה יפה.

ל:

ילד במעי אמו מביט מסוף העולם ועד סופו ולומד כל התורה כולה וכשיצא לאויר העולם מלאך סטרו על פיו ומשכח כל התורה ע״ש

ושמעתי מאאמו״ר שליט״א שאמר בשם האדמו״ר מסאטמאר הדברי יואל ז״ל שדייק מגמרא הנ״ל שאלו שאינם בקיאים בכל התורה כולה אי אפשר שהם רואים מסוף העולם ועד סופו דאל״כ הול״ל משכח כל התורה ואינו מביט כו׳ אלא מוכח שבלי תורה אין כלום ודו״ק.

ב"ה יש גם שיודעים לראות בדורנו רק אין את הבוחן לבדוק אם הם יודעים כל התורה

לא.

רש"י ד"ה כל א' וא' עולה למינו - לובן מן האיש ושחור מן האשה. לכאורה הול"ל אדום מן האשה.

אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין כלפי עירבוב הצבעים הצבע הלבן והצבע השחור הם לא מתערבבים, אם תשים משהוא אחר בלבן אחרי העירבוב לא תוכל להפריד את הלבן, וכן שחור עם כל צבע שתערבבו לא תוכל יותר לראות את הצבע השני ובוודאי לא לבן, ושני ניגודים אלו נראים ב"עין" הלבן והשחור , את צבע האדום לא רואים הוא הדם שבגוף

לא:

רש״י ד״ה נדה שבעה - לאו ביולדת קאי. מה כוונת רש״י בזה?

לא.
רש״י ד״ה צבע - כמה סממנים צריך לצבע כו׳. צ״ע בכוונתו ומדוע האריך כ״כ?

זה הסבר משלים לענין העירבוב כמו שאמרתי

שמואל דוד כתב:לא:
רש״י ד״ה נדה שבעה - לאו ביולדת קאי. מה כוונת רש״י בזה?

אחר שדיבר על הנולד הנימול לשמונה היינו יכולים לחשוב שממשיך ומדבר ביולדת הזכר שטמאה שבעה

ייש"כ. לא הבנתי כונתך "שאמרתי" אצל צבע...

לב.

רש"י ד"ה קודם לאמה - יולדת נקבה טובלת לי"ד ובתה ראתה ליום או ליומים שנולדה כו'

ה"ה יותר, ומה ראיה שרואה מיד בעריסתה?

שמואל דוד כתב:ייש"כ. לא הבנתי כונתך "שאמרתי" אצל צבע...

בכללי עירבוב צבעים יש דרכים ליצור צבע למשל כתום מאדום וצהוב, ירוק מכחול וצהוב על כל פנים מהעירבוב יוצא צבע אחד, וכן כשאתה מרכיב צבע שחור אתה לוקח כמה סוגי שחור אבל אחר העירבוב יוצא צבע אחד במקום אחד, כאן אתה לוקח שני צבעים ומערבב ויוצא כל סוג צבע במקום אחר

שמואל דוד כתב:ל:

ילד במעי אמו מביט מסוף העולם ועד סופו ולומד כל התורה כולה וכשיצא לאויר העולם מלאך סטרו על פיו ומשכח כל התורה ע״ש

ושמעתי מאאמו״ר שליט״א שאמר בשם האדמו״ר מסאטמאר הדברי יואל ז״ל שדייק מגמרא הנ״ל שאלו שאינם בקיאים בכל התורה כולה אי אפשר שהם רואים מסוף העולם ועד סופו דאל״כ הול״ל משכח כל התורה ואינו מביט כו׳ אלא מוכח שבלי תורה אין כלום ודו״ק.

יופי, מתאים מאוד לאופיו של רבינו זצ"ל

שמואל דוד כתב:ל.

מתני' המפלת ליום מ' אינה חוששת לולד ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה רבי ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר למ"א והנקבה לפ"א וחכ"א אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ"א

לכאורה תיבות אלו מיותרות וצ"ב.

קבלתי תשובה מחכם אחד שליט״א

וז"ל: עי' גנוזות (שהוציא הרב משה הירשלר זצ"ל) מהדורא קמא של רש"י (הריב"ן ) סוכה כ. (וגם מובא בקובץ שיטות קמאי סוכה כ. וגם בתורת ראשי הישיבות שהוציא הרב הלל מן על סוכה כ. בשם פי' הריב"ן) ד"ה אי הכי וז"ל, ואחר שזכר המפורש לדברי הכל שנגמר למ' ואחד [נראה שכצ"ל- ד.ב.] מוקדם לנקבה שנידונת כמוהו התם משום דקתני סופה זה וזה דמשמע נקבה זה ואחד זכר זה, ע"כ. וצריך ביאור.

