פורום אוצר החכמה

אמר רבי יהשע בן לוי אע"פ שקרא אדם ק"ש בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו
הנה רבי יהושע בן לוי סבר לעיל ק"ש סמוך למיטתו, וא"כ מהו בבית הכנסת, האם מדובר לנוהגים כרבי יוחנן
[או שיש שני רבי יהושע בן לוי ולא נראה כאן]

ואם בק"ש שאחר התפילה, מהו קריאת שמע בבית הכנסת, משמע שהדרך לריב"ל שאחר התפחלה קוראים כולם בבית הכנסת
וגם הלשון צריכה ביאור קצת מהו בבית הכנסת, נראה קצת שיש ענין לקרוא ק"ש בבית הכנסת

מעט ביאורים
רב אשי אמר בפלגא אורתא דתליסרנגהי דארביסר
שמעתי שקודם מתן תורה היום מתחיל מהבוקר

השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא
במאירי - מסיימת שומר עמו ישראל לעד

דאתיא באל"ף בי"ת
וזה סימן שיש כאן דברים שהם יסודיים
ולכן נתבו בשלימות כל האותיות כסדרן

וראיתי שרבי נתן מברסלב ביאר כאן
שהדרך הדיבור ותורה ותפילה זוכים לעולם הבא,
ולכן מה שבא באל"ף בי"ת - הכוונה למי שדיבורו שלם בתורה ותפילה
אומנם יש את עמל הפרנסה, שהוא עלול להשקיע את המחשבה בעולם הזה
לכן אומרים את תהלה לדוד - פותח את ידיך
שהפרנסה משמים.

בקשר להערה הראשונה.
הרי הגמ' אמרה 'מה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטתו'. והרי בשחרית - אין הכוונה סמוך = ליד מטתו, אלא שלא יפסיק תפילה ממטתו לק"ש, כלומר שהק"ש קודמת לתפילה. ואף בערבית שלא יפסיק תפילה בין הק"ש למטתו, אבל ודאי שכך היה סדר התפילה בביהכ"נ, קודם היה תפילה ואח"כ ק"ש בברכותיה.

רציתי להעיר על הגמ' שם למעלה. 'אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וכו'.' קורא ושונה צריך להיות בבית המדרש, מדוע בבית הכנסת ?

כתב בשיטמ"ק כתב אם רגיל לקרות קורא. כגון אנו שקורין אשרי ובשחרית איזהו מקומן. ומשום דאמרינן במנחות אפילו לא שנה אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש משום הכי תקנו רבנן פסוקי דזמרה ואיזהו מקומן ור' ישמעאל קודם תפלה. ומכיון שזה שייך לתפילה כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה קורא ולומד בבית הכנסת

לכן מנהג החסידים לומר לפני ערבית שיר המעלות
משום תלמוד תורה-כמ"ש אם דרכו לקרות קורא

[וראיתי ת"ח שכשלומד בבית הכנסת, והציבור לפני ערבית אומר שיר המעלות מפסיק לימודו
ואומר עמהם, ושאלתיו הרי אומרים שיר המעלות עבור לימוד תורה
והרי אינו נוהג תמיד לומר, א"כ מדוע מפסיק מלימודו, הרי אפשר בכל לימוד
ולא הסכים עמי ולא ידעתי טעמו]

אוצרניק כתב:בקשר להערה הראשונה.
הרי הגמ' אמרה 'מה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטתו'. והרי בשחרית - אין הכוונה סמוך = ליד מטתו, אלא שלא יפסיק תפילה ממטתו לק"ש, כלומר שהק"ש קודמת לתפילה. ואף בערבית שלא יפסיק תפילה בין הק"ש למטתו, אבל ודאי שכך היה סדר התפילה בביהכ"נ, קודם היה תפילה ואח"כ ק"ש בברכותיה.

מצא ציבור שקראו ק"ש ורוצים לעמוד בתפילה יתפלל עמהם ואח"כ יקרא ק"ש עם ברכותיה [סימן רל"ו ג']
ולכאורה במקום תפילה בציבור, יש לנהוג כריב"ל
האם צריך לקרוא ק"ש מיד לאחר תפילתו,
ואם א"צ לקרוא מיד ק"ש, א"כ מדוע קוראים בבית הכנסת [האם כדי לקיים מצות ק"ש ברוב עם]

והכי קאמר משה לישראל למחר וכו'
נראה דכשאמר לפרעה, אמר מייד לאחר מכת חושך
וזה היה מוקדם יותר בחודש,
אבל כשמתרצים שאמר למחר, צריך לומר שאמר זאת לישראל.

