פורום אוצר החכמה

אהרן תאומים כתב:

עזריאל ברגר כתב:מפורש בגמרא וברמב"ם שבשפחה אין כופין את רבה, וק"ו הדברים לעבד כשאינו עומד להינשא ולפרות ולרבות.

בקשר למה אין כופין לא הבנתי? ומקור!
אחזור על שאלתי מדובר כאן בכפיית ב"ד על האדון שיש לו את חצי העבד שישחררו, ועל כן מתחייב בעליה לרגל בקרבן ראיה, ואם זה נכון שאין כופין במקרה זה, אז יהיה כאן נפק"ם איך לפרש את "הכל" חייבים

א. שפחה שחציה שפחה וחציה בת חורין - אין כופין את רבה לשחררה (אא"כ הפכה למכשול בפני החוטאים).
ב. לגבי פירוש "הכל חייבים" לגבי עבד סריס וכיו"ב - לא עיינתי.

תוספות חגיגה ב, ב ד"ה לא תהו, בפירוש אומרים שחייב בפריה ורביה.

במסכת נדה סז, ב, מובא שרב אידי התקין בנרש תקנה המאפשרת טבילה ביום השמיני באור יום. מדובר שם על ארבע אמוראים שהתקינו ארבע תקנות דומות, כל אחד במקום מגוריו. לפי ההקשר בשמועה שם נראה שמדובר בתקנה עבור נדה דאורייתא. אבל רב אידי הראשון חי רחוק מנרש (ר' מסכת יבמות פה, א, ושם נאמר שרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע 'איקלעו' להינצבי, מקומו של רב אידי הראשון, ולשון 'איקלעו' משמע שהם הגיעו למקום שבדרך כלל אינם נמצאים בו, והם הרי היו מנרש, משמע שרב אידי הראשון לא היה מהאזור של נרש), ורב אידי השני חי אחרי רב פפא. והרי רב פפא אומר (בנדה סז, ב) שהחכמים עשו את כל הנשים לספק זבות, אז איך יכול רב אידי השני לתקן תקנה עבור נדה דאורייתא אחרי שרב פפא כבר קבע שהחכמים עשו את כל הנשים ספק זבות? תודה, יצחק הראל

(שבת ל:) גבי דוד המלך ע"ה: "כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא".
כתב רש"י: "הוה יתיב וגריס - שלא יקרב מלאך המות אליו, שהתורה מגינה ממות כדאמרינן בסוטה (כא, א)".
סוטה (כא.): "אלא אמר רבא: תורה, בעידנא דעסיק בה - מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא; מצוה, בין בעידנא דעסיק בה, בין בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא".
רש"י סוטה: "מצוה בעידנא דעסיק בה - והיינו לפי שעה דאמר מגנא מן היסורין ומצלא מיצה"ר שלא יכשילנו לחטא".
לכאורה פשט הגמ' כפי שציין רש"י (שבת). אך מעניין מדוע מפרשי הגמרות (שוטנשטיין,מתיבתא ועוד.) ביארו "תורה מגנא מצלא" היינו מהחטא. ולא ממות.
עם זאת, רש"י (סוטה) לא ביאר על "תורה מגנא ומצלא", מאומה. ונראה שנשען על פשט מה שביאר בשבת.

מה מוסיף רש"י במסומן בכתום.
בתחילה מבאר רש"י שהמריש נקרא לבסוף גג, ואח"כ מוסיף ומבאר 'לאחר שנתנו בבירה'. ומהו שכתב 'ונותן עליו תקרת נסרים ועלייה', על מה נותן? על המריש? על הבירה?
[אין על זה 'ביאורי רש"י מתיבתא'].

ללא תקרת נסרים ועלייה (= מעזיבה) לא נקרא המריש טללא.

כלומר, שאם בחר לעשות את גגו ממריש בלבד, בלא ששם עליו נסרים ועליה, או ששם עליו רק נסרים ולא בנה עליו עליה, אין שמו 'טללא' [-גג].
מדוע?

ואולי י"ל שהדרך היתה להניח את הנסרים על גבי מריש, שהוא קורה חזקה יותר, והנסרים הם יותר קטנים ונשענים על המריש, אך אכתי צ"ב וכי אין גג בלא עלייה?
והנה לשון רש"י בזבחים (קיב:) תקרה - גג של נסרים'.