ועיינתי בהנ"ל ונראה פירושו כי רש"י (או ריב"ן) כתב שם שכולי תלמודא תנינן לדבר הלומד תחילה שקודם מקדימים לדבר שמלמד עליו. וכתב רש"י ואחר שזכר המפורש לדברי הכל והוא זכר שכולם מודים שנגמר לארבעים ואחד, לכן כתוב זכר קודם במשנתנו כי הוא מוקדם לנקבה מאחר שנקבה נידונת כמוהו, פי' שלומדים נקבה מזכר שגם נגמרה למ"א.

וסיים רש"י דקתני סופה זה וזה, וביאר רש"י שפעם ראשונה שכתוב "זה" הוא קאי על נקבה דסליק מיניה ופעם השניה שכתוב "וזה" הוא קאי על זכר. וא"כ ביאור דברי המשנה אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה, פי' שלומדים נקבה מזכר כמו שזכר נגמר למ"א כן נקבה נגמר למ"א, אבל אחר שלמדנו נקבה מזכר שוב מודיעים לכמה ימים כל אחד נגמר ומאחר שלא אמרנו להדיא אחד בריית הזכר ואחד בריית נקבה מ"א לכן צריך לפרט בסיפא לכמה נגמר, כי ברישא רק אמרנו שנקבה נלמדה מזכר אבל לא אמרנו להדיא לכמה נגמר זכר. לכן חוזרים לומר שנקבה נגמרה למ"א כמו שלמדנו מזכר ולכן זה וזה מ"א כי עכשיו למדים שוב זכר מנקבה כמו ש"זה" פי' נקבה הוא מ"א כן "וזה" שהוא קאי על זכר הוא גם מ"א. כנלענ"ד. עד כאן.

לד:
רש"י מפרש זאת על הנאמר בגמרא אמר רב יוסף כי פשיט רבי שמעון בן לקיש בזב בעי הכי ראייה וכו'
והנה במסכת מנחות (דף כ"ו:) איתא אמר רב אסי כי פשיט רבי אלעזר במנחות בעי הכי (בעי ר' אלעזר) קומץ שסידרו וסידר עליו את המערכה מהו דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך תיקו: , וברש"י פירש כי פשיט. כשהיה שונה:
ריש לקיש היה דורש והיה אומר דברי תורה מעצמו אף ללא שקיבל זאת מקודמיו, וכן מצאנו כמה פעמים שהיה פתח בדרשות על פסוקים, (במסכת מגילה י"א) ריש לקיש פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא וכו' (במסכת מכות דף י) ר''ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא וכו' וברש"י פתח ליה פיתחא. כשהיה רוצה לדרוש בפרשת רוצחים היה מתחיל כן: (סוטה דף ב ע"א) א''ר שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה וכו', וברש"י כי פתח. כשהיה בא לדרוש בפרשת סוטה: ועוד, ולפיכך רש"י פירש כי פשיט – כי דריש,
לעומתו רבי אלעזר (בן פדת) חברו של רב אסי ומתלמידיו של רב יוחנן, ואמרו עליו שכל מה שאמר הוא משמו של רב יוחנן, כדאיתא (ירושלמי שקלים ב' ה') נכנס לפניו רבי יעקב בר אידי אמר ליה כתיב (יהושוע יא) כאשר צוה א' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וגו' וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש היה אומר כך אמר משה אלא יהושע יושב ודורש ויודעין הכל שהתורה של משה היא אף אתה אליעזר (אלעזר) יושב ודורש והכל יודעין שהתורה שלך היא אמר להן מפני מה אין אתן יודעין לרצות כבן אידי חבירינו וכו', ע"כ רש"י פירש "כשהיה שונה" כי הרי היה שונה וחוזר מה שלמד מרבותיו, וראה זה פלא שנאמר בגמרא באותה מסכתא - מסכת מנחות (דף צ"ג ע"ב) מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא {ויקרא טז-כא} וסמך אהרן את שתי ידו כתיב ידו וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת אזל רבי אלעזר אמרה להא שמעתא בבי מדרשא ולא אמרה משמיה דריש לקיש שמע ר''ל ואיקפד וכו' וברש"י אקפד. על שלא אמרה משמו וכו'.
עוד איתא במסכת יבמות (ע"ב ע"ב) א''ל רבי יוחנן לר''ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א''ל ר''ל דידיה היא? מתניתא היא, הרי לנו שרש"י מדייק לומר שהוא "שונה" ואינו "דורש" וראה שם ברש"י שר"י שבחו שלשונו לשון מתניתין ראיתי לבן פדת. ראיתי את בן פדת שיושב ודורש את מקראות הללו כמשה מפי הגבורה בלשון תנאים רבי אלעזר בן פדת לאו תנא היה ואמורא היה תלמידו של רבי יוחנן והוא רבי אלעזר סתם דמיירי בכל הש''ס בגמ'. ועל פי זה הלשון "שונה" מלשון משנה, ויעויין עוד על הבדל בין ר"א לר"ל כפי שמתבטא רב יוחנן במסכת סבא מציעא (פ"ד ע"א) נח נפשיה דר' שמעון בן לקיש והוה קא מצטער ר' יוחנן בתריה טובא אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא.