בדברי הגמ' "חכמים כמאן סבירא להו וכו'" צע"ק דהרי כבר נתבאר במשנה היטב דטעם חכמים הוא כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ומהו שהגמ' חוזרת ומקשה

ארי במסתרים כתב:בדברי הגמ' "חכמים כמאן סבירא להו וכו'" צע"ק דהרי כבר נתבאר במשנה היטב דטעם חכמים הוא כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ומהו שהגמ' חוזרת ומקשה

כאן סובר רבן גמליאל בדברי חכמים

המהרש"א בדף ט' ע"א הקשה כן, והניח בקושיא.

רש"י ד"ה מפיבושת שפעמים שהיה דוד טועה והוא אומר לו טעית, וצ"ע מהגמ' סנהדרין צ"ג שה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, ויש ליישב.

אליהוא כתב:רש"י ד"ה מפיבושת שפעמים שהיה דוד טועה והוא אומר לו טעית, וצ"ע מהגמ' סנהדרין צ"ג שה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, ויש ליישב.

אולי על-פי דברי התוס' לגבי מלוה ופרוטה.

בברכה המשולשת כתב:אולי על-פי דברי התוס' לגבי מלוה ופרוטה.

אומנם לרב בברכה המשולשת נהירים כל התוס' על הש"ס, אבל מצאתי רק כעת, ע"י המחשב
[size=100]שהתוס' נמצא בחגיגה ט"ז [דרך אגב בתוס' שם לא מפרשים שבמחלוקת שנתחדשה אח"כ אין הלכה כמותו, וגם לא חילקו בין הלכה התלויה בסברא, להלכה התלויה בפסוקים, דאין לומר שבמשך הדורות היה שינוי סברא][/size]

אך לא הבנתי כיצד יש בזה תירוץ
האם הכוונה שרק מפיבושת היה חולק על דוד

צביב כתב:לכן מנהג החסידים לומר לפני ערבית שיר המעלות
משום תלמוד תורה-כמ"ש אם דרכו לקרות קורא

[וראיתי ת"ח שכשלומד בבית הכנסת, והציבור לפני ערבית אומר שיר המעלות מפסיק לימודו
ואומר עמהם, ושאלתיו הרי אומרים שיר המעלות עבור לימוד תורה
והרי אינו נוהג תמיד לומר, א"כ מדוע מפסיק מלימודו, הרי אפשר בכל לימוד
ולא הסכים עמי ולא ידעתי טעמו]

נ''ל טעמו שרצונו ללמוד מה שהציבור לומדים,

אליהוא כתב:רש"י ד"ה מפיבושת שפעמים שהיה דוד טועה והוא אומר לו טעית, וצ"ע מהגמ' סנהדרין צ"ג שה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, ויש ליישב.

הלכה כמותו יכול להיות גם כשטועה, ההלכה לא נקבעת לפי האמת אלא לפי כללי הפסיקה, ראה; אתם אפי' מוטעים.

צביב כתב:

בברכה המשולשת כתב:אולי על-פי דברי התוס' לגבי מלוה ופרוטה.

אומנם לרב בברכה המשולשת נהירים כל התוס' על הש"ס, אבל מצאתי רק כעת, ע"י המחשב
[size=100]שהתוס' נמצא בחגיגה ט"ז [דרך אגב בתוס' שם לא מפרשים שבמחלוקת שנתחדשה אח"כ אין הלכה כמותו, וגם לא חילקו בין הלכה התלויה בסברא, להלכה התלויה בפסוקים, דאין לומר שבמשך הדורות היה שינוי סברא][/size]

אך לא הבנתי כיצד יש בזה תירוץ
האם הכוונה שרק מפיבושת היה חולק על דוד

א. לצערי, לא נהירים לי כל התוס' על הש"ס, פשוט בנושא זה עסקתי קצת בזמן האחרון.
ב. מה שרציתי לתרץ זה שלא היתה בזה הכרעה בבית דין הגדול אלא רק אח"כ, ואז פסקו כדוד (שהרי כלאב אח"כ חזר והכריע את דברי מפיבושת כדהע"ה)

לא הצלחתי להבין את הקושיא מעיקרא. גם אם הלכה כמותו בכל מקום, זה לא אומר שאינו יכול לטעות. ואם היה טועה בהוראה, היה מפיבושת מעיר לו על כך, ולא קשיא מידי.

