פורום אוצר החכמה

רש"י ד"ה ואפילו
הרהור נגיעת וכו'
משמע שזה הרהור האסור, משא"כ כשאינו חושב על נגיעה

"אמר רב המנונא בריה דרב יוסף: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי: זיל אייתי לי תפילין. ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה הוה, ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד."
וצ"ב איך ידע שהוא יום טבילה (עי' יו"ד קצח, מח; רש"י תוס' ב"מ כג: ד"ה בפוריא) וצ"ע.

ואיך ידעו אצל ר"ע (להלן)?
ואיך ידעו אצל רבי יהודה ב"ר אלעאי (עיין אשכול סמוך)?
ואולי אצל התנאים הקדושים לעוצם קדושתם לא היה חשש?

לא הבנתי, גבי ר' יהודה מדובר שהלך סמוך לנהר, וכששאלוהו בהל' ד"א, טבל וענה, וכך נודע לנו שנטמא (ואיננו יודעים אם שימש מיטתו או ראה קרי), משא"כ כאן שנודע ממש ששימש מיתתו, מנ"ל?

אני לא כ"כ מבין מה התמיהה הגדולה הלא לא כתוב כאן שידעו תמיד, כתוב שקרה המקרה וידעו, וזה וודאי יכול לקרות מחמת איזה סיבה.

על אחד מענקי החסידות, כמדומני על רבי חיים מצאנז זי"ע, בעל דברי חיים, מסופר, שגילו כי בליל טבילה (או בערבו) הוא היה נסגר בחדרו ושורף את ידיו באש.

המהרח"ו זצ"ל כותב כי היה לו סימן על רבו האר"י הקדוש מתי היה אצלו ליל טבילה

למאי_נמ? כתב:לא הבנתי, גבי ר' יהודה מדובר שהלך סמוך לנהר, וכששאלוהו בהל' ד"א, טבל וענה, וכך נודע לנו שנטמא (ואיננו יודעים אם שימש מיטתו או ראה קרי), משא"כ כאן שנודע ממש ששימש מיתתו, מנ"ל?

משמע משם התלמידים ידעו לפני שטבל- ולכן בקשו שילמדם בהלכות דרך ארץ.