לג.

רש״י ד״ה יעלה לרגלה - יעלה לסופה כגון בא עליה ״בששי״ שלה יטבול בליל המחרת כמותה

לכאורה קשה דהול״ל חידוש גדול יותר - כגון שבא עליה בשביעי. וכ״כ באמת הריטב״א.

ועיין רש״י ד״ה ימים - ואפילו בא עליה בשביעי וצריך ביאור.

וע״ע רש״י עה״ת פרשת מצורע פרק טו פסוק כד שכתב ״בא עליה בחמישי״ ע״ש וצ"ע בזה.

רש"י לא רצה להעמיד שבא עליה בליל טבילתה לפני שטבלה והעדיף כלפי החידוש לנקוט סופה ביום השישי שהוא למעשה הסוף כי כבר בתחילת שביעי טובלת לטהרתה, אמנם בגמרא אליבא דאמת הרי אף בשביעי הדין כך, ובתורה נקט רש"י חמישי כדי להעמיד באופן שיהיה עליו טומאה ג ימים כפי הסמיכות לפסוק הבא שם ימים רבים - ג ימים,
ומעניין שהח"ח בביאורו לתו"כ כתב כך: יכול יעלה לרגלה: פי' אם שכב אותה ביום ג' לנדתה יכול ישלים עוד ד' ימים כמותה ויטבול ויטהר.
תלמוד לומר וטמא ז' ימים: ואפילו בא עליה בשביעי שלה.

שמואל דוד כתב:עיין 'גנוזות' מהדורא קמא של רש"י (הריב"ן ) סוכה כ. ד"ה אי הכי, וצריך ביאור.

זה לשונו שם (נוסח מתוקן):

ואותה ששנינו במסכת נדה בהמפלת 'אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה זה וזה לארבעים ואחד', שזָכָר, המפורש לדברי הכל שנגמר לארבעים ואחד, מוקדם לנקבה שנדונת כמוהו;
התם משום דקתני סופא 'זה וזה', דמשמע נקבה זה ואחד זכר זה.

והכי פירושו:
בכל התלמוד כאשר מובעת דעה בסגנון 'אחד פלוני ואחד פלוני', מוזכר המחודש ראשון והפשוט אחרון, לאמר: אף זה כזה.
וקשה מסגנון מתניתין דהמפלת: 'אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה זה וזה למ"א', שהפשוט (הזכר) מוקדם למחודש (הנקבה).
תשובה: גם שם המחודש מוקדם לפשוט, וכך הוא סגנונהּ של משנה:
אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה זמן אחד להם, זה וזה – הנקבה כזכר – לארבעים ואחד.

אהרן תאומים כתב:רש"י לא רצה להעמיד שבא עליה בליל טבילתה לפני שטבלה והעדיף כלפי החידוש לנקוט סופה ביום השישי שהוא למעשה הסוף כי כבר בתחילת שביעי טובלת לטהרתה, אמנם בגמרא אליבא דאמת הרי אף בשביעי הדין כך, ובתורה נקט רש"י חמישי כדי להעמיד באופן שיהיה עליו טומאה ג ימים כפי הסמיכות לפסוק הבא שם ימים רבים - ג ימים,
ומעניין שהח"ח בביאורו לתו"כ כתב כך: יכול יעלה לרגלה: פי' אם שכב אותה ביום ג' לנדתה יכול ישלים עוד ד' ימים כמותה ויטבול ויטהר.
תלמוד לומר וטמא ז' ימים: ואפילו בא עליה בשביעי שלה.