אם הבנתי נכון כונת הרב ברכה משולשת להקשות כעי"ז בתוס' בחגיגה וליישב דהתקיים ההלכה כמותו אחר שנים בימי רב אמי שפסק שדעתיה אפרוטה, וה"נ יש ליישב כאן שהתקיים בימי כלאב. וזה דוחק גדול כמובן.
ואולי יש ליישב, שהלכה כמותו הוא ממי שחי אז, אבל מפיבושת נולד אח"כ, ואם הוא בן יהונתן מסתבר מאוד שנולד אח"כ.

כדברי אליהוא רמזתי לעיל
שאולי במחלוקת התלויה בסברא י"ל שיש שינוי בסברא בדור מאוחר
אבל אם הלכה כמותו בכל מקום כיצד יחלקו עליו [אומנם ראה דברי שטינער]

[גם הלכה כמותו בכל מקום נאמר קודם שנחלק על מלוה ופרוטה]

ולבסוף בזמן כלאב-דניאל
התברר שהלכה כמותו בכל מקום

אמרו בלבבכם על משכבכם
וברש"י, על משכבכם שנאמר בשכבך
משמע שהלימוד מכאן לקרוא על מטתו רק מדכתיב ודומו
ולא מ-על משכבכם,

או שכוונת רש"י שהפסוק בתהלים מבאר שבפסוק בשכבך נכלל עוד ענין
והוא סמוך לשכיבה לקרוא קריאת שמע

[ואף שריב"ל חולק בסדר קריאת שמע ותפילת ערבית, מ"מ יש ענין לקרוא ק"ש סמוך לשכיבה]

בדברי רבי זירא ובדתניא למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז, פירוש של מר שושני:

viewtopic.php?f=19&t=5740&start=40#p102111

אליהוא כתב:רש"י ד"ה מפיבושת שפעמים שהיה דוד טועה והוא אומר לו טעית, וצ"ע מהגמ' סנהדרין צ"ג שה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, ויש ליישב.

ראיתי ליישב (אולי בשוטנשטיין?) שדוד באמת צדק, אבל כאשר החמיר מפיבושת, קיבל דוד דעתו בענוותנותו לפנים משורת הדין, וכלפי העם היה בכך בושה.

אפרקסתא דעניא כתב:

אליהוא כתב:רש"י ד"ה מפיבושת שפעמים שהיה דוד טועה והוא אומר לו טעית, וצ"ע מהגמ' סנהדרין צ"ג שה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, ויש ליישב.

ראיתי ליישב (אולי בשוטנשטיין?) שדוד באמת צדק, אבל כאשר החמיר מפיבושת, קיבל דוד דעתו בענוותנותו לפנים משורת הדין, וכלפי העם היה בכך בושה.

אז מה הבושה אם החמיר מעבר לפסק ההלכה שהוא כמותו. ואם תאמר שהודה למפיבושת אבל באמת סבר שזו חומרא אך לא אמר זאת לרבים, וזאת הבושה דשסברו שהוא טעה- הרי יש בכך מכשול חלילה לרבים שיחשבו שכך ההלכה.

אין בכך מכשול, כי כל עוד לא הוכרע הדבר בסנהדרין, גם לדעתו המחמירה של מפיבושת יש מקום, ומה בכך שבשמים גלוי שהצדק עם דוד?!

כמדומה שראיתי עיקר הקושיא מובא בשם הסמיכת חכמים.

צביב כתב:אמר רבי יהשע בן לוי אע"פ שקרא אדם ק"ש בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו
הנה רבי יהושע בן לוי סבר לעיל ק"ש סמוך למיטתו, וא"כ מהו בבית הכנסת, האם מדובר לנוהגים כרבי יוחנן

בפשטות נלע"ד דהא גופא קמ"ל, דעיקר ק"ש הוא - לא בביהכ"נ - אלא סמוך למיטתו, ולאו למימר - שצריך לקרוא גם בבית הכנסת - דהא וודאי אינו צריך, אלא למימר דאע"פ שקרא [כלומר אפילו קרא] בביה"כ - צריך לקרוא שוב סמוך למיטתו - משום שזאת עיקר המצוה, וממילא מהא שמעינן נמי דמה שהוא קרא (אם הוא בכלל קרא) בביה"כ - הי' כביכול מיותר - מבחינת עצם מצוות "ודברתם בם וגו' ובשכבך" (אם כי כמובן בזה הרויח בדיעבד שקיבל על עצמו בביהכ"נ עול מלכות שמים).

