פורום אוצר החכמה

והאמר רב יוסף אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה במשנה תורה דריש

ביאור מהראב"ן הובא כאן.

עוד יישוב לשיטת ר' יודא עיין כאן

גם אנא זעירא חשבתי להסביר כהסבר הראב"ן. אלא שהוקשה לי מפ"ק דפסחים (ו:) דבחד עניינא יש מוקדם ומאוחר בתורה, ולפ"ז הו"ל למידרש בכל התורה כולה בחד עניינא. ועיין בחי' הרש"ש כאן שג"כ העיר מיבמות (ד.) וע"ש. ועפ"י הפירוש שהביא רחמים, יתכן דזהו בכלל דברי הגמ' דדריש היכי ד'מוכח', היינו דאה"נ דדורש בכל התורה כולה היאך שבע"כ יש סדר לפסוקים, וכגון בחד עניינא כנ"ל.
ומיהו ע"ש בפסחים בתוס', ולדבריהם יתכן דא"צ לכל זה.

התוס' כאן הביאו דברי הירושלמי "זה שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין אם יודע הוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל באיזה אמן אמרו תרין אמוראין חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפילה א"ר פינחס ולא פליגי מאן דמר באמן של האל הקדוש בשבת ומאן דמר בשומע תפילה בחול".

הנה מלשון הירושלמי משמע בפשטות שבחול יש להקפיד רק על אמן דשומע תפלה, ואך בשבת יש לסיים לפני אמן דהאל הקדוש. אמנם בתה"ד סי' יא הבין שבחול יש להקפיד על שני האמנים ובעקבותיו הרמ"א והפוסקים (וזה יותר מובן בסברא, כי למה יגרע אמן דהאל הקדוש בחול מאותו אמן עצמו בשבת), אך לכאורה קשה ליישב הבנה זו בלשון הירושלמי, ולדבריהם לא היה לר' פינחס לומר הא בחול והא בשבת, אלא ולא פליגי, ותו לא, היינו ששני האמנים נחוצים.

אמר רב יהודה: מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה - שנאמר: +דברים ח'+ ואכלת ושבעת וברכת. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה - שנאמר: +דברים ל"ב+ כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו. אמר רבי יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר, וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר; ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר: ומה מזון שאין טעון לפניו - טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה - אינו דין שטעונה לאחריה; וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר: ומה תורה שאין טעונה לאחריה - טעונה לפניה, מזון שהוא טעון לאחריו - אינו דין שיהא טעון לפניו

איני מבין, הרי שני הקל וחומר סותרים זל"ז, דממנ"פ או שברכת המזון חמורה או שברכת התורה חמורה?

ארי במסתרים כתב:

אמר רב יהודה: מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה - שנאמר: +דברים ח'+ ואכלת ושבעת וברכת. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה - שנאמר: +דברים ל"ב+ כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו. אמר רבי יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר, וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר; ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר: ומה מזון שאין טעון לפניו - טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה - אינו דין שטעונה לאחריה; וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר: ומה תורה שאין טעונה לאחריה - טעונה לפניה, מזון שהוא טעון לאחריו - אינו דין שיהא טעון לפניו

איני מבין, הרי שני הקל וחומר סותרים זל"ז, דממנ"פ או שברכת המזון חמורה או שברכת התורה חמורה?

האמנם התחלת את הש"ס מברכות?
עמודי גמרא שלמים בכל הש"ס של קל וחומר'ים ופירכות בצורה כזו, ואאל"ט אפילו בפורום דנו במקרים כאלו.
[וזה לא סותר לכך שצריך למצוא הסבר ברור]

לדעתי זה דומה למשנה מסכת טהרות פרק ה משנה ה וז''ל:
שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות רבי יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין ואם נשאלו שניהם כאחד טמאים רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים:

וכן פה ברכת התורה נידנת בנפרד וברכת המזון נידונת בנפרד

אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב, ספק לא אמר - חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא - קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא. וכו' תנן: בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון - מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא - לברוך לאחריה! מאי טעמא מברך - אי משום יציאת מצרים - הא אדכר ליה בקריאת שמע. ונימא הא ולא לבעי הא! - קריאת שמע עדיפא, דאית בה תרתי.

כמה קושיות:
1. מניין הגמ' החליטה ש"ויאמר" חייב להיות קשור עם שתי הפרשיות שקודם לכן, ולכן כשאומר ויאמר יוצא גם ידי עומ"ש, הרי אפשר להפריד בין ויאמר לשאר הפרשיות (כי הרי לא חייבו בעל קרי להרהר במה שלא חייב מדאו')
2. מדוע לא השיבה הגמ' שב"ויאמר" אית ביה ששה עניינים, ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, דעת מינים וכו' כמו שנתבאר לעיל (השאלה לא מאוד קשה אבל בכל זאת)
3. בעיקר דברי רב יהודה שבספק אם אמר אמת ויציב חוזר, צ"ע מדוע שלא יסמוך על כך שאמר "ויאמר" כמו בעל קרי שסומך על ה"ויאמר" (ואולי יש ליישב בדוחק שרב יהודה מדבר רק באופן שמסתפק גם על ויאמר וגם על אמת ויציב)

רחמים כתב:לדעתי זה דומה למשנה מסכת טהרות פרק ה משנה ה וז''ל:
שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות רבי יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין ואם נשאלו שניהם כאחד טמאים רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים:
וכן פה ברכת התורה נידנת בנפרד וברכת המזון נידונת בנפרד

אינו דומה
לגבי ספיקות אישיים של 2 אנשים, התורה אמרה לכל אחד להתנהג ולתלות כאילו הוא הלך בטהור, ובזה הכריעה את הספק, [אלא שכשבאו ביחד יש כאן איזה חוכא אם יגידו לשניהם שתי דברים כאחד שאינם אפשריים כמבואר במפרשים שם],
אמנם בענין סברות, התורה היא אחת, ואם הסברא נוטה יותר לכאן, מה שייך לדון את זו בנפרד ואת זו בנפרד?
ודו"ק בזה היטב.

זה שהתורה אחת היא זה לא מפריע
משום שהקב''ה כאשר יש מחלוקת אומר יונתן בני אומר כך אביתר בני אומר כך ואף שזה סותר אחד את השני שניהם ביחד תורה אחת
וכן בתורה אחת יכולים להיות ברכת התורה וברכת המזון כאשר לכל אחד יש מהלך יחודי משלו משלו

וחוץ מזה הרי גם דיני טומאה הנ''ל שהם סותרים אחד את השני שניהם נמצאים בתורה והתורה מכילה אותם אף שהם סותרים.

לגבי מימרת רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא, יש תשובה מעניינת בשו"ת מן השמים שרנב"י לא בא לאשר את המנהג אלא מתנה את צערו שנוהגים שלא כדין.

בעמוד ב'
מעלה עליו כאילו קבלה מהר חורב
מה המעלה לקבל מהר חורב
[או להיפך - מהו הלומד תורה, כאילו לא קבלה מהר חורב]