יישר כח!
מש״כ בכוונת רש״י עה״ת ברוך שכוונתי.
אולם לא הבנתי תחילת דבריך.

לג:

מעשה בצדוקי כו' והוריקו כו'. עיין רש"י הוריקו - חרה כו'

לכאורה כשאדם בכעס פניו אדומות ולא ירוקות, ומדוע לא פירש שהיה מפחד... וצ"ע.

לאו דווקא זה מצאתי
הכעס מזווית פיזיולוגית: לחץ דם עולה, אודם בפנים או חיוורון, סגירות, שתיקה.

לא הבנתי כוונתך.

אולם חיפשתי קצת, וראיתי בשם היפה תואר על המדרש שכתב שהכועס פניו מוריקות או מאדמות. עד כאן.

לג:

רב פפא איקלע לתואך (אולי זה תווך, שלמדנו במקו"א נפק לאפיה עד תווך) אמר אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה, אמרה ליה ההיא סבתא איכא הכא צורבא מרבנן ורב שמואל שמיה ותני מתניתא, יהא רעווא דדתהוי כוותיה, אמר מדמקמברכי לי בגוויה ש"מ ירא שמים הוא, אזל לגביה וכו'

לכאורה בפשטות הברכה היתה שיהי' צורבא מרבנן כמותו, ומנין היה רב פפא יודע שירא שמים היה? ואולי יש בזה לימוד, שעל צורבא מרבנן אין מברכין בו דאם אין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, וכיון שבירכהו בו הבין שמלבד גדלותו בתורה עוד בו יראת חטא.

שוב ראיתי שהמצפ"א מציין כאן לדברי הגמ' סוכה מט: ולכאורה כוונתו לדברי הגמרא דא"ר חמא בר פפא כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנא' וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו. והיינו אם מברכין לו בו נראה שיש לו חן בעיני האדם ובידוע שהוא ירא שמים, ודפח"ח

שמואל דוד כתב:לא הבנתי כוונתך.
אולם חיפשתי קצת, וראיתי בשם היפה תואר על המדרש שכתב שהכועס פניו מוריקות או מאדמות. עד כאן.

זה בדיוק מה שכתבתי ממה שמצאתי באינטרנט בפורום רפואי

מיללער כתב:לג:

רב פפא איקלע לתואך (אולי זה תווך, שלמדנו במקו"א נפק לאפיה עד תווך) אמר אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה, אמרה ליה ההיא סבתא איכא הכא צורבא מרבנן ורב שמואל שמיה ותני מתניתא, יהא רעווא דדתהוי כוותיה, אמר מדמקמברכי לי בגוויה ש"מ ירא שמים הוא, אזל לגביה וכו'

לכאורה בפשטות הברכה היתה שיהי' צורבא מרבנן כמותו, ומנין היה רב פפא יודע שירא שמים היה? ואולי יש בזה לימוד, שעל צורבא מרבנן אין מברכין בו דאם אין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, וכיון שבירכהו בו הבין שמלבד גדלותו בתורה עוד בו יראת חטא.

שוב ראיתי שהמצפ"א מציין כאן לדברי הגמ' סוכה מט: ולכאורה כוונתו לדברי הגמרא דא"ר חמא בר פפא כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנא' וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו. והיינו אם מברכין לו בו נראה שיש לו חן בעיני האדם ובידוע שהוא ירא שמים, ודפח"ח

ועיין ערל״נ ובן יהוידע.

שמואל דוד כתב:לא.

רש"י ד"ה כל א' וא' עולה למינו - לובן מן האיש ושחור מן האשה. לכאורה הול"ל אדום מן האשה.

עי' שו"ת רבי עקיבא יוסף יו"ד ב

לב:

אמר רבא הלכתא נינהו כו׳. במסורת הש״ס אות ד׳ ציין לתוספות בסוכה כח. ותוספות קידושין ט.

וצ״ע מדוע לא ציין כן בדף לב.

לו.

אמר ליה רבינא לרב אשי כו׳ ודרש הלכתא כוותיה דרב כו׳ רב אשי אמר הלכתא כו׳ דריש מרימר הלכתא כו׳

מה הנפ״מ בין ״אמר״ ל״דרש״ ומדוע שינה הגמרא בלשונו?

לידיד קבלו את הקונטרס הזה בו תמצאו בהרחבה במאמר האחרון על ריש לקיש ורבי אלעזר בן פדת , כי דריש - כי פשיט דף ל"ד ע"ב