ומצינו לשון "אף על פי ש", במשמע "אפילו", כגון ההיא דשבת קיט ע"ב: "אף על פי שאינו צריך אלא לכזית", אבל בשו"ע או"ח סי' ש' איתא: "אפילו אינו צריך אלא לכזית" (ונ"מ למי שצריך פחות מכזית - דלפי הביאור הנ"ל של השו"ע - יפטר מסעודה רביעית).

צביב כתב:אמרו בלבבכם על משכבכם
וברש"י, על משכבכם שנאמר בשכבך
משמע שהלימוד מכאן לקרוא על מטתו רק מדכתיב ודומו
ולא מ-על משכבכם,

או שכוונת רש"י שהפסוק בתהלים מבאר שבפסוק בשכבך נכלל עוד ענין
והוא סמוך לשכיבה לקרוא קריאת שמע

[ואף שריב"ל חולק בסדר קריאת שמע ותפילת ערבית, מ"מ יש ענין לקרוא ק"ש סמוך לשכיבה]

ממה שנמצא בידי וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן
רש"י ד"ה אמרו בלבבכם – מה שכתוב על לבבך:
רש"י מביא בדווקה את הפסוק על לבבך מפרשה ראשונה של קר"ש ולא על לבבכם שנאמר בפרשה שניה, שמתאים לכאורה יותר בלשון אמרו בלבבכם, רש"י לשיטתו שלפני השינה אומרים רק פרשה ראשונה ויוצאים ידי חובת קר"ש בכך כמש"כ בתחילת הפרק בסוף ד"ה עד סוף האשמורה הראשונה.

תַּנְיָא: חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָג לְדִבְרֵיהֶם וכו'. וְכָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים חַיָּב מִיתָה.

'סייג לדבריהם' – משמע חיזוק לדבריהם.
'דבריהם' – זה שאמרו 'קרית שמע של ערבית עד חצות';
'סייג' – זה שאמרו 'כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה'.
השווה רש"י ביצה יט, א: וּסְיָג לִדְבָרַי סֵפֶר הַתּוֹסֶפְתָּא; רשב"ם ב"ב קל, א: וְגַם בַּהֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת מָצָאתִי סְיָג לִדְבָרַי.

מנא אמינא לה דפירושא דהאי מילתא הכי הוא? מאבות דרבי נתן. דהכי תניא התם בפרק שני:

ו אֵיזֶהוּ סְיָג שֶׁעָשׂוּ נְבִיאִים לְדִבְרֵיהֶם?
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: 'יְיָ כְּגִבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה, יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ'. לֹא כְּגִבּוֹר שֶׁלְּמַטָּה, אֶלָּא כְּגִבּוֹר שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם' וְגוֹמֵר.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ: 'אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא, אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא'. לֹא כְּאַרְיֵה שֶׁלְּמַטָּה, אֶלָּא כְּאַרְיֵה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּפְנֵי אַרְיֵה' וְגוֹמֵר.
ח אֵיזֶהוּ סְיָג שֶׁעָשׂוּ חֲכָמִים לְדִבְרֵיהֶם?
שֶׁחֲכָמִים אוֹמְרִים: קְרִיַּת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית עַד חֲצוֹת. שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב מִמְּלַאכְתּוֹ וְיֵלֵךְ לְבֵיתוֹ וְיֹאמַר: אֹכַל קִמְעָא וְאֶשְׁתֶּה קִמְעָא וְאִישַׁן קִמְעָא, וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, נִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה וְאֵינוֹ קוֹרֵא. אֶלָּא אָדָם בָּא מִמְּלַאכְתּוֹ בָּעֶרֶב, יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אִם רָגִיל לִקְרוֹת – קוֹרֵא, וְאִם רָגִיל לִשְׁנוֹת – שׁוֹנֶה, וְקוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל. וְכָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים חַיָּב מִיתָה. לְכָךְ עָמְדוּ חֲכָמִים וְעָשׂוּ סְיָג לְדִבְרֵיהֶם.

ביקורת תהיה כתב:מנא אמינא לה דפירושא דהאי מילתא הכי הוא? מאבות דרבי נתן. דהכי תניא התם בפרק שני.

מנא אמינא לה דפירושא דהאי מילתא הכי הוי? מאבות דרבי נתן. דהכי תניא התם בפרקא תניינא.

אם כבר, אז כבר...