גם לגבי טומאה בעינן קבעו ובנה עליה, ואם קבעו לבד, שם כלי עדיין עליה ומקבל טומאה.

אתה מנסה להסביר מה ההכרח של רש"י מצד ההלכה, בעוד שאני תמה מצד לשון בני אדם. הלא הגמ' עוסקת בשינוי השם בלשון בני אדם. אני שואל, וכי כדי שיקרא 'טללא [-גג] צריך לבנות עליה עליה?

תלמיד חברים כתב:אתה מנסה להסביר מה ההכרח של רש"י מצד ההלכה, בעוד שאני תמה מצד לשון בני אדם. הלא הגמ' עוסקת בשינוי השם בלשון בני אדם. אני שואל, וכי כדי שיקרא 'טללא [-גג] צריך לבנות עליה עליה?

אם אפשר לפרקו בקלות, אולי לא נקרא טללא.

גיטין דף מה:
במשנה. ר"מ אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר, ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר. א"ר אלעזר לא אסרו זה אלא מפני זה.
וכתב רש"י:
כל נדר שצריך חקירת חכם - לילך לפני חכם ולבקש פתח וחרטה ואין הבעל יכול להפר.
לא יחזיר - דר"מ סבר טעמא משום קלקולא הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה.
שאינו צריך חקירת חכם - אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו' שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא היפר.
לא אסרו זה - שצריך חקירת חכם להחזיר.
אלא מפני זה - שאינו צריך דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקול לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרשיך דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין בפני חכם לילך לבית דינו ולישאל על נדרה אלא מפני נדר שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר אסרו את כולן שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשיך. עכ"ל.


ומבואר, דלר"א רוב אנשים בורים ואינם יודעים שהבעל יכול להפר, אך יודעים שהחכם יכול לעקור, ולר"מ להיפך. וצ"ב איך נחלקו במציאות בזה ובאופן קיצוני כ"כ. ועוד, איך יתכן שאדם יודע דין זה ואינו יודע דין זה, הלא אם ע"ה הוא, לא ידע כלום, ואם יודע, ידע את הדין השני השייך באותו ענין. וצ"ע.

רש"י בב"ק פו:
כיסופא - חפיית פנים.


מה רש"י רוצה כאן עם מה שכתב 'חפיית פנים'?
הלא חפיית פנים היא תוצאה מהבושה, שמסתיר פניו [או שהיה רוצה להסתיר] מפני הבושה.
מדוע לא כתב רש"י רק 'בושה'?

תלמיד חברים כתב:רש"י בב"ק פו:
[b]כיסופא - חפיית פנים.
מה רש"י רוצה כאן עם מה שכתב 'חפיית פנים'?
הלא חפיית פנים היא תוצאה מהבושה, שמסתיר פניו [או שהיה רוצה להסתיר] מפני הבושה.
מדוע לא כתב רש"י רק 'בושה'?

כי אם רש"י היה כותב לשון בושה, מאי תקנתא עביד, דאי איבעיא להו כיצד לפרש את לשון בושת שבמשנה, משמע דכל בושה ובושת בלשון הקודש לא היו בקיאים לפרש א"ה כיסופא או זילותא, ולכן דקדק רש"י ז"ל לפרש חפיית פנים, ומהשתא ידעינן פירושא דבושה ובושת.

ועוד הערה, דאפ"ל לשון חפיית פנים לא שהמתבייש מכסה את פניו שלו, והיא תוצאת הבושה, אלא שהבושה עצמה מכסה את פניו, וכעין מאמר חז"ל הידוע בגמרא ב"מ,
תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא
---
כלומר, חפיית הפנים היא כיסוי הפנים בבושה. ומקרא מלא הוא דכתיב, מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם׃ ובתרגום יונתן,
מֵחֲטוֹף אֲחוּךְ יַעֲקֹב תַּחְפִּינָךְ בִּהֲתָא וְתִשְׁתֵּיצֵי לַעֲלָם:
---
ואף שנראה מהמפרשים שהוא לעניין העונש, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו.